לפני יותר מ־20 שנה, כשילדיה של העיתונאית והסופרת שרית ישי לוי היו קטנים, הם התאהבו בחוות סוסים ששוכנת בוורד הגליל. נפשם נקשרה בנפשה של סוסת פוני בשם דולי, והם ביקשו לחזור ולשחק איתה שוב ושוב. ישי לוי, אם משקיענית, חוותה את נופי הגליל העליון לעיתים קרובות, עד שאמרה די. "כל טיול כזה עלה לא מעט כסף", היא משחזרת. "החלטתי לחבר סיפור על דולי הפוני, טוב לב וחברותי. העליתי את הסיפור על הכתב, ושמרתי אותו במחשב".
הסיפור רב ההמצאה של ישי לוי התקבל בהתלהבות אצל ילדיה וחבריהם, והשנים חלפו להן.
כשישי לוי נתבשרה על כך שבתה בהריון והיא עומדת להפוך לסבתא, היא החליטה שהגיע הזמן להוציא את הסיפור לאור. "הנכד שלי עתיד להיוולד החודש, וחשבתי שזאת תהיה מתנה יפה. מובן ששיניתי ועיביתי דברים רבים, חידדתי את מוסר ההשכל, אבל השלד של הסיפור נותר דומה".
ואכן, כשילדיה של ישי לוי - מיה (40), דן (28) ואורי (24) - כבר גדולים למדי, רואה אור ספר הילדים הראשון שלה, "עכברוני מקרוני ובוני הפוני" (מודן) עם איורים של גליה ארמלנד.
עטיפת הספר
במרכז העלילה ניצב עכברוני מקרוני, המתגורר עם אבא שלו עכברגא שרגא, אמו עכבריטה מרגריטה ואחיו עכברטי ספגטי בחוות סוסים השוכנת - ניחשתם נכון - בוורד הגליל. כיאה לעכבר שובב, הוא מתרוצץ ברחבי החווה, מתוודע לכל שכניו ומדי ערב ממאן לחזור לארוחת הערב. עכברוני אוהב במיוחד את אמדאוס, סוס שחור שלא מחזיר לו אהבה.
ישי לוי יצרה דמות גיבור לא קלאסית שאינה מעוררת הזדהות מיידית; כשם שהגיבור, עכברוני, משווע לחברתו של הסוס הפראי - ונדחה, הוא לא ממהר ללמוד מחוסר רגישותו של האחרון, ונוקט שיפוטיות כלפי דרי החווה. "עכברוני הוא לא טלית שכולה תכלת", מודה ישי לוי, "רציתי להאניש אותו ולהראות דרכו ילדים רבים אחרים שממהרים לשפוט מהר את האחר. עכברוני רוצה את מה שאי אפשר, ואני ביקשתי לקדם סובלנות וקבלה של השונה".
"אין סבלנות למדיטציה"
אין סיכוי גדול שפיספסתם את שמה של ישי לוי, 66, בשנה האחרונה. בספטמבר 2013 ראה אור ספר הביכורים שלה למבוגרים, "מלכת היופי של ירושלים" (מודן), ונחל הצלחה מיידית מרשימה - נכון לעכשיו כ־100 אלף עותקים נמכרו ממנו, והוא נמצא בראש רשימות רבי המכר כבר שבועות ארוכים.
הצלחת הרומן - שמגולל את סיפורם של ארבעה דורות במשפחה ירושלמית־ספניולית מימי המנדט הבריטי ועד תחילת שנות ה־70 - סיפקה לעיתונאית הוותיקה מנה הגונה של ביטחון ביכולתה לכתוב גם לקוראים צעירים מאוד.
"אני בן אדם סקרן, שאוהב להתנסות בדברים חדשים ולא להתקבע על משהו אחד", היא מבהירה. "כשביקרתי בהודו, לא הייתי מסוגלת לשבת במדיטציה יותר מדקה".
ואכן, באמתחתה של ישי לוי 40 שנה של כתיבה עיתונאית, לצד חיים בלתי שגרתיים. החל בקריירת משחק קצרה ("מלכת הכביש", אני אוהב אותך רוזה"), דרך חיים בקומונה היפית בקאנטרי סייד של לונדון וכתיבה בעיתונים דוגמת "העולם הזה" ו"חדשות", ועד הראיון המפורסם עם יאסר ערפאת, אי אז ביוני 1982, ימי מלחמת לבנון הראשונה, והפגישה עם השבוי הישראלי אהרון אחיעז.
ישי לוי נוהגת לומר שהמעבר מכתיבה עיתונאית לכתיבת פרוזה התאפשר אצלה רק כשהפסיקה לחשוב מה יגידו עליה אנשים. "באייטיז, אני וגדעון (לוי, העיתונאי, גרושה ואב שני בניה; ט"מ) הכרנו את כל הברנז'ה התל־
אביבית. כל החברים שלנו היו בתקשורת. מול כל העיניים הבוחנות, הרגשתי שאני פולשת לתחום שהוא לא שלי. רק כשהתגרשתי והתנתקתי מהברנז'ה - הצלחתי לכתוב".
מעניין שאת אומרת את זה, כי האקט הכי ברנז'אי היום הוא להוציא ספר ילדים, לצד כתיבה למבוגרים.
"לא היה לי מושג על כך. גם במקרה של 'מלכת היופי' עליתי על טרנד - השפה הספניולית ששזורה בספר רבות. לא היה לי מושג שנהיה מעין בון־טון מסביב לשפה הזאת; מלמדים אותה באוניברסיטה ובחוגים".
בימים אלה ממשיכה ישי לוי להרצות בירושלים בסיורים בעקבות הרומן, נמצאת בשלב חיפוש תסריטאי ובמאי לעיבוד הקולנועי לספר וכותבת במרץ את ספרה השני. בתקופה קשה של שוק ספרים רווי ועייף, היא מקווה שתופתע ושספר הילדים החדש שלה יימכר ויגיע לכמה שיותר קוראים. "בגילי, נשים רבות יוצאות לפנסיה ובוחרות לעשות פאוזה. אני בחרתי ההפך, ומודה בכל יום למזלי הטוב".
• • •
מבחן קריאה
לא להישאר בחלום
שעות הלילה נחשבות לחומר גלם מצוין עבור סופרים לילדים ולנוער - ההיפרדות מהערות, החושך על שכבותיו המאיימות והעזיבה הזמנית את החיק המגן של ההורים לטובת שינה לבד - כל אלה מספקים צוהר לנתיבים משוחררים ומשחקיים, שהם הלב הפועם של ספרות ילדים טובה ומעוררת מחשבה. ספרים לא מעטים השתמשו בעולם הדימויים של הלילה כדי לעסוק בחרדות, במפלצות מדומיינות ובפחדים ילדיים.
לא כך עינת ברזילי, מחברת "גמדקסם" (דני ספרים), שבחרה לעסוק בספרה דווקא בחגיגה ססגונית ותמימה שמביא איתו הלילה - בדמות גמדקסם חביב שמבקר את הילדים ומפרה את חלומותיהם, ברגע ש"אבא־אמא מציצים אל השעון ושולחים את הילדים למיטה - והופ - לישון".
גמדקסם, ג'ינג'י שמח וטוב לב, מצויד בפנס ביד, חובש מצנפת ונועל מגפיים ירוקים, נושא אבקת קסמים בצבעים, וכל ילד מקבל אבקה בצבע אחר, מה שמכתיב את סוג החלום שיחלום באותו לילה. למשל, "על עודדי תכול העין מפזר אבקה כחולה / אז עודדי חולם הלילה ים ושמש עגולה" או "במטה של יערה, זו ילדונת אהובה / גמדקסם מפזר קצת אבקה צהבהבה / והחדר מתמלא חרציות וסביונים, מתפזרים על השטיח, מקשטים את הסדינים".
"גמדקסם" עוסק במרחב היצירתי ונטול הגבולות שמספק אותו גמדקסם - רק בלילה אפשר לתת דרור למאוויים הכמוסים של הילדים, להתפרע ואולי אף להרחיב את אותם שיירי דמיון לחפץ קונקרטי כשיגדלו: אותם ארמונות חול מעשה ידיו של עודד אולי יגדלו לבניינים הומים שהוא יעצב בעוד כמה שנים. ברזילי שמה דגש על הסכנה הטמונה בהישארות בחלום ובהתמכרות לו.
חרף החריזה המהנה של ברזילי והאיורים החביבים של רינת גלבוע, הנושא העומד במרכז הסיפור אינו מקורי במיוחד ואינו מתפתח לכדי סיפור משמעותי. נדמה שברזילי בחרה לספר סיפור כיפי ונטול משקל על הגשמת חלומות, אך לא הכניסה לתוכו תוכן של ממש, אלא בעיקר להטוטים לשוניים. מכאן גם נובעת העודפות הטקסטואלית, שמתחילה לעייף מעט לקראת סוף הסיפור.
טל מרמלשטייןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו