אלקין או יוסק'ה. מי זה היה. סביב שולחן האוכל לא הצליחו להגיע להסכמה בשאלה מי מהחברים ביד מרדכי היה הראשון שהיתה לו טלוויזיה צבעונית, אבל את הסערה שהתחוללה הם זוכרים עד היום, אפילו שהיו אז ילדים קטנים. את אסיפות הקבוצה, שדנו בשאלה איך יש להתייחס למכשיר שנחת במשק ומנקר בעיניים של כל החברים. בסוף התקבלה החלטה שבני המשפחה יעבירו את הכפתור למצב שבו ניתן לצפות רק בשחור־לבן.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מה באמת קרה שם, כשהבית נסגר בערב, איש לא יודע, כמו שאף אחד לא יודע, אפילו לא דני כרמי עצמו, לאן בדיוק הלך הטרנזיסטור שנתנו לו הדודים מאורוגוואי, ושהאסיפה החליטה שיימסר לקיבוץ.
בעניין האופניים של יאיר שוורץ, מנהל התפעול של מכוורת הקיבוץ, לא נדרשה שום הצבעה. הם נלקחו ממנו מייד כשהגיע למשק ואופסנו במחסן עם זוגות אחרים. שוורץ היה אז בן 13, הבכור מבין ארבעת ילדיה של דונה ברטה, שבשנת 66' שיכנעה את דון ז'וזה שהגיע הזמן לעזוב את ריו ולעלות לקיבוץ בישראל. בשבתות, כשנפתחו דלתות המחסן, ראה איך כולם רוכבים עליהם, זוג אופניים גבוהים, מבריקים, שפעם היו רק שלו.
"בכית?" אני שואלת, "המון", הוא עונה, כשבשולחן מבקשים להזכיר שהם בכלל היו בלי בלמים, ושהיו מקרים שבהם ילדים עפו מהם או דרסו חברי משק. ואני רואה איך, על הפנים היפים של שוורץ, מתיישבת שמחה קטנה על נקמת האופניים, שלא נענו לכל אחד.
כמעט בכל ערב, מאז החלה הלחימה, הם מתכנסים בבית אחר, קבוצת חברים טובים שאוכלים יחד את שבישלו ואת שבישל להם קיץ ארוך שלא מוצא דרכו אל השקט. מולי יושבת מיכל היפה, הבת של שאול מיברג, שהיה המוכתר של הקיבוץ, יודעת לספר על שנים של יחסי שכנות קרובים, ועל מרפאה שפעלה בקיבוץ לרווחת השכנים מעזה. אומרת שעוד בימים הראשונים של הצבע האדום, העזתים, בדרך חזרה מטיפולים בבתי החולים בארץ, היו עוצרים לקנות דבש, לפני שייבלעו ברצועה.
ארוחת הערב החלה באיחור כי בני ברמן נתן הופעה במקלט שהפך להיות אולם המופעים של המשק. מיקי גבריאלוב הופיע שם, "מה קשור" נתנו
סטנד־אפ, ורק כשדני סנדרסון הגיע והיה קהל גדול, מיקמו אותו בבית הבריאות, ככה קוראים ביד מרדכי לבית האבות. מבנה רחב ומרווח, ממוגן כולו. הופעות באולם הרגיל לא באות בחשבון.
.jpg)
יענקלה מורדיש (מימין) ויאיר שוורץ // צילום: איתיאל ציון
• • •
עוטף עזה 218, זה הקוד שניתן ליד מרדכי ונתיב העשרה, ובדרך מתל אביב, צמודה לאפליקציה של צבע אדום, ראיתי אותו מהבהב פעמיים.
"פוחדת?" שאל איתיאל הצלם. "מהדבורים יותר", עניתי, וסיפרתי לו על קבלת השבת ההיא בחדר האוכל שהיה שקט ודרוך לקראת הדלקת הנרות, וכשלקחתי פרוסת חלה, דבורה שהסתתרה תחתיה עקצה אותי במרכז כף היד. בצרחות איומות, רכובה על הידיים של אבא, חצינו את חדר האוכל וכל החברים סובבו את הראש לראות מה קרה לבת של אלפרט.
"מאז יש לי איתן עניין לא פתור", חייכתי את סוף הסיפור. "בגלל הכאב, אבל בעיקר בגלל הבושות".
חשבונות, כפי שהמזרח התיכון יודע היטב, כדאי לסגור מעמדת כוח וכשממוגנים היטב, ואני התקרבתי לכוורת של יד מרדכי מכוסה מכף רגל עד ראש, כולל כפפות וכובע עם רשת כמו שתמיד רואים בתמונות. זה שיא עונת הרדייה, ועם כל הכבוד לצבע האדום ולמנהיגי האזור, המלכה היחידה שקובעת היא זו שמסתתרת עכשיו בקומה הראשונה, כשמעליה רשת המאפשרת את תנועת הפועלות בין הקומות, אבל מונעת את המעבר שלה לקומות העליונות, שחלילה לא תאבד לכוורת בשעת הרדייה. הגברת הראשונה מגיבה לאור יום, וככל שהיום מתארך היא יוצרת עוד ביצים. לאביב היא מגיעה עם 60-50 אלף ביצים, שמהן יבקעו המוני דבורים שילקטו את הצוף למפעל ייצור הדבש שהיא מנהלת.
בכוורת, במפעל, בפרדס או בחדר האוכל, דבר ראשון שמראים לך ביד מרדכי זה איפה נמצאת המיגונית. מבקשים בנימוס תקיף שלא להקל בה ראש, וכמו שנשמעת האזעקה להיכנס אליה בהליכה מהירה, כזו שתספיק ל־15 שניות.
רק שלפעמים, גם המנוסים מפספסים. שקועים בהסברים של יאיר שוורץ על ראשיתו של הקיבוץ, לא שמענו את האזעקה. וכשפז רייזל, הדבוראי של המשק, נופף לעבר המכונית שבה ישבנו, לאיש מאיתנו לא היה מושג מה הוא רוצה. כשכבר פתחנו את הדלת היה מאוחר מדי בשביל לרוץ או אפילו סתם להשתטח, וכמו שמראים לילד ציפור בשמיים, ככה רייזל הצביע לעבר רקטה במעופה, ואני מילמלתי משהו על ציפורים נודדות ממתכת.
רייזל בן 35, מגיל 13 הוא עובד בכוורת. אמר שאין מה לפחד בכלל, אבל בדק אם קשרתי את השרוכים סביב הצוואר, ששום דבורה לא תוכל להסתנן, הבעיר עשבים בבי־סמוקר, מדף בעברית, זה שנראה כמו משפך שלמד לעשן, והורה לי לבוא אחריו.
"זה מכשיר שמדמה שריפה", הסביר לי כשעמדנו שנינו מעל הכוורת, והוא הסיר את המכסה המגן עליה מפני הגשם. "הדבורים המבוהלות ממהרות לצבור מאגר חירום ונוטשות את הכוורת בבטן מלאה דבש, מה שמקשה עליהן את התנועה, מחליש את הרצון שלהן לעקוץ".
הקשבתי להסבר שלו ונמלאתי הערצה ליכולת הזו, לתושיית הדבורים, ולא שמתי לב לכוורת מאחוריי. רייזל ביקש שאזוז טיפה, "כי את עומדת בפתח של המנחת. זו הנקודה שממנה הן נכנסות עם הצוף והאבקה", חתם ושלף חלת דבש ממרכז הכוורת.
ריח של דבש טרי סיחרר את הנחיריים כשקירבתי את הפנים לראות מקרוב את המולת החיים שהופרעו. דבורים במלאכת בנייה, אחרות שמיהרו להסתלק ודבורים צעירות נמתחות מתוך גלמים. "שלושה שבועות עד שאלה יפתחו קיבת דבש וחוש כיוון, ורק אז ייצאו מהכוורת", הסביר וביקש שאסיר את הכפפה, לטבול אצבע עירומה בדבש מתוך החלה.
אני הסכמתי מייד, אבל זאת היד שלי שהיססה. היד הזוכרת. "נו", דחק בי רייזל, "רואים שאת רוצה, וזה יהיה הדבש הכי טוב שטעמת בחיים שלך. תורידי. לא יקרה כלום. מבטיח".
זה היה דבש נפלא שבנפלאים, בא אל הלשון בחמימות, לספר לה אלף טעמים. ובום. סוללת תותחים בסביבה החליטה להרעים. רעש חזק, מצמית.
"את משדרת שקט, לא עצבנית", אמר לי שוורץ כשהשלתי את בגדי הכוורנית, ואני אמרתי שזה לא הזמן לצחוק על אנשים. התעקש שהוא לגמרי רציני, שדבורים מרגישות פחד. יודעות לזהות אנשים עצבניים. "היו כבר מקרים שצלמים ועיתונאים הורחקו כי הם עיצבנו את כולם, ואת הדבורים בפרט".
ומה עם כל המלחמה שמסביב והפיצוצים והעצבנות הכללית? זה לא עושה עליהן רושם?
"לא. הן מגיבות רק למה שלידן".
סיפר שדבורים לא מתאמצות לעוף למרחקים גדולים. ש"אם אתה מניח כוורות בפרדס, אתה יכול להיות בטוח שתקבל דבש הדרים". שהגדוּלה של דבוראי היא לדעת מתי מתחילה הפריחה במקום מסוים, וברגע שהצוף נגמר - לנדוד הלאה, בעקבות הפריחה הבאה.
.jpg)
חלת דבש // צילום: איתיאל ציון
• • •
את הכוורות הראשונות הקימו חברי הקיבוץ ב־36׳, אז עוד קראו ליד מרדכי מצפה ים, והוא שכן בכלל ליד נתניה. הקימו אותו שני גרעיני עלייה מתנועת השומר הצעיר, "צעירים מאירופה שנמאס להם", כמו ששוורץ אומר. התפרנסו משלל ענפי חקלאות, עד שיום אחד, שלושה צעירים אוסטרלים הציעו להם לבנות כוורות בתוך השטחים החקלאיים.
דולג בלונסקי היה הדבוראי הראשון של המשק, והוא שניהל את העברת הכוורות מנתניה לקיבוץ החדש, שהוקם ב־43' על הגבול, סמוך לעזה. "אני רוצה להעלות אותו למפת ההיסטוריה של הדבוראים בארץ", אומר שוורץ, ויש משהו כובש, מידבק, בהתרגשות שלו, אפילו שעד לאותו רגע לא עלה על דעתי שיש בכלל מפה כזו.
סיפר איך לפני הקרבות ב־48', בהחלטת אסיפה ובניגוד לרצונו של בלונסקי, הורו לו לקחת את הכוורות ולעלות איתן צפונה, כדי שלא ייפגע מטה לחמו של הקיבוץ. כשחזר אחרי המלחמה לא הצליח למצוא את מקומו בין החברים, שעברו טראומות קשות שבהן לא היה לו חלק, ועזב. "לא מעט בזכותו, הדבש הוא הענף היחיד שהשתמר ביד מרדכי מ־36׳ ועד עכשיו, כבר כמעט 80 שנה".
הקיבוץ התיישב בנגב המערבי, בשכנות לקיבוצים ניר עם וגברעם. המיקום שבחרו, סמוך לכביש החוף, עלה להם ביוקר ב־48', כשהמצרים הבינו שבשביל להגיע למרכז הם צריכים לכבוש אותו והלכו על זה בכל הכוח, בלי לחסוך באמצעים. חטיבת חי"ר, ארטילריה ומטוסים הסתערו על הקיבוץ, מולם ניצבו 16 לוחמי פלמ"ח ו־130 חברים. הם הצליחו לבלום את המצרים שישה ימים.
על הקרב הזה שמע שוורץ כשעוד היה ילד קטן בברזיל, וכשאנחנו עומדים למרגלות הפסל של מרדכי אנילביץ', שעל שמו קרוי הקיבוץ, ההערצה שניצתה בו אז צפה מחדש בעיניים. "המקימים רצו למתוח את גבולות הארץ, ליישב עד הגבול, שלא הכל יישאר במרכז", הוא מסביר את הבחירה, ואני חושבת שהפסל של אנילביץ' יודע לאן להסתכל. הגב שלו פונה לעזה החרבה, למראות ההרס והמלחמה, והפנים לקיבוץ ששרד אז בדרך נס.
יותר מ־600 חברים חיים כאן, רק משפחות בודדות עזבו בגלל המצב. רעמת הצמחייה סמיכה לתפארת, בתי המשק, גם אחרי שעברו הפרטה, שומרים על איפוק שמרגיע את העין, ובדקות השקט שמזמנת הלחימה, מתחשק לעזוב הכל ולרוץ לנוח על הדשא.
במורד המדרגות עומד יענקלה מורדיש, גבר מרשים בחולצה כחולה ושפם עבות. לפני שנתיים זכה באות הפרדסן המצטיין. בכל הקיבוץ שלי לא היה קיבוצניק מרשים כזה.
אני משוגעת על פרדסים. על ריח הפריחה, על טעם הקליפה של הדרים בוסריים, ועל העסיס שממלא את הפה כשאוכלים פרי שנקטף הרגע. תחת אחד העצים נפלה לא מזמן רקטה, "נפילה בשטחים פתוחים" שחוללה שריפה קטנה. אבל העץ חזר ללבלב. ובתוך כל הירוק הזה סיפר לי מורדיש על אחיו התאום, שבמלחמת יום כיפור נהרג במרחק 100 מטרים מהמקום שבו הוא לחם.
"כשצור גולדין דיבר על הדר, אחיו התאום שנהרג בעזה, על איך שהרגיש את מה שהרגיש, אני ידעתי על מה הוא מדבר. גם אני הרגשתי את זה אז. בדיוק ככה", אמר במילים צולפות, ואני מוללתי את עלי העץ בכל הכוח בשביל לא להתחיל לבכות.
"מה יהיה, את שואלת?" המשיך, "אף אחד במזרח התיכון לא יכול לדעת. דבר אחד בטוח: שצריך לתת להם פתח, אפילו שלא מגיע להם. מכל כיוון הם באו. מלמעלה, מלמטה, מהים, מהיבשה, אפילו המצרים לא רוצים לשמוע מהם. אבל פתח מוכרחים להשאיר להם, אחרת הכל פה יסגור עליהם, ועלינו".
בקיבוץ זוכרים איך אחרי מלחמת ששת הימים היו מגיעים תושבי הרצועה, מצביעים על חורשות האקליפטוס שמקיפות את הקיבוץ, ואומרים, "זה היה שלי וזה שלי", כמו איתות לצרות שנכונו בעתיד. שוורץ זוכר שאבא שלו אמר לו שבכל חורשה כזו היה פעם כפר ערבי, ואני חשבתי על הדבורים, שלעיתים נדירות נכנסות לאטרף ומסתערות על מכון הרדייה, כמו מבקשות לקחת חזרה את ששייך להן.
דבורים נמשכות לאור, ובגלל זה, ככה הסבירו לי, מקפידים על האפלולית במכון שאליו מובאות חלות הדבש. מכונה עדינה מסירה מהן את הדבש, והן נלקחות בחזרה לכוורת.
מכוורת יד מרדכי, ש־51 אחוזים ממנה משתייכים כיום לשטראוס, היא הגדולה בישראל. הדבש מגיע אליה מכוורות מכל הארץ, נבדק הרכבו הכימי "בארץ ובחו"ל", ורק אחר כך נארז בצנצנות. שוורץ אומר שהדבש הישראלי נחשב איכותי אבל יקר. השטחים נאכלים על ידי בנייה עירונית, המשקעים יורדים, וכוח אדם הוא יקר, למשל ביחס לדבש הפולני שאני כל כך אוהבת.
אנחנו יושבים אצלו במשרד, קפה שחור ועוגיות משגעות של דליה בן חיים, חברת משק שהקימה מאפייה קטנה בטבורו של הקיבוץ. שם, לבדה, היא אופה בעיקר עוגות בחושות ואלפחורס שנמכרות מצוין במרכז.
.jpg)
המאפייה של דליה // צילום: איתיאל ציון
אני מבקשת שיסביר לי מה יש לטבעונים נגד דבש. הוא אומר שזה לא לגמרי ברור, כי בניגוד לרפתן שלוקח מהעגל את כל החלב של אמא שלו, הדבוראים מקיימים יחסי שותפות עם הדבורים. לעולם לא נלקחות כל החלות, לעולם לא תישאר כוורת מיותמת מדבש. "שלא לדבר על החשיבות העצומה של הדבורים בכל הנוגע להפריה בשטחים חקלאיים. תנסי לגדל אבוקדו בשטח בלי כוורות ותקבלי פריחה דלילה ופירות קטנים".
כמה דקות אחרי זה, כשתתחיל טעימת הדבש, אני אתאהב באחד כהה עם טעמים עמוקים שמזכירים מייפל. "ידעתי", שוורץ יצהל, "זה דבש אבוקדו. אין עליו".
את הטעימה מנהלת אורית גריסרו, טכנולוגית המזון של המכוורת. דבש הדרים חמצמץ, דבש כותנה, דבש אבוקדו, דבש אשל האחראי על המרירות, דבש אקליפטוס, דבש פרחי בר, ואחד צמיגי, סר טעם, שאין לי מושג מי צריך אותו בכלל.
כל להקת הדבש משמשת ליצירת בלנד שיהיה זהה לזה ששוּוק לפניו. מכוורת יד מרדכי לא ממנפת את הכוח שלה לשיווק דבש לפי זנים. הם אומרים שפעם ניסו, אבל הציבור לא שיתף פעולה, והם החליטו שאין להם כוח לחנך. גם ככה יש להם מספיק כאב ראש עם הישראלים, שחושבים שדבש שהתגבש הוא מקולקל, לא משתכנעים בטעמו הטוב או בהבטחה שמספיק חימום קל כדי להחזיר אותו לקדמותו.
במפעל שבו אורזים את הדבש יושבת לוקומה, פועלת ייצור מאשקלון, הופכת משטחי קרטון לארגזים. ואז, חד וברור, מתוך זמזמת המכונות שמוזגות את הנוזל הסמיך לצנצנות, שוב נשמעה אזעקה. לא יודעת למה, אולי זה בגלל כל החשמל שמתרוצץ שם, אבל המחשבה על רקטה פוגעת במפעל מלחיצה אותי באופן מיוחד. בן רגע, כמו במעשה כישוף, ננטשו כל העמדות והכל נעצר.
אולג קוליאבב, מנהל המפעל, דחק בכולנו להזדרז למיגונית, שנראתה לי כמו איגלו מאבן שננטע מחוץ למקום. כשהוא סגר עלינו את דלת הברזל, חושך מוחלט השתרר, והאוזן התחדדה לקראת הבום המתקרב.
קוליאבב מהנדס תוכנה, עלה בגפו מאוקראינה כשהיה בן 17, הקים בית בשדרות, אבל הוא והאישה לא יכלו לשאת יותר את ההפגזות, והם עברו לבאר שבע, שמציעה דקה שלמה למצוא מרחב מוגן. נצח במושגים של עוטף עזה.
.jpg)
"הדבש הישראלי נחשב איכותי אבל יקר". צנצנות דבש ביד מרדכי // צילום: איתיאל ציון
• • •
ביום שישי, כשבחדשות הודיעו שנהרג ילד בעוטף עזה, ולא אמרו מה שם הקיבוץ שבו נפל הפצמ"ר, צילצלתי מבוהלת להדס גרינשפן, האחראית על הביטחון בקיבוץ סופה. אמרה שבאותו הבוקר נפל אצלם פצמ"ר בגן הילדים, ובנס אף אחד לא נפגע. גם היא שמעה על האסון, אבל אמרה שממה שהיא יודעת, מדובר בקיבוץ בצפון הרצועה.
סימסתי לשוורץ, אפילו שידעתי שלא מדובר ביד מרדכי. פצמ"רים בדרך כלל לא מגיעים לשם, רק רקטות. אבל מי שמסתובב בקיבוצים של עוטף עזה לומד מהר מאוד את כוחה של קהילה, ואת החיבור שנוצר בין היישובים, שלפני שנים בחרו לשבת דווקא שם בשביל להרחיב את הגבולות, ועכשיו, פעם אחר פעם, הם שומעים איך מתייחסים אליהם כאילו היו קצת מארץ אחרת, ולא חלק מאותו הבית. "כאן יש טפטפת", ענה שוורץ, "אבל בסדר. התחושה עכשיו קשה, אבל הברזילאים אומרים שהתקווה היא האחרונה ששורדת".
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו