הרעיון לארוז באופן ספונטני תיק ולנסוע לשני לילות בצפון כדי "לאוורר קצת את הילדים" נשמע לי אמנם ברגע הראשון מופרך לגמרי אבל חייבים לתת לבעלי קרדיט על הניסוח הדיפלומטי. אני מתכוונת בעיקר להנמקה הרגישה "לאוורר קצת את הילדים" המשדרת שיקול דעת ורגש אחריות הורי. אין מה להגיד, עשר השנים שהאיש חי במחיצתי לימדו אותו משהו על כוחה האסטרטגי של בחירת מילים מוקפדת. כלומר, זה לא שיזיק לשני ילדינו - שהמצב הביטחוני הרס להם את הקיץ וחשף אותם באותה הזדמנות לכמה צדדים במציאות שמוטב היה בשלב הזה לחסוך מהם - להתאוורר קצת, אבל בואו נאמר שאם מזכ"ל האו"ם שלי היה מרשה לעצמו להתבטא באופן פחות דיפלומטי אני מניחה שהניסוח היה קצת אחר: "כפרה, את מחורפנת לגמרי. בואי נארגן לך יומיים הפוגה לפני שאני נאלץ לאשפז אותך בכפייה מטעמים הומניטריים".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לצערי הוא צודק, האמת היא שאני מרוטה לגמרי. לא נעים להודות, במיוחד מעל דפיו של עיתון כל כך פטריוטי, אבל אני חוששת שכוח העמידה הפרטי שלי אינו מחמיא כרגע למורשת של העם היהודי. את העיתונים אני קוראת בבוקר כשאני מייבבת, ולא שאין סיבות טובות כשהם מלאים בדיווחים על אבל ושכול, ובכל זאת לא היה מזיק להפגין קצת יותר איפוק וחוט שדרה. בואו נאמר שכשחיילינו שומרים על מורל גבוה בסמטאות של עזה, לא בטוח שזה מכובד מצד העורף לשבת וליילל בארומה.
גם בעצבים המתוחים אין כרגע סיבה להתגאות. כל רמז קל שבקלים להתרחשות ביטחונית מקפיץ אותי בשנייה למצב של דריכות מלאה. תאמינו לי, אם המצב הנפשי שלי מזכיר במשהו את זה של נשים אחרות מסוגי אפשר בשקט לשחרר חיילות מותשות בשירות סדיר לסופשבוע ארוך של התרעננות בבית ולהציב במקומן אימהות על סף התמוטטות עצבים בתור תצפיתניות על גבול עזה.
אבל הכי גרועה היא הפסימיות שנחתה עלי כמו עננה שחורה. כלומר, אין ספק שתמונת המציאות האובייקטיבית קשה ומורכבת אבל הפסימיות שלי כרגע היתה יכולה להספיק לדני דנון כדי להחשיך את עזה. הבעיה היא לא ההתמודדות היומיומית - בהתחשב בעובדה שאנחנו בעיצומה של מלחמה, השיגרה בחלקים נרחבים מהארץ היא בינתיים לגמרי נסבלת - אלא התמונה הכוללת שמפילה ייאוש. אני מדברת על הסיכוי שנראה היום קלוש מאי פעם להסכם מדיני, אפילו חלקי ורחוק ממושלם, על התמונות המעיקות של הפגנות נגד ישראל באירופה, שלא לדבר על שטף הגזענות המחריד וההתלהמות הלאומנית האלימה אצלנו.
סביר להניח שמצב הרוח הקודר הזה ישתפר עם הזמן אבל בינתיים אני משתדלת, מתוך התחשבות במורל הלאומי, לשמור את מחשבותיי לעצמי. אני מוכנה בשמחה לצאת כמו רבים אחרים ולעודד את תושבי הדרום אבל קצת חוששת מה יקרה למצב הרוח באזור אם אפתח כרגע את הפה.
אולי אני יכולה לרגל המצב לחבור לאיזה זמר, נגיד ארקדי דוכין, ולצאת איתו אל הדרום. אני אפרוס בפני התושבים במקלטים את ניתוח המציאות העכשווי שלי ובין לבין ארקדי יקפיץ את הקהל עם להיט הכפיים שלו: "אמא חולה ואבא חסר אונים".
אולי, כדי בכל זאת לתרום למורל, אני יכולה להצטרף לדף הפייסבוק שסוּקר בהרחבה השבוע בכל אמצעי התקשורת - "שומרות על הצוק איתן" - שבו בחורות שובבות מצלמות את עצמן בעירום חלקי כשעל גופן מסרים מעצימים לצה"ל. ככה, כדי לעודד את הלוחמים בחזית.
יש אפילו מצב שאצליח לדלות ממעמקי המגירה איזו חזיית פוש־אפ חושנית מימים טובים יותר. אני רק לא סגורה על זה שמה שהחיילים שלנו בדרום זקוקים לו כרגע זה פטמה מדוכדכת שמשורבט עליה בטוש "אירופה אנטישמית".
ניסיונות אסקפיזם זמניים מומלצים בהחלט אבל הביאו בחשבון שלא קל בימים אלה להסיח את הדעת. באחד הערבים השבוע החלטנו לעצור לרגע את שטף הדיבורים הבלתי פוסק על המצב בטלוויזיה לטובת סרט קולנוע. הבחירה נפלה על סרט מהזמן האחרון שקיבל דווקא ביקורות טובות ואם אני זוכרת נכון, אפילו היה מועמד לאוסקר בקטגוריה או שתיים, "נברסקה".
מה אני אגיד לכם. מאוד יכול להיות שבזמנים אחרים היה מדובר בסרט מסע יפה, גם אם מעט קודר, על קשיש דמנטי ובנו המופנם שיוצאים למסע מר־מתוק במרחביה שכוחי האל של אמריקה. אבל במצב הנפשי הנתון של מי שחיים כרגע בלב המזרח התיכון, המלצתי האישית היא להתרחק כרגע עד כמה שאפשר מיצירות קודרות על זיקנה בשחור־לבן אקספרסיבי ולהתמקד בסרטים קצת יותר אנרגטיים שבהם לפחות לחלק מהשחקנים יש עדיין את כל השיניים בפה. כפי שהעירה בתבונה חברה שסימסתי לה תיאור מצב במהלך הצפייה, "השתגעת לגמרי?! מה רע בגיא פינס?"
הנסיעה לסופשבוע בצפון התבררה כהפוגה מוצלחת יותר וגם כהזדמנות לזמן איכות משפחתי, מלבד נקודת שפל אחת שבה נכנענו ברגע של חולשה לתחנוני הילדים לעצור במרכז מסחרי בצד הכביש, שמעליו התנוסס סמל של מקדונלד'ס. יש מעט רגעים פחות זוהרים בחיים מלמצוא את עצמך תוקעת המבורגר עם צ'יפס במזללה עמוסה הרבה יותר מדי בין ערימות של מגשים עמוסי שאריות שנערמים על הפחים עם העובד הנצחי שמנגב מהרצפה קולה דביקה בסמרטוט שנראה כאילו גם הוא הוטבל קודם בשמן טיגון. כאמור, כושר העמידה שלי הוא לא גאווה גדולה למדינה כרגע.
אבל חוץ מהפדיחה הזאת אני בהחלט ממליצה בחום למי שיכול - לצאת להתאוורר ליומיים או שלושה. לא שאפשר באמת להתנתק מהמציאות ובכל זאת מרגיע לבלות יומיים בשמש, רחוק מאזעקות "צבע אדום", כשילדיכם הנינוחים רחוקים מתוקפנות ומאלימות וחופשיים לעשות את מה שבני גילם עושים באופן נורמלי בכל רחבי העולם - לנסות להטביע אחד את השני בבריכה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו