לבהות בהודו

כאילו כלום לא השתנה. הילדות הנדבקות אל שמשות המכונית, תינוקות בידיהן, מבט מתחנן בעיניהן והן מבקשות נדבה. כלבים עזובים בכל מקום. אפילו במבואות של בנייני המשרדים המפוארים ביותר. הניחוחות. האנשים הישנים על המדרכות. באמצע של לא כלום. ביום, בלילה. כאילו אין בידי העולם להפריע להם. המחטטים בערימות הזבל. הפרות הרזות, המהלכות בגאווה ברחובה של עיר באין מפריע.

ואחר כך צפירות המכוניות בלי הפסקה, כאילו שזה יכול לעזור בשעות העומס הנוראות, שבהן נסיעה של רבע שעה יכולה להתארך לשעתיים וחצי. כאילו שמישהו יחליט להזדרז כתוצאה מכך. הלכלוך. המחסור במים. המשאיות ועליהן מכלי המים. המכבסה הפתוחה, לאורך שלושה קילומטרים במומביי, ורבבות הבגדים התלויים בה על חבלים, באדום לחוד וחאקי לחוד ולבן לחוד. ותמיד כשאתה רואה זאת אתה שואל את עצמך איך מגיעים כל הבגדים הנקיים הללו בחזרה אל לובשיהם. חידה.

והאנשים הבוהים. בכל שעות היממה. בעמידה, בישיבה, אל מול הים, אל מול התנועה, אל מול השוק. הם אינם מבקשים לחצות את הכביש, הם אינם ממתינים למישהו. הם אינם מאחרים לשום מקום, הם אינם לחוצים. הם אינם מבקשים את עזרתך. הם גם אינם משוחחים ביניהם. הם שם. בשלוש בלילה, בארבע אחר הצהריים. מתבוננים במשהו בלתי מוגדר. מסוממים? מובטלים? מי יודע. הם תמיד שם. הודו אף פעם אינה לבד. הרחובות אף פעם אינם ריקים. תמיד מישהו יהיה בהם, כדי לבהות.

הפער הנורא הזה שבין העושר העצום לבין העוני המרוד. פער שאינו מסתתר מאחורי גדרות. העני חי ברחוב למרגלות ביתו של העשיר, והעשיר מתקיים עם זה בשלום. גם העני. כנראה.

הקבצנים העבריינים

החוק אוסר על קבצנות בהודו. מי שמעניק נדבה עלול למצוא את עצמו נאשם באשמה פלילית. לכאורה. אין עוד מקום עם כל כך הרבה קבצנים. בעיקר קבצניות. הן מקבלות ילד בהשאלה, מחזיקות אותו במשך היום על זרועותיהן, ומבקשות כסף מן העוברים והשבים. את הכסף הן מעבירות למי שמנהל את מערכת הקבצנות המאורגנת, והן עצמה מקבלות חלק קטן ממה שאספו.

הולכי רגל עשויים למצוא עצמם מלווים לאורך דקות ארוכות על ידי קבצנית ותינוק, שאינם מוכנים להרפות. הנוסעים יפגשו את הקבצנים בצמתים הסואנים. הם מרימים את התינוקות ומראים סימני רעב. אחרים מוכרים ז'ורנלים, ויש כאלה המוכרים כובעי סנטה קלאוס. ילדים בני 12-10.

נכון, יש בהודו חוק לימוד חובה, וילדים עד גיל 14 חייבים להיות בבית הספר. אז מה? איש אינו מתכוון לפקח על מימושו.

ילדים קטנים עובדים ולא רק במכירת מזכרות בצמתים. כשאתה שואל כיצד זה קורה, מרים בן שיחך ידיים. כאילו אומר: הכל מאלוהים. גם הבורות והמצוקה.

יש גם חוק המחייב מכוניות לעצור כשצבע האור ברמזור מתחלף לאדום, אבל בהודו מתייחסים לכך כאל המלצה בלתי מחייבת בלבד. אם כבר יש רגע של חסד, ואפשר להתקדם בכביש, איש לא יעצור אותך מלנסוע, גם באדום. אף לא שוטר. וכשאתה שואל את הנהג אם מותר לנסוע באדום, הוא צוחק כאילו נפגש בפראייר, ומסביר כי לא לוקחים כאן דברים כאלה ברצינות.

קיים אפילו חוק שכר מינימום, המחייב את המעסיקים לשלם כ-100 דולר בחודש לעובדיהם. אז קיים.

הרבה גלובליזציה עם כל המותגים של העולם החדש ועם מקדונלד'ס, אך נשים עדיין לבושות סארי, והגברים ממשיכים ללבוש את החלוקים המסורתיים שלהם, והכל מקפידים על העיגול האדום בין העיניים. במקדשים נראים אנשים מן היישוב עם פנים רציניים, מבצעים את פולחנם וממשיכים לעבודת יומם, ומשתי החתונה ממושכים, מתנהלים ימים ארוכים, בדיוק על פי הספר.

מאין יש לאורחים זמן רב כל כך להקדיש לחתונה של קרובים או ידידים? איך הם יכולים לעזוב את העבודה ולבלות בבהייה באיש הדת המדליק את האש, ובהקשבה לתזמורת המונוטונית, המלווה את כל הטקסים בתופים ובחצוצרות בדציבלים גבוהים יותר מכל תזמורת ממוצעת בבר מצווה? מתברר שהם בהחלט יכולים.

רוב הזמן הם בדרך

את רוב הזמן מבלים בדרך. הודו אינה מסוגלת לעמוד בנטל העצום של התנועה המוטורית. גם האופנועים אינם מהווים תשובה מספקת. כבישים חדשים נסללים, גשרים חדשים, מחלפים, אבל מרחק שאתה יכול לעבור בלילה ברבע שעה אורך ביום שעתיים כמו כלום, ולאו דוקא בשעות העומס. וזה עוד כשעדר פרות אינו מחליט להתיישב על הכביש, רק משום שבא לו. במצב כזה פשוט ממתינים עד שהפרות יקבלו החלטה חדשה. שום שתדלנות לא תעזור, ולאיים עליהן - אסור.

22 שפות רשמיות יש בהודו. אף אחת מהן אינה אנגלית, אבל זו השפה היחידה שבה יכול הודי מן הצפון לשוחח עם הודי מן הדרום. זו השפה שבה אפשר לדבר בפרלמנט, מתוך תקווה שיבינו אותך.

ראש הממשלה הקודם, מנהיג המפלגה הימנית, ידע שפות רבות, אך דיבר בפרלמנט רק בהינדית, מתוך גאווה לאומית. הוא לא גרם לכך שכל ההודים ילמדו הינדית, אך אילץ את חברי הפרלמנט להאזין לנאומיו עם תרגום סימולטני. כי הודו היא פדרציה, והקשרים בין מדינות הפדרציה אינם, בהכרח, מובנים מאליהם והדוקים.

מי שלא היה בהודו שנים אחדות פוגש בה התפתחות מרתקת, צמיחה של ממש, תנופה גדולה והתחזקות מרשימה של מעמד בינוני ושל כוח קנייה. הודו - כמו סין - זקוקה להרבה יותר: יותר מים, יותר אנרגיה, יותר מזון, יותר מוצרי צריכה. אבל הודו הבוהה, זו של העוני המנוול, זו של הפערים הבלתי נתפסים, זו של הבורות, אינה מהווה איום לא על ארה"ב ואפילו לא על סין בתחרות על מעמד המעצמה החשובה בעולם. העובדה שבעשרות השנים הבאות ייוולדו בה הרבה ילדים עניים נוספים לא תהפוך אותה למדינה מובילה. אולי להפך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...