בשבוע שעבר, בצילו של מבצע צוק איתן, חגג איש העיצוב והטלוויזיה מושיק גלאמין את יום הולדתו ה־35. בעצם, לא בטוח ש"חגג" היא המילה המתאימה, ולא רק בגלל החדשות מגבול הרצועה. "גיל 35 מביא איתו דכדוך", הוא אומר בפרצוף מעונן. "בגיל הזה איבדת כל קשר לפרֶש, לרעננות, לנער. אין, זהו. זיקנה. תסתכל על בני השכבה שלי מהתיכון: לא שאני בקשר איתם, אבל רובם ככולם נשואים עם בית וילדים. ומה אני עשיתי?"
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"התחלתי להתאמן לטריאתלון ארבע פעמים בשבוע". גלאמין \ צילום: אדי ישראל
מהצד נראה דווקא שסוף סוף מצאת את עצמך, לפחות מבחינת הקריירה. יש לך קמפיין חדש ותוכנית טלוויזיה מצליחה.
"כן, יש בי כוחות, ואני גם סוס עבודה. אבל במקביל, אני חושב לעצמי, בשביל מה? מה זה הטירוף הזה? ועוד כמה זמן זה יימשך? ומתי באמת נעשה כסף כמו שצריך? אני מקווה שמעכשיו, מיום ההולדת הזה, אם אפשר, הדברים יזרמו לי יותר בקלות ואני גם אהיה יותר רגוע. כי לפעמים אני נותן את הנשמה קצת יותר מדי".
לתת את הנשמה, מבחינתו של גלאמין, זה גם ללכת לבקר חיילים פצועים בסורוקה, לשם הגיע באמצע צילומי העונה החדשה של "בא לחדש לכם". "לראשונה בחיי העדפתי לא לאכול בהפסקת הצהריים, אלא לבקר את החיילים".
מה אתה עושה כשיש אזעקה?
"יורד עם הכלבים למקלט של הבניין. אבל כשאני בכביש, אני לא מסוגל לעצור. נראה לי הרבה יותר מלחיץ לעצור ולהסתתר מאשר להמשיך לנסוע".
ומה חשבת על המפורסמים שהביעו דעה על המצב ונכוו?
"אני מאוד מעריך אנשים שיש להם דעה נחרצת, ואני אוהב את אלה שאומרים אותה בקול רם ודבקים בה, אבל בזמן לחימה עדיף שכולם יסתמו. חד וחלק. אם יש לך דעה קיצונית, ולא משנה לאיזה צד, עדיף שתסתום".
אם מצאתם סתירה פנימית באג'נדה המלחמתית של גלאמין, אל תתרגשו יותר מדי. אחרי הכל, מדובר באיש של סתירות: שחקן וזמר שבמשך שנים התייצב מהצד השני של המצלמה, הומו גאה שלא ממהר להתייצב בחזית הקהילה וחולה תשומת לב, שמדי פעם גוזר על עצמו התנזרות מהתקשורת וממדורי הרכילות.
הוא נולד וגדל בהרצליה, בן זקונים לאחר שתי בנות. אירית הבכורה מבוגרת ממנו ב־13 שנים, מיכל ב־7. "הייתי ילד די בודד כי אחיותיי עזבו את הבית בגיל צעיר יחסית, וגם לא הכי התבלטתי בבית הספר, חוץ מבוועדת קישוט".
את דרכו בתעשייה התחיל בלהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'", שם שיחק במחזמר "דוד" לצידם של החברה הטובה יעל בר זוהר והאקס המיתולוגי שלה, יהודה לוי. אבל הוא התקשה למצוא את מקומו. "הרגשתי שאני לא מספיק יפה, לא מספיק מוכשר, לא מספיק מוצלח. ידעתי שיש לי מה להציע, אבל לא ברמה של כוכב. מגיל צעיר קיבלתי את התחושה שלא כולם אוהבים אותי בתעשייה. הבנתי שאני לא הולך להיות עוז זהבי או נינט. למה? כי אף אחד לא יבוא ויצביע עלי ויגיד 'וואו'. דווקא האנשים הקרובים לי, ובראשם יעל, האמינו בי בצורה מטורפת. עד היום היא מנסה לשלוח אותי לאודישנים למחזות זמר, ואני אומר לה: 'חמודה, די, אין מצב'", הוא אומר.
יחסי האהבה־שנאה שניהל עם הזרקורים גרמו לו להתמקד דווקא באחורי הקלעים של עולם הבידור, כששימש אחד הסטייליסטים הראשונים והעסוקים בארץ. "הכל התחיל די במקרה. במקום ללכת למלצר אחרי הצבא, נסעתי לניו יורק, וקלטתי שם שיש את המקצוע הזה. חזרתי לארץ, אמרתי 'אני סטייליסט', וזה עבד".
גם העובדה שבר זוהר לקחה אותך כסטייליסט צמוד לא הזיקה.
"זה פתח לי המון דלתות. אין מישהי שלא רצתה אותי - מיקי חיימוביץ', נינט ורונית אלקבץ. כשאתה עובד עם מישהי כל כך חזקה בתעשייה, כולן רוצות".
לא כולם מפרגנים לבחירות האופנתיות שלה.
"אני בעיקר גאה ביעל על כך שלא באמת אכפת לה. היא לא מתלבשת בשביל אף אחד והיא עושה מה שבא לה. ישראל היא תמיד שוק, וגם כשלובשים פה שיק זה נראה שוק, והיום זה קצת פאתטי בעיניי להתעסק במי לבש מה ואיפה".
אולי זאת הסיבה שלא החזקת מעמד כסטייליסט?
"אין מה לעשות, אני לא מתרגש מלגעת בבדים, ואחרי שנתיים שעבדתי בלי סוף, כבר לא יכולתי לשמוע על זה יותר. רציתי לחזור לשחק, לשיר ולרקוד, אבל בשום מקום לא קראו לי. התקבלתי למחזמר 'מרי לו' בהבימה, אבל לא לתפקיד מרכזי, וכבר לא רציתי להיות במקום הזה. בשלב הזה אחותי מצאה איזה מקום בתאילנד ואמרה לי, 'בוא נפתח שם בית הארחה'. במשך ארבע שנים חייתי על הקו - חצי שנה פה וחצי שנה שם.
"רק אחרי שחזרתי מתאילנד בפעם הראשונה, עם בקבוקים בשיער, והרגשתי שאני נראה 'וואו', לא התביישתי להיות מול המצלמה. התחלתי לחפש את עצמי, ויום אחד הזמינו אותי ל'אקזיט'. בהתחלה היו לי מעריצות, והתלהבתי ברמות אחרות. עפתי על עצמי. אבל מהר מאוד נרגעתי".
הפניות לאודישנים. בר זוהר \ צילום: מאיר פרטוש
כשב"אקזיט" הראו לך את היציאה.
"לפני שהגעתי מתאילנד לצילומים נוספים בארץ, שמעתי שהעיפו אותי משם. מיררתי בבכי. לא האמנתי שזה קרה לי. לקחתי את זה נורא קשה. חזרתי לישראל ולא ידעתי מה אני עושה".
בשנים שחלפו מאז, גלאמין המשיך לחפש את עצמו. הינחה ושיחק פה ושם (עם תפקיד קטן ובלתי נשכח ב"אבודים באפריקה", לצד רותם סלע וצחי גראד), אבל התקשה לצאת מהנישה של "ההוא שדומה לג'ייסון דנינו־הולט" (הגדרה שלו).
ואז הגיעה "בא לחדש לכם", תוכנית שיפוצים צנועה, שבשקט־בשקט שורדת כבר ארבע עונות על המסך של ערוץ 2 (ימי שני ושלישי, 18:50 ב"רשת"). גלאמין משדרג שם במו ידיו חדרים בבתיהם של אזרחים מהשורה וגם של לא מעט חברים וסלבס, ובהם אילנית לוי ולינור אברג'יל, שנהנים משיפוץ בחינם ומחשיפה. על הדרך, הוא משדרג גם את מעמדו בתעשייה: לא מכבר קיבל קמפיין פרסומי ראשון, כפרזנטור של רשת "אלוני".
"התוכנית הזאת נולדה אחרי שאמרתי לעצמי שעיצוב זה הדבר שאני הכי טוב בו. הרי כל מקום שאני מגיע אליו, אני עושה ממנו מקום נחמד - בלי שאהיה מעצב פנים או אדריכל ובלי שלמדתי כלום. יש מוכשרים וטובים ממני, אבל לי יש דרייב לבוא ולעשות. החלטתי שאני עושה את התוכנית הזו, ואחרי יום הצילומים הראשון כבר הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. סוף סוף משהו שאני מזוהה איתו, והוא שלי".
אז למה לא ללכת ללמוד עיצוב באופן מקצועי, במקום להסתמך רק על הטעם הטוב שלך?
"יש לי הפרעת קשב מזעזעת, כל התיכון לא הייתי בבית הספר דקה. אני לא מסוגל לשבת על התחת, לא מסוגל להיות במסגרת. גם היום, כשאני עובד, הכל בראש. הייתי מאוד רוצה ללכת ללמוד, אבל אני מסתפק בזה שאני לוקח קורס שרטוט בשיעורים פרטיים. אני לא יכול ללכת ללמוד אדריכלות או עיצוב פנים, והיום אני גם מבין שאני לא צריך את זה, כי מצאתי דרך שהיא שלי".
ועדיין, הוא לא מפסיק לחלום על הבמה. "אם תשאל אותי איפה הכי אני רוצה להיות, אז זה שם. אבל לא הייתי רוצה להגיש בטלוויזיה. לעמוד מול פרומפטר ולהקריא? נראה לי שעמום המחץ".
לא היית רוצה להחליף את אסי עזר ב"האח הגדול", למשל?
"בחיים לא. פריים־טיים לא נראה לי מושך. אין בזה שום דבר סקסי בעיניי. לבוא ולצעוק 'קבלו את...' ולהקריא רצף? אם הייתי רוצה להקריא טקסטים אז זה במקום יונית לוי, לא אף אחד אחר".
מוכן להתחלף. לוי \ צילום: חדשות ערוץ 2
"זוגיות זה כמו דיאטה"
זה קרוב לשנתיים הוא מתגורר בדרום תל אביב עם בן זוגו ג'קי, גנן בגן ילדים. "הוא נשמה ומלאך ואני חולה עליו, אבל יש גם קשיים. אתה כל כך רגיל להיות לבד, כל כך רגיל לעצמך ויש לך חיים מלאים, מושלמים. פתאום אתה מתאהב במישהו ואתה מכניס אותו פנימה, והוא גם דומיננטי, וצריך להסתדר. זה לא תמיד פשוט.
"אהבה היא משהו שלא ידעתי כמה הוא חזק, ולפעמים שווה לך להתמודד עם כל מיני קשיים ודברים שלא באים לך בקלות כדי שהאהבה הזאת תישאר. אני מסתכל על זוגיות, ויש ימים שאני אומר 'זה לא שווה לי'. אבל אני צריך להסתכל על זה כמו שאני מסתכל על דיאטה, לא רק מה אכלתי היום אלא מה קורה כל החודש, או כל השנה - ואז אתה יכול באמת לעשות את החישוב שלך. לעשות פלוס לעומת מינוס, ולראות שאתה רוצה להיות שם, כי טוב לך. ואני בפלוס ענק".
יצאת מהארון בגיל מאוחר יחסית.
"מבחינתי, מאז השכנים של צ'יץ' הייתי מחוץ לארון. אני זוכר שבאתי וסיפרתי לאמא שלי בגיל 19 בערך, וזה נורא הפתיע אותי. היא אמרה לי: 'תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תספר על זה בחוץ', אז באמת לא דיברתי על זה בשום מקום. אבל תמיד רמזתי, גם ב'אקזיט'. היית צריך להיות ממש עיוור או חירש כדי לראות ש'הבת של מיקי בוגנים' פה לא בעניין".
איך אמא שלך חיה עם זה היום?
"ההורים שלי קיבלו אותי מהרגע הראשון, לא היתה להם שום בעיה. אגב, מעולם לא עשיתי להורים שלי שיחה כזאת של 'תקשיבו, אני גיי'. זה היה יותר משהו בסגנון 'תבינו רגע את העניין, כדי שלא תשאלו אותי יותר'".
אבל אתה לא ממש מזוהה עם הקהילה.
"אף פעם לא הרגשתי צורך לייצג את הקהילה הזאת באיזושהי צורה. אני חושב שהיא מלאה בגברים אסרטיביים, חזקים, עם לשון חדה, שאף אחד מהם לא זקוק באמת להגנה. אני יהודי בשביל עצמי, אני גיי בשביל עצמי, אני בן אדם טוב בשביל עצמי, אני גם בן אדם רע לפעמים, וזה שלי. הצטלמתי לכל מיני קמפיינים חברתיים, כשהתקשרו אלי, ואהבתי את האג'נדה מאחורי זה. אני מאוד רוצה לחזק את הצעירים שנמצאים בבית ומפחדים לצאת מהארון. אבל מעבר לזה, להילחם כדי שיהיה מצעד גאווה בירושלים? לנופף דגלים ליד כאלה שלא אוהבים שמנופפים? אני לא שם".
אתה לא חושב שצריך לעשות מצעד בירושלים?
"אני חושב שאם זה מפריע לאנשים שגרים בעיר הזאת, וזאת העיר שלהם ולא שלי, אין סיבה שאלך ואציק להם. כמו שאני לא אסתובב בירושלים בשבת עם אוטו שמשמיע מוסיקה. לא אעשה דבר כזה, כי יש שם מספיק דתיים שזה מציק להם. אז למה דווקא?"
כי יש גם מספיק הומואים ולסביות שגרים שם.
"אם אני אסע עכשיו לארה"ב, אז אני אסע דווקא לטקסס, לאיזה מקום שכוח אל של קאובואים, ואסתובב שם עם תחתונים בצבע דגל הגאווה כדי להתסיס אנשים? זו תכונה מגעילה, והיא לא מקדמת אותי לשום מקום, כי ימשיכו לגור שם אנשים חשוכים, ואני אמשיך לרצות לגור פה ולא שם".
ילדים זה משהו שאתה חושב עליו?
"אני רוצה מאוד ילד, אני חייב להביא ילד. יש פה שושלת גלאמין מטורפת, שיושבת לי על הכתפיים. סבא שלי הוא בן יחיד בין אחיות, אבא שלי הוא בן יחיד בין שש אחיות, וגם אני עם שתי אחיות. גלאמין יש רק אחד בארץ, וזה אני. ואני חייב, חייב, חייב ילד. ורק זכר. נקבה - לא.
"אני חושב שאלמלא הייתי בזוגיות, יש סיכוי שכבר הייתי עכשיו עם ילד. התכנון שלי היה מוכן: למצוא בחורה, רווקה/לסבית, לתת לה זרע, ולעשות חלוקת תפקידים של אמא ואבא. ואז, כמו הורה גרוש, לראות את הילד יום או יומיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. אבל אז, כשהתחלתי לחיות במערכת יחסים, האקס שלי אמר, תקשיב, זה עוד בן אדם להכניס אלינו למערכת יחסים. זה כמו להיות פתאום בשלישייה, ולי זה לא מתאים. ואני יכול להבין ולכבד את זה. וזה גרם לי לחשוב עוד ולהיות סבלני בקטע הזה. להגיד, אני לא ממהר יותר. כאילו, כבר לא אכפת לי להיות אבא לא צעיר".
לא מקנא. עזר \ צילום: מאיה באומל בירגר
"וואי, הייתי חתיך"
במהלך השנים נלחם גלאמין לא רק בביטחון העצמי הנמוך ובדעות הקדומות בתעשייה, אלא גם במשקל. "מגיל צעיר יש לי נטייה להשמנה. אני יכול להשמין ביום שלושה קילו. אמיתי. אני יכול לפתוח את הבוקר עם לחם או בורקס - והיום אבוד. יש לי קרייבינג מטורף למנצ'יס הזויים, והחור הזה בבטן לא נסתם לעולם. אני יכול לאכול מגש פיצה והמבורגרים ומנות אחרונות, ואז להגיע לצום של ימים שבמהלכם אני לא מכניס פירור לפה, רק לשתות מיץ עם מייפל ולימון, או לעשות דיאטות מרק כרוב, או לעשות דברים הזויים, שפוגעים בי בצורות שאתה לא יכול לתאר לעצמך".
למשל?
"עד לפני שמונה שנים הייתי מכור למשלשלים. מכור. אחרת לא הייתי יוצא מהבית. עשיתי דיאטות הרעבה, הגעתי פתאום ל־63 קילו - ואני 1.82 מטר. היו תקופות שלמות שפשוט לא אכלתי או שעשיתי דיאטה שאכלתי רק עד 1 בצהריים. ויש לזה תופעות לוואי. פתאום אתה מתחיל להריח לא טוב, להרגיש לא טוב, הזיכרון לא עובד, ועוד כל מיני מתנות. ניסיתי תמיד את כל סוגי הספורט, כל הזמן, אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד בכלום.
"אני זוכר את עצמי בכיתת ספורט בשחייה, שכל מי שאיתי חתיך, וכשאני מסתכל על עצמי על הבטן, אני רוצה למות. לא יכול להוריד חולצה, מתבייש בזה. שנים. גם בסידרה ששיחקתי בה. לא שהייתי איזה ילד שמן, אבל התסביך היה גדול ממני. עד היום אני לפעמים עובר ליד המראה ואומר לעצמי: 'תירגע, אתה לא כזה שמן'".
מה היה השיא שלך במשקל?
"87 ק"ג".
אז באמת לא נורא.
"זה לא מאה קילו, אבל זה נורא. זה בטח ובטח נורא למי ששנים רואה סביבו רק דוגמנים. גם את יעל הרעבתי לפני הקמפיין של 'פלפל'. לא נתתי לה לאכול".
ומה קורה איתך היום?
"כבר כמעט שנתיים שאני עושה ספורט. רץ שלוש־ארבע פעמים בשבוע. לפני חצי שנה אמרתי לעצמי, טוב, אני צריך להתקדם מהריצה לעוד משהו. אז התחלתי להתאמן לטריאתלון ארבע פעמים בשבוע".
ואם בא לך בורקס?
"שלשום בבוקר הלכתי לאיזה נגר בדרום תל אביב, והוא אומר לי: 'ייקח לי חצי שעה'. אני אומר לו, 'להביא לך משהו לאכול?' והוא אומר לי: 'פתחו פה בורקס, לך תביא לי'. נכנסתי, ולא האמנתי שיש דבר כזה. התברר גם שהמוכרת אוהבת אותי. אומרת, 'אתה חייב לטעום את זה ואת זה', ואני כמובן טועם. לוקח שקית, ממלא לאיש. אומר, 'לא נעים, אני אקנה גם לי'. הבאתי לו שישה בורקסים, ואני באוטו עם שלוש שקיות. אחרי שסיימתי את הדבר הזה, לא אכלתי יותר כלום כל היום. זה היה שמונה בבוקר. אתה יודע מה זה להרעיב את עצמך עד הלילה?"
אתה יודע שיש הרבה אנשים שיקראו את זה עכשיו ויגידו, מה הוא רוצה? על מה הוא מדבר?
"ההפרעה, קודם כל היא שלי, ברור לי שאף אחד לא יכול להבין אותה. הפעמים היחידות שאני יכול להגיד לך שנראיתי בהן טוב, זה בדיעבד. כשאני רואה תמונה שלי מתאילנד, אני אומר, 'וואי, הייתי חתיך'. או כשאני רואה תמונה מלפני שנתיים באיזה מקום ואומר, 'וואי, פה אני נראה טוב'. אם הייתי אוכל מה שאני רוצה, הייתי היום 170 קילו. תן לי חודשיים ואני מגיע לזה, נשבע לך".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו