מקופלת
אודליה יקיר השאירה מאחור את הג'יפ החדש ואת הדירה במגדלי יו (שאין לה), והחליפה אותם באשטנגה, ויניאסה, שיבננדה, אקרו־יוגה, ראג'ה ואיינגר • אחרי שלושה ימים של תנוחות בפסטיבל "יוגה בערבה", היא כמעט זכרה מה אומר כל אחד מהמושגים האלה
אין לי מושג מה עבר לי בראש כשהסכמתי לנסוע לסדנה בת שלושה ימים של יוגה, מדיטציה, צ'י קונג ועוד כל מיני דברים שהמציאו אנשים שפחות מאמינים בדאודורנט, אבל בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי נוסעת דרומה כל הדרך מתל אביב עד לחאן "נחל ערבה" שליד מושב חצבה, כדי לישון בחושה (ולקום בשש בבוקר), לתרגל תנוחות יוגה (בשש בבוקר) ולנסות להתחבר לילדה שבי (זאת שבחיים לא קמה בשש בבוקר). כזאת אני, תל־אביבית (גבול גבעתיים), שרק מחפשת מדי פעם לברוח מהעיר הגדולה כדי להיזכר שאני עירונית עד כאב (מאוד כואבת לי השכירות בכל חודש).
יצאנו לדרום ארבעה אנשים ברכב של מיכל, מורה לדמיון מודרך ולאימון אישי. היא הציעה את עצמה בלוח הטרמפים של "יוגה בערבה" ונענתה ברצון לאסוף אותי ואת יהושע הצלם מתל אביב. לשלושתנו הצטרפה גם רוני, מדריכת היוגה מקיבוץ כברי.
לא יוצא לי לנסוע הרבה דרומה, אבל בכל פעם שזה קורה אני מוצאת את עצמי מתפעמת מהמדבר ומהמרחבים, וחושבת לעצמי, איזה שקט, איזה אוויר, איזו שלווה. הייתי גרה פה אם זה היה בתל אביב.
כעבור שלוש שעות נסיעה הגענו לחאן "נחל ערבה", בערך חצי שעה נסיעה מדרום לדימונה, שבעצמה נמצאת שעתיים נסיעה מהציביליזציה. בחאן חיכה לנו תה צמחים פלוס תמרים, מה שיהפוך למרכיב עיקרי בתזונה שלי בשלושת הימים הבאים.
התמקמתי בחושה - כלומר זרקתי את התיק על המזרן שעל הרצפה - וחשבתי לעצמי שזה ממש מקסים כל החיבור הזה לטבע, פלוס המקלחות המשותפות. די, כמה אפשר מלונות יוקרה, ג'קוזי ובופה.
משם הלכתי לחפש את נקודת התצפית שמשקיפה על הנוף הכי יפה באזור, כדי לצלם תמונות פרופיל לפייסבוק, רק בשביל לגלות שאין שם קליטה. איזה כיף, שלושה ימים שבהם לא אשים לב שאף אחד לא מחפש אותי.
לאט לאט החלו להגיע עוד ועוד מכוניות, שבתוכן עוד ועוד נשים. כל מי שהגיע אחרינו לקה מייד גם הוא בתסמונת המדבר המפורסמת, שמתרחשת כשיוצאים מהעיר ומורכבת ממצב רוח לבבי ופיזור חיוכים לעבר אנשים שאתה לא מכיר. היו שם גם כמה גברים, שאמרו שבאו לתרגל יוגה ולהתחבר לטבע, אבל הם היו כל כך בשקט שחשדתי שהם באו בעיקר להתחבר למזרן.
אירוע "יוגה בערבה" מתקיים כבר חמש שנים. ארבעים מורים מעבירים באותו הזמן סדנאות ב־14 יישובים - יהל, לוטן, עידן, חצבה, צופר ועוד כמה שמות שיכולים לאכלס גן ילדים תל־אביבי מצוי. בכל יישוב מלמדים שיטה אחרת של יוגה: ויניאסה, אשטנגה, שיבננדה, אקרו־יוגה, ראג'ה, איינגר. זה מה שאמרו לי, מקווה שלא טעיתי באיות.
בניגוד לכל מיני פסטיבלים רוחניים שבהם מחבקים עצים, גיליתי מגוון אנושי מעניין. רוחניקים שטסים בכל שנה להודו, הייטקיסטים חובבי יוגה, מורים ליוגה שמחפשים שיטות חדשות, וגם כמה תל־אביבים, שרצו לראות איך נראים אנשים אמיתיים, ולא בפייסבוק. כולם נעו בטווח הגילאים שבין 20 ל"אני והדלאי למה למדנו באותה כיתה".
עם המורה קאליג'י. לקוד קידה כשהיא נכנסת? בכל זאת, לא בכל יום מתחככים באבק כוכבים מקינואה
• • • •
השעה היתה כמעט חמש בערב, והבטן שלי כבר התפוצצה מתה מרווה ומתמרים. כמו כולם, חיכיתי בציפייה דרוכה למורה שלנו קאליג'י על מזרן היוגה שלי בחלל המרכזי של החאן, עם עוד עשרים נשים. קאליג'י היא מורה ליוגה, שבאה לאירוע במיוחד מאמריקה עם שני עוזריה, ג'ון וסטפני (אני מניחה שבסדנה הבאה כבר יקראו להם קלימרה וקליספרה). בכל זאת, לא בכל יום מגיעה אלינו מורה מחו"ל, ואין כמו להתחכך באבק כוכבים שעשוי מקינואה. גם מאוד סיקרן אותי לדעת איך נראית מישהי שקוראים לה ככה, ותהיתי אם אני אמורה לקוד קידה כשהיא נכנסת.
בעודי מתלבטת אם לשבת או לקום, הגברת פסעה פנימה. כלומר, לפניה נכנס השרוואל שלה, ומעליו עוד שרוואל, ומעליו צעיף בגון אדום חמרה, ומעליו פריט לבוש נוסף לא מזוהה, שנראה כמו הכלאה בין קפוצ'ון לחותלות. קאליג'י התגלתה כבלונדינית, גבוהה, זקופה ורזה בשנות השישים לחייה, עם מלא צמות על כל הראש, מעליהן סרט כתום, ומעל הסרט פוני שקיבל עזרה קטנה מהפן. בדיוק ככה הסתרקתי בגיל 14, ואני די בטוחה שזאת הסיבה שעשו עלי חרם.
ניגשתי לומר לה שלום ולבקש את אישורה שנצלם אותה. היא חייכה ואמרה, "Spread Yoga", אז הנחתי שזה כן. משם פסעה לתחילת הכיתה, כשמשני צידיה העוזרים שלה, סטפני (גם היא בלונדינית גבוהה, מהזן המצוי בפרסומות של יוגורט מולר) וג'ון (מטר תשעים של שרירים מהזן המצוי במארינס).
היא התחילה לדבר על השיטה שהיא פיתחה, "טרי יוגה", שמתרגלת את כל התנוחות הקיימות ביוגה במעין ריקוד, שנוצר ממתן תשומת לב אישית לכל חוליה בגב וביתר איברי הגוף. כנראה בגלל סוכר התמרים, הגוף שלי לא הפסיק לרצות לקפוץ, והשתוקקתי כבר להתחיל לתרגל כל מיני תנוחות כמו כלב, חתול, קוברה ודיונון. אבל קאליג'י (בעצם היא קאלי, שהוסיפה ג'י כי בהודית זה מסמל כבוד) העבירה אותי שיעור בסבלנות. היא דיברה על החשיבות של הדיוק בכל תנועה והקפידה על הסדר הנכון שבו איברי הגוף צריכים לנוע, בדגש מיוחד על עמוד השידרה.
בזמן שקאליג'י הסבירה על השיטה, סטפני וג'ון הדגימו אותה, ולא היה אפשר שלא להתפעל מהדרך שבה הגוף שלהם זז, מהתנועות החתוליות שליוו כל תנוחה ומהעובדה שלא אכלתי תמר (או שום דבר אחר) כבר שעה וחצי.
לקראת שמונה, הבטן שלי התחילה לקרקר, ופתאום יכולתי להישבע שלתקרה יש צורה של סטייק. כמה דקות לאחר מכן, אחרי שעתיים וחצי של הקשבה ותרגולים, שיחררה אותנו הכוהנת הגדולה לאכול "Yoga food", כהגדרתה, או "המדריך לצמחי ארץ ישראל", כהגדרתי.
חלק גדול מהיוגים, כמה בלתי צפוי, הם צמחונים ואף טבעונים. זה לא הפריע לי לשאול את הבחור שאחראי על הקייטרינג מתי מגיע ההמבורגר. הוא אמר שהם לא אוכלים את החי בטבע. עניתי לו שברור שלא, תהרגו אותו לפני. מחוסר ברירה, הלכתי על קוסקוס ירקות, פסטה עגבניות, סלט עדשים שחורות ועוגת גזר. מתבקשת כאן ירידה על האוכל, אבל האמת היא שהוא היה לא רע, בהתחשב בעובדה שארוחת הערב שלי מורכבת בדרך כלל מדוריטוס.
אחרי שהאוכל התעכל חזרנו לתרגול סיום, או יותר נכון שעת סיפור, כי קצת קשה לתרגל "אסאנות" על בטן מלאה. אנשים התחילו לשאול את קאליג'י על הרקע שלה, ובזמן שהיא הפליגה בסיפורים, אני התאמצתי לפענח מה עובר על הקיבה שלי. אוכל טבעוני הוא אולי בריא, אבל כנראה טבעונות היא בריאות נרכשת, כי בשלב הזה ניסיתי להבין איך אני מגייסת קצת יוגורט כדי לשחרר את הבטן שלי מהלחץ.
בזמן שאני מתכננת חדירה למטבח החלבי של בסיס צאלים, קאליג'י סיפרה על היום שבו היא קיבלה את אחת ההארות הגדולות של חייה, שגרמו לה במשך השנים לחקור לעומק את עולם היוגה, הרוח והשרוואל. זה היה בגיל שבע, כשהיא נכנסה יום אחד הביתה ושאלה את הוריה "איפה הייתי לפני שבאתי לפה". הסיפור הזכיר לי חוויה דומה שקרתה לי בערך באותו גיל. אבא שלי ענה לי שהוא לא יודע מאיפה באתי, אבל הוא יודע לאן אני הולכת. לפסיכולוג.
אחרי השאלות קאליג'י עברה לצ'אנטינג, ניגון ושירה של סוטרות. ניסיתי לחזור אחריה. נראה לי שזה היה משהו בסגנון - "אום מה יא שיבננדה אום מה יא יא בים בם בום". שמיעה מוסיקלית אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, או כמו שאמרו לי בבחינות הקבלה בבית הספר למשחק - "קיבלנו אותך למרות יכולת השירה שלך".
בעשר בערב, אחרי שקאליג'י שרה וניגנה בצורה מרשימה על כלי נגינה הודי (או סיני. או שזה היה פשוט אקורדיון), היא סיימה את המפגשים לאותו היום. רצתי לחושה ונרדמתי מייד, או כמו שאומרים אצלנו בשייטת - אין מיטה לא נוחה, יש לא מספיק עייף.
בפסטיבל הרוחני הזה לא מחבקים עצים // צילום: יהושע יוסף
• • • •
בשש בבוקר התעוררתי מהפיפי. בדיוק כשסיימתי את מסע הכומתה מהשירותים בחזרה לחושה, נזכרתי שבעוד חצי שעה מתחיל התרגול הראשון של היום וזה הזמן למקלחת, אחר כך יהיה מאוחר מדי. עשיתי אחורה פנה, וגיליתי שבמקלחות כולן כבר אחרי, מאושרות וערניות להחריד. אחרי בדיקה קצרה שכללה את הרחת בית השחי שלי ושל האחרות החלטתי שאני יכולה לסחוב את המקלחת עוד יום.
בשש וחצי פלוס שלושה תמרים התיישבתי על המזרן שלי בחדר, עם כל היתר, וחיכינו לקאליג'י שתיכנס. הבוקר היא הלכה על ליין שרוואלים בצבע כתום אפרסק. לצמות שלום.
היא פיזרה את החיוך שלה בחדר, ואני חשבתי לעצמי איך בא לי יום אחד להיות בן אדם מואר, מסוג האנשים האלה שנכנסים לחדר ומפיצים אור ואהבה ותחושה שהם יודעים משהו על העולם שאנחנו, אנשי תשע עד חמש, לעולם לא נבין. כשחושבים על זה, לא נראה לי שלהיות מוארת זאת משימה מסובכת. כל מה שצריך זה טיקה אדומה בין הגבות, חיוך תמידי, ולפקוח עיניים גדולות. בקיצור, להיות שימי תבורי.
התחלנו בתרגול. הפעם קאליג'י הדגימה בעצמה תנוחות והפגינה גמישות ברמה של נדיה קומנצ'י. הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני מתרגלת בכל בוקר יוגה במשך שעה. אני מהמרת על יומיים עד הפרישה.
קאליג'י סיפרה שב"טרי יוגה" מתרגלים יותר ממאה תנוחות, ואני התפללתי שנגיע כבר לתנוחה מספר 100, אבל היא לימדה בקצב שלה, לאט ובדייקנות - שני דברים שפחות מאפיינים אותי. אני מאמינה יותר בלחפף.
בכלל, במשך כל היום דיברו שם על שיעורים שאנחנו עוברים בחיים, ועל החיפוש אחר הנשמה הגבוהה שלנו. בין לבין, ג'ון וסטפני עברו בינינו ותיקנו אותנו. כשהסתבכתי קצת עם אחת התנוחות, ג'ון הציע לי פשוט להישאר במנח שנוח לי. נשארתי ונרדמתי.
התעוררתי בול בתשע, לארוחת הבוקר. גרנולה, יוגורט, לחם, ירקות וטחינה. על זה נכתב השיר הידוע "איפה איפה איפה איפה איפה הביצה?" בשלב הזה כבר עברנו מטבעונות לצמחונות, ואפילו קיבלנו חלב לקפה. עם תמרים.
אחרי הארוחה החלטתי לגוון קצת ולבדוק גם את הסדנה שמעבירים בחושה שממול. המורה שם היה אחד, נמרוד אליהו שטיינבוק, שבניגוד למה שהשם שלו משדר, נראה יותר כמו בראד פיט ופחות כמו יהודי חרדי מברוקלין. מתברר שהוא הייטקיסט לשעבר, שהחליט לזנוח את עולם הסטארט־אפ החומרי לטובת סטארט־אפ רוחני. אחרי כמעט עשור של תרגולי יוגה, טיולים בהודו וקורס מסאז' תאילנדי, הוא פיתח שיטה משלו, "וואן מיינד", לריפוי הנפש באמצעות סינתזה של כלים שרכש במשך השנים.
שטיינבוק ביקש מאיתנו להתחבר לאנרגיה המינית שלנו, אבל אני העדפתי להתחבר דווקא לשלו. התחלנו בתרגול תנוחות יוגה בליווי צ'י קונג, תנועות גוף שאחראיות על פתיחת חסימות בגוף ועל שיפור הזרימה האנרגטית. הקול העמוק של שטיינבוק גרם לי לרצות לחזור לישון, אבל הפעם לא יכולתי כי רק הצטרפתי לקבוצה ורציתי להשאיר רושם טוב.
שטיינבוק המשיך לדבר על הפורמולה שלו בת שבעת השלבים לריפוי הנפש. השיעור התחיל אתמול, ואני הצטרפתי אליו בדיוק כדי לשמוע שאחרי שמשחררים זיכרונות רעים בעזרת הדמיון, מייצרים זיכרונות טובים. מה שהזכיר לי שאני חייבת לנסות לשחרר את הקיבה.
כולם עצמו את העיניים, דמיינו את עצמם בעוד חמש שנים ודיברו עם האני המאוחר שלהם. ניסיתי לשאול את אודליה של גיל 40 אם יש מסר שהיא רוצה להעביר לי, ונדמה לי שהיא מילמלה משהו על הנמכת ציפיות.
פקחנו חזרה את העיניים. המשתתפים שיתפו את החוויות האישיות שלהם, חלק בכו או התחבקו, ומישהי שיחררה לאוויר משפט בנוסח "הבנתי שאני חייבת לסלוח לאמא שלי". מגניב, אבל אפשר אחרי האוכל? כי הקבוצה השנייה גומרת לנו את כל הכוסמת.
• • • •
אחרי ארוחת הצהריים, שכללה כמה וריאציות מעניינות של עדשים, חסה וסלק, עלינו על האוטובוס לעבר פארק תמנע, שם מתרחש מדי שנה בחמש השנים האחרונות, מאז החל המיזם, תרגול יוגה המוני של כל משתתפי הסדנאות מכל היישובים. שעתיים של נסיעה הפכו את כולנו לתלמידי תיכון רעשנים, כולל שורת מקובלים בספסל האחורי. מישהי ביקשה ממני תמר, אבל אמרתי שאני שומרת את השקית להפסקה.
בארבע אחר הצהריים הגעתי, לראשונה בחיי, לפארק תמנע. ראיתי מול העיניים מחזה מרהיב: 500 מתרגלי יוגה בבגדים לבנים (אני כמובן באתי בשחור. לבן זה יפה, אבל שחור זה מרזה), מסודרים בשורות. הבמה מוקמה לפני סלע ענק, שהואר בצבעים עזים. התחשק לי לחבק את כולם, לנשק אותם ולהגיד להם שאני אוהבת אותם, לפחות עד שאני חוזרת לתל אביב.
מדי שנה נבחר מורה אחד מבין עשרות המורים להעביר את התרגול המרכזי בתמנע. השנה קיבלה את הכבוד קאליג'י, שלכבוד המעמד עברה לשרוואל לבן פלוס סרט לבן בשיער. לצמות עדיין שלום.
500 אנשים מתרגלים יחד תנוחות יוגה זו חוויה רוחנית מדהימה, שהצלחתי להתחבר אליה תוך כדי המתנה בתור בשירותים הכימיים. בכל מקרה, רשמתי לפני שאני צריכה לטייל יותר בארץ. מייד אחרי יפן, אוסטרליה והקוטב הצפוני.
אחרי התרגול המרכזי נסענו לארוחת ערב פלוס להקה שניגנה מוסיקת עולם באגם תמנע. כל כך יפה שם ששקלתי להישאר, לשנות את השם לפשמינה ולגדל עיזים. הארוחה היתה, באופן מפתיע, טבעונית. בשר אני כבר אוכל בקבר.
המבחר של הסלטים בהחלט הותיר עלי רושם עמוק, חוץ מהגזר המגורד, שהגיע בתיבול של זרעי כוסברה, תבלין שלא ברור לי איך עדיין לא הוציאו אותו מחוץ לחוק. בעודי בולסת חסה, הבחנתי בכמה חבר'ה מהסדנה של האקרו־יוגה מתרגלים בצד תנוחות שנלקחו היישר מהקרקס הסיני.
האקרו־יוגה הוא סגנון יוגה שמבוצע בזוגות, כשאחד מרים את השני באוויר, מסובב אותו והופך לו את הכוסמת, תוך כדי שימוש במשקל הגוף בלבד. באותם רגעים קינאתי בהם, הם נראו מאושרים כל כך מהתרגול, שאמרתי לעצמי שהלוואי שהיה לי תחביב שהיה עושה אותי מאושרת כל כך חוץ מלרכל.
חשבתי שרק גבר יצליח להרים את החמישים (פלוס) קילוגרמים שלי באוויר, אבל אז הגיעה איילה אלמוג, מורה לאקרו, שכל כולה שוקל כמו הישבן שלי. היא הצליחה להרים אותי עד לגובה שאפילו חמישה גברים שיניפו אותי בחתונה שלי על פלטת סלטים לא יצליחו להגיע אליו. כנראה, כמו שאומרים היוגיסטים, "הכל אפשרי".
חזרנו לחושה, והבנתי שהכל באמת אפשרי, חוץ ממלון. הפעם הסתפקתי בחמש שעות שינה. קמתי בשש בבוקר להליכה במדבר פלוס תרגילי צ'י קונג עם שטיינבוק והקבוצה שלו, שהורכבה מעשרים נשים ושני גברים. שלוש אחיות מקסימות בעשור השישי לחייהן הגיעו יחד ולימדו אותי שהגיל באמת רק בראש, שתי ג'ינג'יות מתולתלות שלא הפסיקו לצחוק, כמה נשים שהשאירו את הבעל בבית להתמודד לבד עם הילדים, וזוג תל־אביבים שברח מדיזנגוף סנטר עד למדבר.
לעמוד בשבת על גבעה מול השמש שעולה במזרח, לראות מסביב רק חול ועצי תמרים, להקשיב לשקט - מודה, הצלחתי לשים לרגע את הציניות בצד. כלומר, עד ששטיינבוק ביקש להוציא קולות. תמיד כשמבקשים ממני להיאנח מתחילה לי בראש מלחמה. "יאללה, שחררי, תוציאי איזה ברררר קטן" - "עיזבי, אני נשמעת מפגרת" - "מה אכפת לך איך את נשמעת" - "אכפת לי! למה להיאנח, בגלל ששטיינבוק אמר?!"
בעודי מנצחת את עצמי בוויכוח, קלטתי שהתרגול כבר נגמר ושכולם חזרו לחושות כדי ללמוד על עיסוי ככלי לנתינת אהבה. כמובן, התנדבתי ששטיינבוק ידגים עלי איך נותנים מסאז'. מודה, אני חזקה יותר בלקבל, או כמו שאושו אמר: אם לא תאהב את עצמך, איך תוכל לתת אהבה לאחרים.
הבחור הוציא לי כמה קנאקים מהגב, ופתאום קלטתי שהוא נוגע בי ובוכה. גם אני התחלתי לבכות. סוף סוף נוגעים בי. המסאז' נגמר, ושנינו פקחנו את העיניים. ואז הוא שאל אותי: "תגידי, הריסים האלה שלך?" עניתי לו שלא, זה מהיוגה.
חזרתי למקום שלי, כדי שהקבוצה תתחיל (ובעיקר תסיים) את מעגל השיתוף האחרון. די, נו, לא באמת אכפת לי איך היה לכם, גם ככה לא נתראה יותר. אבל נשארתי כדי לעבוד על היכולת שלי להכיל, וגם כי מיכל, הטרמפ שלי חזרה, רצתה לשתף.
בניגוד לנסיעה הלוך, רוב הדרך חזרה בעיקר שתקנו. כל אחד ניסה לעבד את מה שהוא עבר בשלושת הימים האחרונים. אני את החומוס.
מעט מאוד רגעים בחיים מאפשרים לי לעצור לרגע ופשוט לנשום, לשחרר, להתמסר, לשכוח שאנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, ושיש פה קצת יותר מג'יפ חדש ודירה במגדלי יו (לא לי). בעולם התובעני של ימינו רצוי שלכל אחד מאיתנו יהיה סוג של מורה דרך, הוא לא חייב להיות הודי עם טיקה. מספיק אפילו חבר טוב שמזכיר לך מדי פעם לפתוח את הלב. מבחינתי, "יוגה בערבה" לגמרי עשתה את שלה, אבל בשנה הבאה אני הולכת על האופציה של הצימר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו