אני יושבת לכתוב את אשדוד. אזעקה. זו הפעם הראשונה מאז החל צוק איתן שבה טילים מעירים את תל אביב. אמא ומיכאל שלי נבהלו נורא, אפילו שהבום היה חלש יחסית, נימוסי משהו, כיאה ליירוט שמגיע בשתיים וחצי בלילה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ואני חושבת על אידי ישראלוביץ', ועל איך שהוא מקלל את הטילים שמגיעים לאשדוד בשעות האלה. יורד אל חדר המדרגות עם טלי אשתו, אולי גם הנכדים נשארו לישון, ומקלל את חמאס שהעיר אותו. הוא אוהב את השינה שלו ואוהב לקחת את הזמן בבוקר. בגלל זה הוא אומר שאין שום סיכוי שיצטרף אל גל ההתחזקות ששוטף את העיר, שסוגר מקומות בילוי בערבי שישי. "לא מדמיין את עצמי יוצא על הבוקר לבית כנסת".
ביום ראשון העיר והוא הפגינו אופטימיות זהירה. הריחו סוף באוויר. היתה רק אזעקה אחת, אחרי שבת שבה הפסקת האש מילאה את החופים ואת המסעדה שלו. אנשים מכל הארץ באו לאכול אצלו דגים, סלטים וקלמארי לינט, מנה שהוא חייב לאחת הזמרות המפורסמות בטורקיה, שלימדה אותו איך לצפות את פרי הים בשערות קדאיף ולטגן. אבל אז בא יום שני הארור, שהותיר אחריו עשרה הרוגים וגשם טילים על העיר הרעים - זה עוד לא נגמר. לא כל כך מהר, חברים.
כשראיינתי אותו עם סיום עמוד ענן, ב־2012, אמר שכולם בעיר משתדלים לשחק אותה גברים שעומדים בפרץ, אבל יודעים שמי שפותח מפסיד. בצהרי יום ראשון אשדוד נראתה קצת פחות משתדלת והרבה דלתות נשארו סגורות. אמר לי אז שהטילים הבאים כבר לא יתפסו אותו כשהוא לא מוכן. שהוא והבנים שלו עובדים על מעדנייה וחנות דגים טריים. "עסק כזה לא תלוי בטובות של מלחמה", הסביר לי. "אם האנשים לא יבואו אלינו, אנחנו נבוא אל האנשים".
את חנות הדגים הוא לא פתח - מעדנייה דווקא יש. "מאטיס", קוראים לה, מביאה אל העיר את הטוב שמציעה איטליה, אנשובי מספרד וטונה שאידי משמר בעצמו. במקררים השקופים נתחי בשר כבושים ומיובשים, גבינות מכאן וכאלה דוברות צרפתית, יופי של דברים. אבל מאטיס, מתחוור, לא יכולה למערכה הזו. האספקה מגמגמת, הסחורה מגיעה בטפטופים. כמוה הקליינטים, ורק הטילים מצויים בשפע.
מעדניית "מאטיס" \ צילום: משה שי
* * *
"אנחנו העיר המטווחת ביותר", אומר לי ד"ר יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד, שבלשכה שלו בקומה החמישית יש חלון משקיף לים התיכון ומסך גדול ובו מפת העיר ועליה כוכבים המציינים את מקום הנפילות של הטילים. "נדמה לי שהשיא שייך לאשקלון", אני מבקשת לתקן, אך לסרי מתעקש.
"אנחנו מוכנים לוותר לכל אחד על התואר הזה, אבל אנחנו העיר המופגזת ביותר", הוא חותך, ומוסר את הנתונים הנכונים לאותו הרגע: 195 טילים שוגרו לעבר אשדוד, את הרוב יירטה כיפת ברזל. 48 נפלו בשטחים פתוחים. 12 נפלו בתוכה.
לסרי מלא דברי שבח על התושבים שלו, על האחריות שהם מגלים, על החוסן. "לא קל להביא עיר עם רבע מיליון תושבים ועם מורכבות דמוגרפית לכזו משמעת ובגרות", ומספר על מערכת ההודעות שמפעילה העירייה בחמש שפות: עברית, רוסית, צרפתית, ספרדית ואמהרית. את חלקן, אלה המושמעות בטלפון, הוא מקליט בקולו. מאחורי השולחן גביעים ודגלים היודעים לספר על עוד מקומות ראשונים שבהם מחזיקה העיר. פרסים בחינוך, במוסיקה ובספורט לתפארת אשדוד אהובתו. העיר שאליה הגיע עם הוריו שעלו ממרוקו כשהיה בן חמש ונחתו במעברת אשדוד א', במקום שבו עומד היום מושב בית עזרא.
ילד מוכשר שבנעוריו נשלח לישיבה תיכונית בפרדס־חנה, היה חניך בתוכנית להכשרת מנהיגות סטודנטים מעיירות פיתוח ומשכונות מצוקה, בוגר אוניברסיטת בן־גוריון במסלול העתודה האקדמית ברפואה. בצבא היה רופא בגדוד הנדסה קרבית, ואחרי זה, בקבע, שימש הרופא הראשי של חיל הים. הוא רופא פנימי שההתמחות הגדולה שלו היא טיפול במחלת האיידס. כשאני שואלת אם הוא פוחד, הוא אומר שמי שלא פוחד לא נזהר ועלול להיפגע, אבל שהוא בעיקר פוחד על המשפחה, על הילדים ועל הנכדים.
זו הקדנציה השנייה שלו בתפקיד שאליו נבחר לראשונה ב־2008. חודש וחצי אחרי זה החלה עופרת יצוקה. הוא למוד ניסיון, ומהתיאורים שלו אשדוד של קיץ 2014 נשמעת כמו עיר בקייטנת ענק שנכפתה עליה. 150 מקלטים שמספקים פעילויות לילדים, אוטובוסים שהוציאו כבר אלפי ילדים להפוגות. בתי קולנוע ממוגנים מציעים סרטים חינם, ויש גם הרבה תרומות של חופשות בחו"ל, שיט לחופי הרצליה, נופש במרכז.
"מתחילת המבצע הודעתי שאני מקצה לזה תקציב בלתי מוגבל. אנחנו עיר עם חוסן כלכלי", הוא אומר, וממשיך מייד, באותה הנשימה, שהתושבים מפגינים חוסן ואורך רוח אבל ברור שהם מצפים לפיצוי מהממשלה, ששר הפנים ושר האוצר כבר הבטיחו.
אמרתי לו שיחסית לראשי ערים אחרים מהדרום נדמה שהוא ממעט להופיע בכלי התקשורת. ״אני רואה בכלי התקשורת כלי חשוב לדבר עם התושבים שלי", הוא אומר, וניכר בקולו שלא השתגע על ההערה. ״אחרי נפילות אני תמיד עולה לדבר, אבל בין לבין אני מעדיף להתרכז במשימות, שלא נגמרות בתקופה הזו. להגיע לאיזו תוכנית בשביל להגיד אם צריך או לא להיכנס לפעולה קרקעית, או אם הפסקת האש מוצדקת, זהו בזבוז זמן וזו ברברת שאני לא רוצה להיות שותף לה. אני חושב שראש עיריית באר שבע נוהג כמוני. לגבי האחרים, שכל אחד יעשה מה שהוא מבין".
אחרי הנפילה סמוך לאולם אירועים, העירייה החלה אוכפת את החוק האוסר על התקהלות. אירועים מתקיימים רק במרחבים מוגנים וכמוהם תפילות בבתי כנסת, שלסרי, איש ירא שמיים, מאמין שכעת הן נדרשות ביתר שאת. בכוננית המהודרת שבלשכה מצטופפים ספרי קודש, ובמקום בולט - חף מהתנצלות או ספק - תמונה שלו לצד הרב פינטו.
צילום: משה שי
* * *
השמיים ששמרו על העיר כשטיל פגע בתחנת דלק בזמן שמכלית מלאה הטעינה אותה, שחסו על חייו של אילן סלומון, נכה מלחמת יום הכיפורים שנלכד אז במכוניתו הבוערת, השמיים האלה לא ריחמו על שלושה מבניה של העיר שנהרגו ברצועת עזה: בן וענונו, לוחם גולני שנהרג בתקרית הנגמ"ש; אוהד שמש, שגדל באשדוד ועבר לבית אלעזרי; וטל יפרח, שאביו גר באשדוד. לפני שנפגשנו הלך לסרי עם הנשיא לניחום אבלים. התנצל בפני רובי ריבלין על שלא הגיע לטקס ההשבעה. הסביר שהוא לא יוצא את העיר שלו בשעה שיורים עליה. לדבריו היה היחיד מבין ראשי הערים שלא הגיע. בעיר אהבו את זה, אמרו שיצא גבר. לדבריו, גם ריבלין קיבל את זה באהדה.
אידי מבסוט מראש העיר שלו, אומר שהוא יודע לחיות. שמאז שנבחר החלו להיפתח בעיר מלונות נורמליים ונחנך יופי של אמפיתיאטרון. ואני חושבת שהתרומה הכי שווה שלו לעיר היתה בזה שהוא אחד משני האחראים להקמת התזמורת האנדלוסית ב־94', ושאם אזכור אגיד לו לפני פרידה שהיו לה כמה שנים מצוינות. אבל שכחתי. במקום זה שאלתי אותו מה הוא חושב שיקרה קודם, יימצא פתרון לסכסוך בינינו לבין הפלשתינים או שימצאו תרופה למחלת האיידס. "לצערי", חייך, "התרופה לאיידס נראית יותר קרובה. הרבה יותר".
אם לא הייתי מאמין שיהיה שלום, לא הייתי נשאר כאן", אומר ח"כ אילן גילאון (מרצ), איש השמאל הכי מפורסם של העיר. "אני לא יודע אם זה יקרה בדור שלי, אבל בסופו של דבר התובנה תרד לאנשים - שכל אחד מהם הוא תכלית הכל ושיחד הוא יכול להשיג תוצאה טובה יותר לעצמו".
בכל השנים האלה, כשעל העיר שלך יורדים טילים, לא השתנתה התפיסה שלך?
"לא, ממש לא. אני מבין שאני צריך לחתור לפתרון. אבל הפתרון שלי בנוי על כך שאנשים רוצים להרבות שמחה ולהמעיט כאב. אני לא רוצה לקדש את הוויכוח על מי בא קודם ומי בא אחר כך, אבל אני לא מאמין שהציונות היא לבנות בית קברות אחד גדול לעם היהודי. אני מאמין שצריך גם לחיות. לכולם היה יכול להיות פה מספיק ובסדר, אבל באזור הזה כולם רוצים יותר. חמדנות ואגו מנהלים את העניינים. ואיך שלא תהפכי את זה, בסוף יש יותר מדי גופות של ילדים בגלל החלטות של מבוגרים מטומטמים", הוא אומר וגועשות בו המילים. הנכד של ג'ומס מאושפז עם פציעה קשה, רס"ן אמוץ גרינברג ז"ל, הבן של חבר ועד המפלגה אמנון גרינברג, נהרג ברצועה. "זה בלתי נתפס, בלתי נסלח בעיניי כשהורה קובר את ילדיו, ובמציאות המחורבנת שלנו זה קורה יותר מדי".
להפגנה בכיכר רבין, זו שהתקיימה בערב הקודם, הוא לא הלך. אומר שבפעם האחרונה שיצא להפגין מצא את עצמו מתחת לשלט שעליו כתוב "הרוצחים לטיס". "אני לא בקטע הזה", הוא אומר וקולו נסער, "אני לא שם. אני בדואליות של 'יורים ובוכים'. אוי ואבוי אם נירה ולא נבכה, ועוד יותר אוי ואבוי אם נבכה ולא נירה. זכות הקיום ומוסר העמים שזורים זה בזה. אני מאמין שהמוזות צריכות לעבוד כשהתותחים יורים, אבל אני לא בטוח שבזמן הזה אני רוצה להפסיק את המלחמה ולצאת מייד מעזה.
"זו מלחמה מזוהמת והיא תלך ותזדהם כל הזמן", ממשיך גילאון. "יש פה מציאות מחורבנת, שמצד אחד אתה צריך לשמור על הילדים שלך, ומצד שני על הילדים שלהם. ואיך אתה עושה את זה? זו לא זכותה של מדינה להגן על אזרחיה. חובתה לעשות כך. זה מה שאני מצפה ממנה, לאור זה כל החיים שלי התפתחו כאן. מתוך תקווה לעתיד אחר.
"חלק ממערך ההגנה הוא להעצים את הטוב שבעתות שלום. חלק מהתגוננות שלנו זה לדאוג שלהם יהיה טוב. אבא שלי, אברהם, היה חשמלאי. הוא בא לבעל הבית ואמר שהוא צריך העלאה במשכורת, ובעל הבית ענה לו שעכשיו זה לא זמן טוב כי יש מלחמה. ב־48', ב־56', ב־67', ב־73'. תמיד יש איזו מלחמה על הגב של אברהם החשמלאי".
גילאון אומר שמעולם לא ראה בחמאס פרטנר, אבל מאמין שדאגנו לטפח את חמאס בשביל שנוכל להגיד שאין פרטנר. "חמאס הם חארות, ויותר ממה שאני בא איתם חשבון על מה שהם עושים לנו, אני בא איתם חשבון על מה שהם עושים לבני עמם. על חוסר האחריות המשווע. אבל יש מספיק פרטנרים, זה לא באינטרס שלנו להחליש את אבו מאזן. זה כאילו אתה חותך לעצמך בשביל לעצבן את אשתך. והבמאי הגדול של כל זה הוא חמאס. הוא רוצה להגיע ל־3,000 גופות של פלשתינים, זה יהיה הישגו. יש לי את תקדים לבנון מול העיניים, והיא עוד עלולה להיות ביצה קטנה לעומת הביצה של עזה".
הוא כואב את ההחמצה של פינוי הרצועה באופן חד־צדדי. אומר שהשמאל רואה בשטחים פיקדון לשלום, שאריק שרון יצא משם בלי לממש את הפיקדון הזה. "אבל אי אפשר להמשיך את המעגל הזה בלי סוף", הוא מוסיף, ומשהו בקולו מתרכך. "נכון, צריך שניים לטנגו, אבל כרגע את הטנגו הזה מוביל חמאס. ובטנגו, תשאלי כל ארגנטינאי, זה שרוקד יותר טוב הוא המוביל". אני אומרת שזה לא מדויק, כי בטנגו זה תמיד הגבר, אבל מצד שני אני לא מתווכחת עם אשדודים על ריקודים סלוניים. העולים מרוסיה ומדרום אמריקה פתחו בעיר יופי של בתי ספר.
"אם יש חלום אחד בדמיון שלי", אומר גילאון, מקפיד לחייך את המילים, "זה שאני מרחף בריקוד, מוביל את צעדי הטנגו. כל כך הרבה דברים למדתי לעשות, אבל את זה אני לא יכול, מקסימום מצד לצד בסלואו. גם לא להגיש אספרסו כפול. עד שאני מגיע איתו לשולחן הוא הופך לקצר".
היה בן שבע, אז עוד קראו לו פלורין גולדשטיין, כשתקפה אותו מחלת הפוליו והשאירה אותו עם רגל אחת משותקת. כשהיה בן שמונה וחצי עלה עם ההורים ממולדובה שברומניה לבלוקים של אשטרום ברובע ג' שבצפון העיר - שכמו שגילאון מסביר - אצלה הכל הפוך: העשירים בדרום, העניים בצפון והמזרחים הם שקלטו את האשכנזים.
"השכונה שלנו היתה המקום הכי נמוך שיש. שם לרחוב לא היה, רק מספרים. אנחנו גרנו באשטרום 2503/10, והיינו אומרים בצרפתית, בשביל שכולם יבינו. אשדוד התנהלה אז בשפת אינטרנציונל", הוא צוחק. יורה משפט שמתחיל במרוקאית, עובר לצרפתית ומסתיים בעברית. "באשדוד", הוא אומר, "זה לא משנה מאיפה באת, בסוף היית מרוקאי ששולט בדרבי הרוחש בין בני מקנס לעומת ילידי פז. חתיכת דרבי זה היה", הוא נושם עמוק כדרכם של המתגעגעים, "הייתי מוכן עכשיו לתת הכל בשביל שעה אחת של אז".
אידי ישראלוביץ' \ צילום: רוני שניצר
* * *
בשנת 1993 רץ גילאון למועצת העיר מטעם מרצ והתמנה לתפקיד סגן ראש העיר. אמרתי לו שבחיים לא הייתי חושבת שאשדוד תבחר בשמאלני, שהייתי משוכנעת שהוא חוטף קללות ברחוב. "לא קורה. העיר הזו ימנית, אבל אם אני מביא איזה גביע לעיר, זכייה במרצ או משהו כזה, כולם שמחים וגאים. אשדוד היא עיר מקבלת. 20 אחוזים מהתושבים הם חרדים, 40 אחוזים עולים מחבר העמים, ויש כאן את מספר החנויות הגדולות ביותר לממכר חזיר פר אדם בישראל".
את תפיסת עולמו הסוציאליסטית גילאון חייב לבחורה יפה מכפר מנחם, שהיתה המדריכה שלו בשומר הצעיר. היה בכיתה ו' והיא בי' כשהתאהב בה. הוא נשאר בלי המדריכה, אבל עם האידיאולוגיה. אחר כך, כשהלך לגרעין, פגש את יהודית, אהובת נעוריו שהיתה לו לאישה ולאם ארבעת ילדיו.
מעולם לא חשב לעזוב את אשדוד. "אדם מעמיק שורשים אם הוא נשאר לחיות במקום שבו גדל. אני אוהב אותה, את האנשים שבה". בכל בוקר הוא קם "והולך אצל הים", נושם אותו אליו. "אני מאמין שאדם שחי ליד הים יש בו משהו אחר, פתוח יותר. אתה יכול להסתכל עליו ולדעת ששם נמצאת פאריס. נכון, היא רחוקה, אבל אתה יודע שהיא שם".
ואני מקשיבה לאילן גילאון וחושבת איזו בת מזל אשדוד שכאלה מאהבים קמו לה, כמוהו, כמו אידי, כמו לסרי וכמו מוריס סיטבון, שכמו שהגענו לעיר הלכנו למקום שלו ושל סולי, אשתו, שנמצא במרכז המסחרי של אזור א'. כי יש דברים שלא משתנים אפילו אם יש מלחמה, ושם, ב־11:00 יוצא הפריקסה מהשמן הרותח, לחמניות מבצק שמרים שבמקום לאפות בתנור מטגנים אותן בשמן עמוק. בתוך הבטן הרכה של הפריקסה החביא מוריס טונה, תפוח אדמה מבושל, קצת סלט ירקות, מטבוחה, אריסה, לימון כבוש וביצה קשה. ועכשיו, כשהפה מתמלא בטעם הזה כמו שרק מוריס יודע, ברור ששום אזעקה לא תתחיל לייבב עכשיו, ששום טיל לא יחרב את הרגע.
גילאון אוהב אוכל ואוהב להאכיל אנשים. בזמן השיחה עצר כמה פעמים לברר אולי הפריקסה של מוריס כבר יצא, פינה מקום לרעב חדש, ואם בכל זאת מתחשק לנו משהו שלא נתבייש וליתר ביטחון הניח סברס וענבים מצוינים שננשנש.
הוא גר ברובע י"א, שם שומעים את ההפגזות מעזה. "אלה הבומים העמומים. החזקים יותר מגיעים מאשקלון, ואם זה ממש חזק יודעים שנפל טיל בעיר", כמו זה שפגע לפני כמה ימים בבניין מרחק 300 מטרים מהבית שלו. אני שואלת אם לא נפלטת לו קללה כשהוא שומע פיצוץ כזה, אם הוא לא מייחל באותו הרגע שעזה תימחק. "לא קורה", הוא אומר, "אבל זה רק בגלל שאני לא מספיק מפחד. אני לא בא בטענות לאנשים שמקללים. אני לא כועס על אנשים בגלל אמירות קשות, זה באמת מפחיד ומלחיץ. אמי היתה פועלת פשוטה שהיתה בטוחה שאדון לוי אשכול מביא לי ארוחה חמה לבית הספר. זו היתה חלק מהחשיבה של אז. כשטילים התחילו ליפול על אשדוד, אנשים פה היו בטוחים שבכל נפילה יבוא מין לוי אשכול כזה ויוציא אותם. הבעיה היא בבדידות שכל אחד חש בדרך המובילה אותו למחוז חפצו, גם אם זה מקלט".
כשיצאנו קיבלנו ממנו צנצנת עם ריבת משמש, מעשה ידיו. "בלי קטילות", אמר כשהגיש לי אותה. "זו ריבה מעתות מלחמה, ריבות בזמן של שלום יוצאות לי אחרת" . וביום שני, כשבחדשות סיפרו שאשדוד שוב חוטפת, טעמתי ממנה ודמיינתי אותו ישוב, נותן לאזעקה שתחלוף. הוא לא יורד למקלט אלא אם כן הנכדה הגדולה הגיעה לביקור. "אני מת לפחד ולא מצליח", אמר. "הסיכוי שלי להיפגע מירידה למקלט יותר גדול מזה שאפגע מטיל, ואני בנאדם סטטיסטי".
הפריקסה של מוריס \ צילום: משה שי
* * *
בדיוק בגלל סטטיסטיקה, בקפה צמרת שברחוב רוגוזין רצים למרחב המוגן. אומרים שמספר הזוכים שמילאו שם טופסי לוטו או גירדו איזה כרטיס מנצח עושה צחוק מהסטטיסטיקה הכלל ארצית. שמכל הארץ מגיעים לקפה הזה בשביל לשלוח טופס. מקומות כאלה לא משחקים עם המזל.
קפה צמרת הוא הזולה של ותיקי העיר. עובדי נמל, או כל מישהו אחר שעובד במשמרות, יושבים סביב השולחנות שמשקיפים על רחוב רוגוזין שפעם היה הדיזנגוף של העיר. ממול בניין שחטף פגיעה ישירה, ועוד קצת הלאה עם העיניים זה הבניין שבו טלי ואידי מתגוררים כבר שנים. לא עוזבים את רובע א' בשביל שום שכונה חדשה בדרום העיר.
"אני מת על הבניין, רק חבל שאין לי ממ״ד בדירה", אידי מחייך ומחנה חניה כפולה, אומר שזה סימן ההיכר של האשדודים, תמיד בדאבל פרקינג, בטח בימים האלה שבהם הפקחים לא קשוחים".
בתוך הקפה עשן סיגריות ומהמרים דרוכים. חלק עם העיניים על המסך, שם מועבר משחק קינו, שאם הבנתי נכון הוא סוג של בינגו. אחרים בתוך מירוץ סוסים שמועבר בשידור ישיר מאנגליה. שקט אירופי או מלחמה, סביר להניח שמול המסך הזה כולם מתוחים אותו הדבר. "ההימור הכי גדול הוא מי יירה ראשון, אנחנו או הם", אומר לי יגאל ארביבי, שלפני 33 שנה נכנס שותף עם בני מימון ומאז הוא שם. מוכר מזל על ניירות ונזהר שלא ליפול בו בעצמו.
שתי טלוויזיות פועלות במקום. אחת על ערוץ 20, השנייה על 2. הבת של ארביבי היא סרן בשריון, מוצבת בעוטף עזה, אז הוא מתעדכן. בסטריאו. לא רוצה להפסיד מילה. בחלל הפנימי, במרחב המוגן, יושב כבוד הרב והוא שקוע כולו במשחק. "זו הגירסה הממוחשבת של כרטיסי הגירוד", מסבירים לי, "נשים מתות על זה, בעיקר הצרפתיות".
* * *
ואז זה מתחיל, הטלוויזיות מודיעות על צבע אדום בכל המושבים שמקיפים את אשדוד. "בני זונות, כמה טילים יש להם", מסננים בקפה ומחכים לאזעקה. אבל הצופרים של אשדוד נשארים בשקט גם אחרי שיצאנו משם וירדנו אל חוף הקשתות, שבקיץ - לקראת שקיעה - לא רואים בו חול מרוב אנשים ועכשיו הוא ריק.
משפחת עולים מצרפת מתיישבת לאכול. אתם פוחדים, אני שואלת. "פה זה לא מבחיד. בסרפת הרבה יותר גרוע. פה זה ארז שלנו. פה אלוהים שומר חזק".
אלוהים שמר, ושום אזעקה לא נשמעה גם אחר כך, כשהלכנו לאכול אצל אידי. שם, בתוך החלל הגדול, ישב רק זוג עולים מרוסיה שבאו לחגוג יומולדת. ואלוהים שמר גם אחר כך, כשנסענו לחפש איזה בר שיהיה פתוח בערב מלחמה של יום ראשון.
למיכה שרביט יש זכויות בדברי הימים של אשדוד. בשנות התשעים, כשעוד שיחק כדורגל, הבקיע את השער שהעלה את עירוני אשדוד מליגה ארצית ללאומית, והסרוויסריה שלו הוא הבר השכונתי הראשון שנפתח ברובע ט"ו בקצה הדרומי של העיר. צמוד למספרה שם נערה יפה תולה מגבות שסיימו את היומית, וסביבה חסידי ברסלב בעיניים חסרות מנוח.
בר קטן ונעים עם נברשת גדולה ומסך טלוויזיה מרשים שהחליף את שידורי המונדיאל באלה של החדשות, שם מספרים על משט חדש שטורקיה מתכננת לעזה. "מה יש לארדואן נגדנו?" מקונן בעל הבית, "מה רע עשינו לו? את כל הכסף שמנו בחופשות אצלו, את כל המוסיקה של הטורקים לקחנו ואהבנו. מה הוא רוצה?"
על הבר יושבים שני טקסנים עם בירה וסיגריה. במלחמה אף אחד לא נכנס בלקוחות על זוטות כאלה, בטח לא באמריקנים האחרונים שעוד מעשנים. שניהם עובדים באסדת הקידוח "ים 3". הבקרים שלהם מתחילים בחמש, אז הם עולים על סירה שלוקחת אותם 16 ק"מ לחפש נפט. בדרך כלל הם עובדים 12 שעות, אבל בגלל המלחמה היום מתקצר והם מסיימים בשלוש.
הם לא מפחדים, גם לא כשהאזעקות מגיעות לאסדה. "אם זה היה קורה בטקסס, קודם כל היינו יורים בחזרה", הם מסבירים לי, מתארים איך כל אחד היה שולף את האקדח שלו ועונה. "ומה אובאמה היה עושה?" אני מתעניינת, "הוא בטח היה מתיישב על הגבול ומציע להם שיפתרו את זה יפה". אין להם חיבה גדולה לנשיא המכהן, אומרים שבכל בוקר הוא שולף את האצבע להרגיש מאין מגיעה הרוח, ולפי זה הוא מקבל החלטות. בוש הוא האיש שלהם, "שגם אם טעה אז לפחות עשה".
על המסך חורבן עזה. יונית מראיינת את כתב ה"וול סטריט ג'ורנל" בעזה, ומביאה לאידי את הקריזה כשהיא מבקשת ממנו שיתאר את שהוא רואה. "למה היא ככה מעלה לו להנחתה שידבר על כל מה שהרסנו?" לא נוח עם מראות ההרס והילדים ההרוגים בעזה.
אבל זה עוד כלום לעומת הכעס שלו על הירושלמים, שעל פי החשד עשו לינץ' בשני צעירים רק בגלל שהם ערבים. כמעט הרגו אותם במכות, השאירו אותם מרוסקים. "שייכנסו לכלא ולא יראו אור יום. כל החיים. איך עושים דבר כזה למישהו רק בגלל שהוא ערבי?"
הוא לא מבין את זה, ולא את כל הטירוף שרץ מסביב בכל פעם שמישהו מעז לפתוח את הפה ולהגיד מה שהוא חושב. וכשאני שואלת אם באשדוד זה לא היה קורה, אפילו לא עכשיו עם כל הטילים והמלחמה שלא נגמרת, שגומרת על העסקים ומרופפת את העצבים.
"בחיים לא", אומר לי אידי. "בסוף, ולא משנה מה הדעות שלהם, האשדודים הם אנשים טובים. אני זוכר כשזרקו על ברק עגבניות בשוק מחנה יהודה, אמרתי לחבר שעבד איתו שיביא אותו לאשדוד. שפה יקבלו אותו יפה. אמר לי 'אבל זו גם עיר ימנית'. עניתי לו שהוא צודק, אבל האשדודים הם אחרים. הם יודעים לקבל את האחר".
נערה יפה לצד חסידי ברסלב. מחוץ למספרה ברובע ט"ו \ צילום: משה שי
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו