לוסי בשמי הגנגסטרים

לא היו לי ציפיות גבוהות מ"לוסי". בכל זאת, התסריטאי/במאי/מפיק לוק בסון עשה כל מאמץ אפשרי בשני העשורים האחרונים כדי לשכנע אותנו שאי אפשר לסמוך עליו יותר. עם זאת, הטריילר של הסרט - שנראה כמו שילוב בין "ללא גבולות" עם בראדלי קופר ל"קראנק" עם ג'ייסון סטיית'ם, רק עם סקרלט ג'והנסון הלוהטת בתפקיד הראשי - כן הבטיח מידה מסוימת של כיף מטופש. וההצלחה המפתיעה של הסרט בארה"ב - שם כבר הספיק לגרוף יותר מ־100 מיליון דולר - חיזקה את הרושם שמדובר במוצר מבדר שמספק את הסחורה הדרושה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבל מה אתם יודעים. לא רק ש"לוסי" אינו מספק את הסחורה הדרושה, מתברר שהסחורה שהוא מבקש לספק שונה בתכלית מהסחורה שהובטחה בטריילר. במקום סרט אקשן מהיר ועצבני, בסון מגיש לצופים סרט מסורבל ופלספני. ובמקום מעט כיף מטופש, סרטו החדש בעיקר מספק תחושה מעיקה של פספוס. 

נכון, בהשוואה לסרטים הנוראים שיצאו תחת ידיו של בסון בשנים האחרונות - למשל "החבר'ה הרעים" או "שלושה ימים להרוג" (שאותו רק כתב והפיק) - "לוסי" הוא סוג של יצירת מופת. ואם היה מדובר בסרט הביכורים של יוצר צעיר בתחילת דרכו, סביר להניח שהייתי אומר דברים כמו "מעניין", "לא צפוי" ו"מעיד על פוטנציאל". אבל "לוסי" אינו סרט ביכורים. וכל מי שצפה ב"ניקיטה", "לאון", "האלמנט החמישי" ואפילו ב"הרפתקאותיה המופלאות של אדל", יודע שבסון מסוגל להרבה יותר מזה.

ג'והסנון ומורגן פרימן. הפרופסור הטרחן 

כולנו אוהבים את סקרלט

במרכזה של העלילה ניצבת בחורה אמריקנית צעירה בשם לוסי (ג'והנסון) שמתגוררת בטאיפיי, בירת טאיוואן. ממש בתחילת הסרט, ידידה האהבל קושר ליד שלה מזוודה עם סם חדשני ויקר ערך, ושולח אותה לפגוש גנגסטר קוריאני לא סימפטי (צ'וי מין־סיק, "שבעה צעדים"). עם חברים כאלה, נכון? 

מפה לשם, לפני שהיא יודעת מה קורה איתה בכלל, הגנגסטר מכניס את לוסי לחדר ניתוח, מטמין כמות גדולה מהסם בתוך חלל בטנה והופך אותה לבלדרית אנושית. אבל אחרי שהמסכנה סופגת בעיטה עוצמתית בבטן מחזיר שוביניסטי מזדמן, הסם מתערבב לה בדם, משדרג לה את המוח ברמות מטורפות והופך אותה לבלתי ניתנת לעצירה, בכל המובנים האפשריים. 

הרעיון שעומד במרכזו של "לוסי" - שבני האדם משתמשים רק בחלק קטן מהפוטנציאל המוחי שלהם - רחוק מלהיות מקורי. כאמור, רק לפני כמה שנים "ללא גבולות" נעזר במיתוס הזה על מנת לגולל מעשייה מופרכת אך מהנה 

על אודות לוזר שהופך לווינר לאחר שהוא נוטל סם שמאפשר לו להגדיל את התפוקה הקוגניטיבית שלו. למרבה הצער, למרות שהמעשייה 

של בסון לא פחות מופרכת, היא הרבה פחות מהנה. הסיפור מתנהל בסרבול, ולא מעט 

זמן עובר עד שהסם מתחיל להתערבב בדם של לוסי. 

אם לא די בכך, בסון גם לוקח כמה וכמה פסקי זמן מהאירועים המרכזיים לטובת הרצאות בלתי נגמרות של איזה פרופסור אמריקני גאון שמגלם מורגן פרימן. דבריו המלומדים של הפרופסור, שמועברים בעזרת שורה של מונטאז'ים הייטקיים חובקי כל, נועדו לספר לצופים מה בעצם מתרחש בגופה של לוסי תחת השפעת הסם, ולספק בסיס תיאורטי/פילוסופי כלשהו לכל הקשקוש התסריטאי שבסון רקח כאן. אך בפועל, הסצנות האלה ארוכות מדי וטרחניות מדי. והעובדה שהן מוגשות בקולו החם והמלטף של פרימן - שחקן מאוס לחלוטין שעשה יותר מדי תפקידים מהסוג הזה בעשור האחרון - כמובן אינה עוזרת.

כל זה עוד היה נסלח אילו העניינים היו מתעוררים ונכנסים להילוך גבוה בכל פעם שהתסריט מחזיר אותנו חזרה ללוסי. אך זה לא קורה. מהרגע שהמוח שלה מתחיל להשתדרג, אף אחד לא מסוגל להתמודד איתה בכלל. וכל שנותר לעשות הוא לעקוב אחריה, ולראות כיצד היא מוציאה לפועל את התוכנית שלה, ללא כל הפרעות משמעותיות וללא כל הפתעות, ולתהות מדוע כל הגנגסטרים שמסביבה מתעקשים להמשיך ולנסות לירות בה, למרות שכבר ברור שכל מה שהיא צריכה לעשות זה להזיז את האצבע כדי לגרום להם ליפול מעולפים על הרצפה. למה הגנגסטר לא מחדיר את הסם לגופה של אחת מהחיילות שלו, ושולח אותה להילחם בלוסי? לא ברור. זה דווקא היה יכול להיות די מגניב. ולמה הוא ממשיך לרדוף אחריה בעצם? לא יותר פשוט (ובטוח) לחזור למעבדה ולהכין אספקה חדשה של הסם? כפי שאתם יכולים להבין, "לוסי" לא התברך ביותר מדי היגיון פנימי.

בצד החיובי של הדברים, למרות שהיא לא מקבלת יותר מדי הזדמנויות לכסח לרעים את הצורה, ג'והנסון בהחלט עושה כאן עבודה טובה. זו ללא ספק השנה הטובה והמשמעותית ביותר של הקריירה שלה, וההופעה האסרטיבית והאמוציונלית שלה ב"לוסי" - שכוללת מונולוג ארוך ודומע, שמוגש בטייק אחד - רק ממשיכה לחזק את הרושם החיובי. יותר מכך, מבחינה תמתית, מעניין לראות כיצד סרטו של בסון משליך את ג'והנסון חזרה למחוזות פילוסופיים של "מתחת לעור" ו"היא" - שני סרטים מוצלחים בהרבה שבהם הבריקה לאחרונה.

הגרעין הסיפורי של "לוסי" מסקרן ובעל פוטנציאל. וגם השורה התחתונה שלו מצליחה לעורר הערכה מסוימת, בייחוד כשמציבים את דמותה של לוסי לצד גיבורות אמיצות אחרות מגוף העבודות הדי פמיניסטי של בסון. אבל הדרך שבה הבמאי הוותיק מוציא את כוונותיו לפועל לוקה בחסר. האקשן חסר דמיון ומגיע בכמויות קטנות מדי. האפקטים נראים זולים בהשוואה לסרטים אחרים שראינו הקיץ. ומורגן פרימן מקבל הרבה יותר מדי זמן מסך. "לוסי" הוא אולי צעד לכיוון הנכון מבחינת בסון. אבל גם לאחריו, כקולנוען, הוא עדיין נמצא במרחק של כמה עשרות צעדים מהמקום שבו הוא היה בשנות התשעים.

"לוסי" ("Lucy"), כתב וביים: לוק בסון. צרפת 2014

    

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו