הכל התחיל כשהאנו ראיאניימי קרא בפעם השנייה את ספרו של איאן בנקס "The Crow Road" . ראיאניימי, יליד פינלנד, איש אשכולות - מתמטיקאי, ד"ר לפיזיקה בתחום תיאוריית המיתרים, יזם ביו־טכנולוגיה וגם סופר מדע בדיוני מצליח - קרא את הספר לפני כ־15 שנה והתרשם עמוקות. עם השמועות על מחלתו של הסופר הסקוטי המהולל (שאכן מת בינתיים, למרבה הצער), קרא בו שוב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"להפתעתי", אומר ראיאניימי, "הרגשתי כאילו אני קורא בספר אחר לגמרי: כשעיינתי בו בפעם השנייה התגוררתי בסקוטלנד והנופים, הטירות, השקיעות - כולם פתאום היו מוחשיים עבורי, וגם, סוף סוף, הבנתי את כל בדיחות הסקס", הוא צוחק. "אבל מה שיותר חשוב - הפילוסופיה של בנקס חדרה לתודעתי. התחלתי לשאול את עצמי מהו ספר בעצם, ומה היחסים שלנו איתו? תמיד חשבתי על ספרים כמעין מכולה נצחית של מחשבות ורעיונות של הסופר, וככותב אני מכיר את השאיפה שאותם רעיונות ימשיכו לחיות בקרב הקוראים גם הרבה אחרינו. אך אם הספר של לפני 15 שנה היה שונה כל כך מהספר של עכשיו, האם הספרים עתידים להיעלם?"
ראיאניימי שוהה עתה בישראל, כאורח פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני המתקיים בתל אביב בימים אלו (עד 20 בספטמבר). במסגרת הפסטיבל, הוא ישתתף היום באירוע "עתיד הספר", שבו יתקיים דיון על אודות עתידם של הספרים בעידן הדיגיטלי, וכן ידבר ב"כנס העתידנים" ביום חמישי, במרכז לחינוך מדעי בתל אביב.
התשובה של הסופר, שבעברו גם שיתוף פעולה עם סוכנות החלל האירופאית, לשאלות שצצו אצלנו, טמונה בפרויקט הנקרא "נוירו־פיקשן". הפרויקט מציג קסדת EEG ניידת המחוברת לספר ולמחשב, אשר קוראת את התגובות הרגשיות של הקורא, כפי שהן באות לידי ביטוי בגלי המוח שלו. החידוש הוא שעלילת הספר משתנה לפי התחושות הנמדדות במוחו של הקורא.
רבים היו חשים את אותן תחושות שראיאניימי חש בעת שקרא שוב בספרו של בנקס; כפי שלא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים, כך גם אי אפשר לקרוא את אותו ספר באופן זהה בשנית. "אני מסכים", אומר ראיאניימי בשיחה עימו, "ספר משתנה עם הקורא ועם כל קריאה; יש אפילו ראיות מדעיות לכך שבעת קריאה אנחנו משתמשים בזיכרונות שלנו־עצמנו כמעין דלק - כך שככל שאנחנו צוברים דימויים מנטליים ואסוציאציות חדשות, כך הקריאה שלנו נהיית עשירה יותר".
בדרך לעידן האחסון
לדברי ראיאניימי הפורמט הנוכחי של ספר הוא די מתוחכם; "הספר מאפשר לנו לקיים דיאלוג עם כותבים ממרחק של מאות שנים, כמעין טלפתיה", הוא אומר, "הפרויקט שיזמתי מבקש לעשות שימוש במצע המתוחכם הזה ולהוסיף עליו נדבך משלו".
אפשר לראות בפרויקט של ראיאניימי את שיא החידוש, טכנולוגיה חכמה שכופה את עצמה יש מאין על עולם הספרות. אפשר גם לראות בה התפתחות כמעט טבעית של רעיונות ספרותיים ופילוסופיים שכבר בשנות ה־70 הכריזו על "מות הסופר" וראו בקורא הפעיל חלק מרכזי ממעשה הקריאה.
"המוטיבציה שהניעה אותי", מגלה ראיאניימי, "היתה השאלה כיצד ניתן להשתמש בחידושים הטכנולוגיים על מנת לבטא נאמנה את הלכי הרוח שלנו בזמן הקריאה". עם זאת, הוא מודה כי "בהחלט ניתן להתבונן בפרויקט כביטוי מחודש לאותם הלכי רוח משנות ה־70. אני מאמין שככל שהטכנולוגיה תתפתח, כך הקוראים יהיו מצוידים בעוד ועוד דרכים לקיים אינטראקציה עם הטקסט בצורה ישירה; בין שזו גישה ישירה לוויקיפדיה בזמן הקריאה, אפשרות להגיב אונליין או קיום דיונים ספרותיים. כתוצאה מכך, גם לסופרים נוצרים אפיקי פעולה חדשים ומסקרנים".
אתה סבור שלאור ההתפתחויות הטכנולוגיות בעולם הספרות – והמיזם שלך ביניהם – ספרים ימשיכו להיות נצחיים, כפי שהגדרת אותם?
"אני חושב שמבחינה אוניברסלית אנחנו נכנסים לעידן חדש: כל מה שקשור אלינו יאוחסן ויוקלט באופן כזה או אחר, כל המידע על חיי היומיום שלנו ישומר והעידן שקדם לאינטרנט ייראה לנו כמעין עבר אפל. ועדיין, כפי שהסופר ניל גיימן ניסח זאת, ספרים טובים בעיקר בלהיות ספרים; ממש כפי שכריש מושלם כפי שהוא כבר מיליוני שנים. אם מגדירים ספר כחוויה שמאפשרת להיטמע בתוכה, מעין חלום בזמן ערות – אני חושב שתמיד יהיה לכך מקום בעולמנו בעתיד הנראה לעין".
• • •
"אני אורח בעולם הספרות"
בראיון מיוחד לראש השנה מספר הרב חיים סבתו על ספרו החדש, על ההבדל בין עולם ההלכה לשדה הספרותי ועל הדאגה לשלום השפה העברית
"כשקיבלתי את פרס ספיר, אמרתי לעצמי: אני לא בן בית בעולם הזה, אלא אורח בטרקלינו. באתי מבית המדרש, הבאתי את ניחוחות בית המדרש לספרות, וחזרתי לשם. אני חוזר לשם כל פעם מחדש". כך אומר הרב חיים סבתו בראיון חג מיוחד ל"ישראל השבוע", שיתפרסם בשבוע הבא לרגל צאת ספרו החדש "בשפריר חביון" (הוצאת ספרי עליית הגג).
סבתו, מחבר "אמת מארץ תצמח", "תיאום כוונות" (שעליו זכה בפרס ספיר בשנת 2000), "כעפעפי שחר" ו"בואי הרוח", אינו סופר שמרבה להתראיין. את עיקר מרצו וזמנו הוא משקיע בישיבת "ברכת משה", שבה הוא מלמד כבר 40 שנה, ואל הספרות הוא מגיע, לדבריו, כפי שהוא מתפלל. "אני מסיר את כל המחיצות אל העולם הפנימי שלי ומביע את עצמי", הוא אומר.
בספרו החדש, כמו בספריו הקודמים, כתיבתו של סבתו היא מפויסת, והיא טווה חוטים שקושרים בין הישראלי ליהודי - באמצעות זיכרונות ודמויות מילדותו - כילד שעלה עם משפחתו ממצרים היישר אל המעברה ב"בית מזמיל" בירושלים. "כל אחת מהדמויות כאילו ביקשה והתחננה: תכתוב עלי. הן ממש כפו עלי את הכתיבה", אומר סבתו.
לשאלה אם הוא קרוב יותר לעולם החרדי או הציוני־דתי, עונה סבתו: "ההשפעה החזקה יותר עלי היא של הציונות הדתית, אבל יש עלי גם השפעה חזקה של העולם החרדי. גדלתי בבית פתוח, של רבנים וספרות, בעולם משולב. ההגדרות הללו פחות נוקשות אצלנו. אני בכלל לא אוהב להשתמש במילה חרדי. קוראים אותי גם שם. רבים מאוד, מהם ראשי ישיבות. בכל אחד יש טוב אחר".
ובעיקר בוערת בו, כתמיד, העברית העשירה. הוא חרד מפני התנמכות השפה ומפני המרחק שתפסה הספרות העברית מן המקורות. "האם תיתכן ספרות בלא זרמי עומק?" הוא שואל, "האם אפשר לה בכלל לספרות שתשיל מעליה מטען של שלושים דורות. אף אם כבד לה המשא - המשא הזה יש בו שכבות לשוניות, רבדים רוחניים וגם חוויות מכוננות".
נדב שרגאי הראיון המלא בגיליון ראש השנה של "ישראל השבוע"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו