הבעיה הכי גדולה עם "מפות לכוכבים", הסאטירה ההוליוודית הסנסציונית לכאורה של הבמאי הקנדי דיוויד קרוננברג ("היסטוריה של אלימות"), היא התחושה המבאסת שאין לו שום דבר מעניין לתרום לשיחה. מעריציו של הבמאי אמנם ימצאו בסרט את הטאץ' הקרוננברגי הייחודי - הומור שחור חולני, מבט קליני־ציני־פרוורטי, אובססיה לעור ולבשר אנושיים - אך כמו ב"קוסמופוליס", סרטו הקודם, גם כאן יש משהו לאה ומעט רופס בתוצר הסופי, וגם כאן המוזרות באה על חשבון אמירה חדה וחותכת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חמוש בתסריט נוטף ארס של ברוס וגנר, שנכתב לפני כשני עשורים בהתבסס על חוויותיו כנהג לימוזינה עבור כוכבי הוליווד, "מפות לכוכבים" עוקב אחר כמה דמויות מעורערות בנפשן שחגות זו סביב זו בתעשיית החלומות הרקובים של לוס אנג'לס. אגתה (מאיה ואסיקובסקה) היא בחורה צעירה ומכוסת כוויות שמגיעה לעיר באוטובוס. עד מהרה היא מוצאת את עצמה נשכרת להיות העוזרת האישית של הוואנה (ג'וליאן מור), כוכבת מזדקנת ונוירוטית שעושה כל שביכולתה על מנת לבצע קאמבק.
במקביל הצופים גם פוגשים את בנג'י, ילד־כוכב־פרחח בסגנון מקולי קאלקין/ג'סטין ביבר, שיצא לאחרונה ממכון גמילה, וכן את הוריו (אוליביה וויליאמס וג'ון קיוזאק), שמנהלים את הקריירה הפורחת שלו. מסביב לכל אלה מסתובב לו רוברט פטינסון כנהג לימוזינה שתקן שחולם להיות שחקן.
באופן צפוי ומתבקש, קרוננברג מכוון יותר לטריטוריות ההזויות והמטרידות של סיוטים הוליוודיים דוגמת "מלהולנד דרייב" ו"שדרות סאנסט" מאשר לאלה של סאטירות סטרייטיות יותר דוגמת "השחקן" או "סטייט פינת מיין". הסיפור המפותל מארגן לכמה מהדמויות מפגשים עם ישויות דמיוניות, התעללות בילדים היא תמה דומיננטית (כמו גם גילוי עריות), ומלבד הדמות שמגלם פטינסון, לכולם יש ארון מלא שלדים.
אך למרות שחלק מהעקיצות נגד הוליווד בהחלט פוגעות במטרה, ואף שקשה לקרוא למה שמתרחש על המסך משעמם, "מפות לכוכבים" אינו מצליח להפתיע או לזעזע. בייחוד כשמשווים אותו ל"העננים של סילס מריה", סרטו האחרון של אוליבייה אסיאס, שעוסק גם הוא במערכת יחסים בין כוכבת קולנוע מזדקנת (ז'ולייט בינוש) לעוזרת האישית שלה (קריסטן סטיוארט). לעומת סרטו הקריפטי ומעורר המחשבה של אסיאס (שהוצג בפסטיבל חיפה), סרטו של קרוננברג הוא מלודרמה קלישאתית סתומה ולא מספקת. הוא מתקדם בכבדות ואינו משכיל לבנות לעצמו מומנטום. הופעתה המעייפת של ג'וליאן מור, שממחזרת כאן את הטיפוס ההיסטרי שפגשתם ב"תמונות קצרות", ב"לילות בוגי" וב"מגנוליה" (ושזכתה על כך, משום מה, בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן האחרון) - תורמת גם היא לרושם שהסרט הנ"ל חומם במיקרוגל.
הוליווד היא בית משוגעים. הבנו. מה עוד חדש?
ציון: 6