שבועת הצופות

לילה שבין רביעי לחמישי, לפני שבועיים. רגע אחרי שהפסקת האש הראשונה במבצע צוק איתן קרסה, התרחש האירוע הביטחוני ששינה בדיעבד את תמונת המצב מן הקצה אל הקצה; הקבינט הסמיך עוד קודם את ראש הממשלה ואת שר הביטחון להורות לצה"ל לפתוח בפעולה קרקעית, אולם יש הגורסים כי הפור נפל רק בעקבות השעות ההן.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה היה בסביבות ארבע לפנות בוקר. בחמ"ל של החטיבה הדרומית ברצועת עזה ישבה סמלת רוני ג'קסון, תצפיתנית בת 20, במשמרת עם עוד בנות, כשעל אחד המסכים היא הבחינה במשהו חשוד. בשטח החולי הסמוך לגבול, ליד קיבוץ סופה, נראתה תנועה. "עשיתי זום אין, ניסיתי להתמקד במה שקורה שם, ואז ראיתי אותם", היא נזכרת, "מחבלים יוצאים מתוך מנהרה ומתמקמים על האדמה. כשהמחבל השלישי יצא, כבר היה לי ברור מה עומד מולי".

ג'קסון מיהרה להתריע בפני המפקדות שלה על התנועות החשודות. במקום היתה דריכות, ורמת האדרנלין קפצה בתוך שניות, אבל נשמר שקט תעשייתי. לא היו צעקות, ולא נרשם לחץ. גם מפקדת פלוגת האיסוף, רס"ן רוני בורשטיין, הבינה במהירות לאיזו סיטואציה היא נקלעה.

"לא היה ספק לרגע שאלה מחבלים שחדרו לשטח ישראל. הזעקתי את כל הכוחות בגיזרה, הייתי בקשר עם מפקד החטיבה ומפקדי הגדודים, הסברתי להם בקשר מה קורה, ובתוך כמה דקות הותקפה החוליה מהאוויר. האירוע הסתיים ללא נפגעים לכוחותינו".

13 מחבלים היו שם, בניסיון הגדול הראשון של חמאס לבצע פיגוע אסטרטגי באמצעות מנהרת תקיפה שהובילה לתוך שטח ישראל. בתוך זמן קצר הפכה התקרית הזו לכותרת הראשית בכל מהדורות החדשות; גם השיח הציבורי והבינלאומי התהפך. לפתע, הפכו אלפי הרקטות מעזה לבעיה משנית - והמנהרות הוכרו כאיום האסטרטגי החריף ביותר על העורף. בסיומו של אותו יום, בעשר בערב, חצו הכוחות הקרקעיים של צה"ל את השער בדרכם פנימה, לתוך הרצועה.

חמאס לא התייאש, והמשיך לתקוף לא פעם בשבועות האחרונים באמצעות מנהרות התקיפה. בחלק מהמקרים הצליחו כוחות צה"ל לחסל את המחבלים ולהניסם, במקרים אחרים נרשמו פגיעות וישראל שילמה מחיר כבד. בעוד זמן מה, כשיגיע שלב חשבון הנפש שבעקבות המבצע, תישאל שוב ושוב השאלה הבלתי נמנעת: האם מערכת הביטחון היתה מודעת לאיום המנהרות שמגיעות לשטח הישראלי?

לתצפיתניות, שכפופות לחיל האיסוף הקרבי (לשעבר, חיל מודיעין שדה) ושניצבות בחזית המודיעין בשטח, יש תשובה ברורה לשאלה הזו. "מאז שהתגייסתי, לפני שנה וחצי, מדברים איתנו בעיקר על האיום הזה, ומספרים כמה חשוב לזהות בזמן מחבלים שיוצאים ממנהרה", מסבירה סמלת ג'קסון. "אני מודה שבדקות הראשונות הייתי בהיי, כי למרות כל ההתרעות והסיפורים, אתה לא באמת מאמין שזה יקרה במשמרת שלך. אבל עובדה שהיינו מוכנות".

רס"ן בורשטיין (26) נמצאת כבר יותר משמונה שנים בגזרות השונות סביב עזה, ולמדה להכיר כמעט כל דיונה. "אזרחי ישראל יודעים על איום המנהרות רק שבועיים, אבל החיים שלנו בחמ"ל נעים סביב זה כבר לא מעט זמן, משהו כמו שנתיים. שום דבר לא הפתיע אותנו".

"אנחנו בהיערכות תמידית", היא מוסיפה. "הבנות בפלוגה צוחקות עלי שאני כל הזמן חולמת על מנהרות. זה היה כבר אירוע המנהרה השביעי שאני נתקלתי בו בשירות שלי, ואל תשכח שלפני שמונה שנים חטפו את גלעד שליט בפיגוע שיצא ממנהרה. אז ממה יש להיות מופתעים?"

"אנחנו בהיערכות תמידית". חמ"ל החטיבה הדרומית, השבוע

למי היה זמן לישון?

מבצע צוק איתן הפך לשעתן הגדולה של התצפיתניות. התפקיד הזה הוא כפוי טובה; הבנות המשמשות בו צריכות לשבת שעות ארוכות מול מסכים, בניסיון לתור אחר תזוזות חשודות - בלי שיידעו היכן ומתי זה יקרה, אם בכלל. וכמו בכל תפקיד מודיעיני, תמיד יזכרו להן רק את הכישלונות.

בפלוגה שעליה מפקדת רס"ן בורשטיין יש 185 תצפיתניות ורס"פ אחד. תצפיתנים בנים לא תמצאו. "היה ניסיון אחד, ב־2005, לגייס גם בנים לתפקיד הזה, אבל מהר מאוד ירדו ממנו", היא מספרת. "למה? אתה מכיר את הקלישאה שגבר לא מסוגל לעשות שתי פעולות בו בזמן... אז בתפקיד הזה צריך ריכוז וחלוקת קשב לכל כך הרבה פרטים, וכנראה רק בנות יכולות לעשות את זה".

לפני כשלוש שנים עלו התצפיתניות לכותרות בעקבות מרד של חיילות בגבול הצפון. הן מחו על תנאי השירות שלהן, כיבו את המסכים והלכו לישון. כעבור זמן קצר שופרו תנאיהן, אבל דבר אחד נשאר בגדר קונצנזוס: כל אחת מהתצפיתניות ששוחחתי עימן השבוע מספרת כי ברגע ששובצה לתפקיד הזה, היא עשתה הכל כדי להימלט ממנו. אף אחת מהן לא הצליחה, והיום, בדיעבד, הן מברכות על כך.

הן יושבות בחמ"לים, לעיתים תחת ירי בלתי פוסק של פצצות מרגמה על הבסיסים שבהם הן משרתות. כל משמרת שלהן נמשכות ארבע שעות, ולאחריה הן זכאיות למנוחה של שמונה שעות.

סגן מירה פינקלשטיין (23), סגנית מפקדת פלוגת התצפיתניות בחטיבה הצפונית, לא היתה בבית כבר חודש; סמלת לי מאיר (20) מראשון לציון, שמשרתת תחתיה, דווקא עשתה את השבת האחרונה בביתה בראשון לציון, אבל גם זו לא היתה משימה פשוטה. "תפסו אותי כמה אזעקות, והאמת היא שזה דווקא היה די מלחיץ. אני מרגישה יותר בטוחה בבסיס, למרות שיורים עלינו פצצות מרגמה. הורדתי לסמארטפון את האפליקציה של צבע אדום, ובכל פעם שיש מטח אני מחליפה תפקידים עם המשפחה שלי. אני מתקשרת אליהם כדי לוודא שכולם בסדר ושלא קרה כלום".

כבר ביום השני למבצע עלו התצפיתניות לכותרות בהקשר חיובי, כשהפגינו ערנות מרשימה וסייעו למנוע חדירת מחבלים לזיקים דרך הים. סיכול פיגוע המנהרה ליד קיבוץ סופה כבר הפך אותן לכוכבות של ממש.

"פתאום קיבלתי הודעות מחברים ומבני משפחה, 'אתן תותחיות, כל הכבוד, איזו עבודה'", מספרת רס"ן בורשטיין. "הם לא מבינים שהבנות אצלנו עושות את הדברים האלה בכל יום. גם בעוד כמה שבועות, כשיירד הפרוז'קטור התקשורתי מעל הרצועה, וגם כשיהיו אירועים שיסתיימו בצורה פחות טובה, הן יהיו כאן, 24 שעות ביממה, ויעשו את העבודה שלהן".

מה עבר עלייך בדקות הראשונות של התקרית הזאת?

"יש איזשהו הלם ראשוני, התרגשתי למשך חמש שניות. בכל זאת, כל הזמן את מחכה לדבר מסוים, מזהירים אותך מפניו, מדברים איתך עליו, והנה, זה קורה. מייד הבנתי את גודל הדבר הזה שמתרחש לי מול העיניים, אבל מהר מאוד התנערתי, כאילו העפתי לעצמי סטירה, ונכנסתי למוד פעולה".

סמלת ג'קסון עצמה עיניים רק כעבור יומיים, ולא, לא בגלל ההתרגשות. "באותו יום תיחקרנו את האירוע, ובערב כבר החלה הפעולה הקרקעית, אז למי היה זמן לישון?" היא צוחקת. "האמת היא שעכשיו, בדיעבד, אחרי שראיתי את התוצאות הקשות של פיגועי חדירה אחרים, אני מבינה כמה גדול הדבר שעשינו באותו לילה. אחד החיילים שהיו בסיור בקרבת המנהרה הזאת, בא אלינו לחמ"ל אחרי כמה ימים כדי להגיד תודה".

 

"אי אפשר להישבר ולעזוב"

אלא שבמלחמה, כמו במלחמה, אין חסינות. ביום שני שעבר, בשעה שש וחצי בבוקר, שהתה סמלת מאיר במשמרת בחמ"ל של החטיבה הצפונית, כשקיבלה דיווח על חדירת מחבלים באמצעות מנהרה ליד קיבוץ ניר עם. "זיהיתי אותם, והתרעתי לפני הכוחות בקשר. הקרב נמשך עשר דקות, שבזמן אמת נראות כמו נצח", היא מספרת.

זה לא היה קל. מחבלי חמאס, חמישה במספר, התחפשו לחיילי צה"ל והסתוו היטב בשטח. במשך דקות ארוכות לא ניתן האישור לפתוח לעברם באש, מחשש שמדובר בכוחותינו. רק לאחר שהפלשתינים ירו טיל נ"ט לעבר רכב צבאי שהיה סמוך למקום, התמונה התבהרה לחלוטין. זה היה מאוחר מדי מבחינתם של ארבעה חיילים, ובהם סא"ל דולב קידר ז"ל, מפקד גדוד גפן בבה"ד 1, שנהרגו בהיתקלות.

"בזמן אירוע לא מדווחים לנו על נפגעים, כדי שלא נאבד ריכוז וששיקול הדעת שלנו לא ייפגע", מבארת סמלת מאיר. "בסופו של דבר, זה היה אירוע מוצלח מבחינתנו. לא יכולנו לעשות שום דבר אחרת. אבל ברור שהתוצאה כואבת. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

סגן פינקלשטיין: "בדיווח הראשוני כבר הבנו שהנ"ט פגע ברכב, אבל תוך כדי פעולה לא חושבים יותר מדי. מנסים להישאר בפוקוס, לסיים את האירוע ואחר כך לנתח מה קרה. אנחנו מנסות להבין איך האויב חושב. אני לא יכולה להגיד שיש המון אירועים, אבל כשקורה משהו - העוצמה שלו גדולה מאוד. יש גם לא מעט הקפצות שווא, בגלל המתיחות והדריכות".

התצפיתניות יודעות שכל עוד הן לא יהיו בכותרות, סימן שהן עושות את עבודתן. אלא שגם כעת האווירה לא קלה. חדירת מחבלי חמאס למוצב צה"ל ליד נחל עוז, שגבתה השבוע את חייהם של חמישה חיילים, נתנה את אותותיה בחיילות.

"ההתמודדות לא פשוטה", מעידה סגן פינקלשטיין. "אנחנו עושות את כל המאמצים לזהות את הדברים לפני שהם קורים, אבל לא תמיד זה אפשרי. החבר'ה שנהרגו הם בגיל של הבנות כאן, היו חברים שלהן. זה יכול לשבור, ועדיין, אי אפשר ללכת ולעזוב הכל. הן ממשיכות לתפקד כרגיל.

"קל להאשים תצפיתניות על כל אירוע לא מוצלח, וזה עדיין מתסכל לראות איזו תדמית יש לנו מחוץ לצבא. הנה, עובדה, גם אני, כשקיבלתי את השיבוץ, ניסיתי לצאת בכל דרך, ניסיתי להגיע לחובלים... את הסוויץ' עשיתי כשראיתי בנות שחוטפות פצצות מרגמה על המבנים שבהם הן משרתות, וממשיכות לשבת ולעבוד. אנחנו, ומי שמשרת לצידנו, יודעים בדיוק מה אנחנו עושות".

סמלת מאיר אמורה להשתחרר מהצבא בעוד חודש, אבל זה נראה לה רחוק מתמיד. "אם היית אומר לי לפני כמה שבועות שככה אסיים את השירות שלי, לא הייתי מאמינה. אני כבר חולמת על הטיול שאחרי השחרור ועל הלימודים, אבל החודש הזה נראה כל כך רחוק. איך אני בכלל אתנתק מכל מה שקורה פה? אני חייבת לדעת כל דבר ברגע שהוא מתרחש, וגם כשאני בבית, אני כל הזמן מדברת בסלולרי עם הבנות ומתעדכנת. התמכרתי". 

צילומים: דובר צה"ל

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו