בחייו היה מנחם גולן מן המושמצים בבמאים הישראלים. האליטה התרבותית דחתה את הסרטים העממיים שלו והתייחסה בבוז לאלה בעלי היומרה האמנותית יותר. "ארץ נהדרת" עשתה חוכא ואטלולא מ"ימים של אהבה" עם מאיה בוסקילה ונירו לוי, אך הממסד בכל זאת העניק לו את פרס ישראל, ולאחר מותו זכה שישבחו אותו גם כמה ממשמיציו לשעבר במילים ובתארים שמעולם לא זכה לשמוע בחייו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עתה עורך ערוץ MGM לזכרו "מיני פסטיבל", שבמסגרתו מוקרנים שני סרטים: "החטא וענשו" (2002) ו"חנה סנש", לצד קטעים מראיון שנערך איתו ב־2008. בראיון מסביר גולן בפשטות רבה את הצלחתה הפנומנלית של חברת ההפקה "קאנון", שרכשו הוא ובן דודו־שותפו, יורם גלובוס, ב־1978: "עבדנו עם גדולי הבמאים", סיפר גולן, "איך? פשוט מאוד: לכל אחד היה סרט שרצה לעשות - ונדחה על ידי האולפנים הגדולים. אנחנו הפקנו את הסרטים הללו, ובזכותם עבדנו עם גודאר ואלטמן, זפירלי וקסאווטאס, ועוד רבים וטובים". במקביל, התפרנסה קאנון מסרטים הרבה פחות אמנותיים, אבל עם הרבה יותר רייטינג בכיכובם של סילבסטר סטאלון, צ'אק נוריס ועוד.
ברזומה שלו יש מספר מדהים של סרטים שביים והפיק, בכל קשת האיכויות. הוא לא נרתע מביקורת, ולזכותו ייאמר שהעז לחלום בגדול - ולבצע בגדול. כאיש עסקים היה אמיץ מאוד ולא היסס לסכן את רכושו כדי לממן הפקה שבה האמין. "החטא ועונשו" הוא דוגמה מופתית להתנהלותו.
"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי הוא לא עוד ספר. הוא אפילו לא עוד ספר מצוין. "החטא ועונשו הוא אבן דרך תרבותית, יצירה מונומנטלית שניצבת ממש בפיסגת הספרות העולמית. הספר ודמויותיו הפכו למטבעות לשון גם בפי אלה שלא קראו אותו. לדעת רבים הוא חולק עם "מלחמה ושלום" של טולסטוי את התואר הרומן הרוסי הטוב ביותר, ויש מבקרי ספרות לא מעטים שיבחרו בספר הזה כספר הטוב ביותר שנכתב מעולם, באיזושהי שפה, או שיציבו אותו לפחות בחמישייה הפותחת. להפוך את הרומן העמוק מני ים הזה, על דמויותיו המורכבות והדילמות המוסריות המטלטלות שבו, הרקומות ביד אמן, לסרט - זו יומרה לא נורמלית.
עיון קצר ב־IMDB מגלה שלפניו, כמה מדהים, נעשתה רק גירסה אחת של "החטא ועונשו" עבור המסך הגדול, ומדובר בסרט משנת 1935, עם פיטר לורה. מנחם גולן נענה לאתגר הזה בגדול: הוא המפיק, התסריטאי והבמאי. הקאסט המרשים כולל את ג'ון הארט כקולונל המשטרה פרופירי (פרט פיקנטי: הארט שיחק בתפקיד רסקולניקוב במיני סידרה שנעשתה על פי הספר ב־1979), ונסה רדגרייב כאמו של רסקולניקוב ואביטל דיקר הישראלית כסוניה מרמלדובה, אהובתו. כולם, ובייחוד הארט, מפגינים רמת משחק סבירה לגמרי. הליהוק של רסקולניקוב עצמו, לעומת זאת, קצת פחות מוצלח לטעמי וכתפיו של קריספין גלובר צרות למשא הדמות.
גולן בחר להעביר את העלילה למוסקבה של שנות ה־2000, ולעדכן אותה באירועים ההיסטוריים. בחירה מעניינת היא לאפיין את רסקולניקוב כסוג של "על אדם" ניטשיאני, ולא ללכת בתלם הנוצרי מאוד, שהיתווה דוסטויבסקי. בהתאם, יש התייחסויות לסטאלין ולנאציזם. זה לא סרט קל, ולהבדיל מהספר, הוא לא יגיע לשום פנתיאון. אבל הוא לא בלתי מעניין, ומאיר יפה את רוחב היריעה התרבותי שממנו ינק מנחם גולן את יצירתו - בניגוד לתדמיתו העממית הרווחת.