בעשר בבוקר דן בניה סרי מתפנה לשוחח לאחר שעות מרובות של כתיבה. "זה הרגל שמלווה אותי מאז שהילדים היו קטנים", הוא מספר, "כדי שחס וחלילה לא יאבדו את אבא על חשבון הסופר, התרגלתי לקום, לקרוע את עצמי מהמיטה בשלוש־ארבע בבוקר ואז, כשהיה צריך להעיר את הילדים, שוב לקרוע את עצמי מהכתיבה, להכין להם דייסה ולשלוח אותם לבית הספר - ואז לשוב ולכתוב".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"היום", מגלה סרי שנולד בירושלים ב־1935, "כשהילדים כבר עפו מהקן, אני עדיין שומר על ההרגל, שכן השעות הראשונות של היום הן הכי טהורות. אבל זה לא קשה; יש אנשים שמתעוררים בכל יום בשתיים כדי לחלק עיתונים, ויתמהו כשיישאלו אם זה קשה להם".
מערכות יחסים בין הורים וילדים הן מוטיב חוזר המצוי בעומק יצירתו של בניה סרי, אך שלא כמו קשריו עם ילדיו שלו, בספריו הן מתאפיינות לא פעם בכאב, באובדן ובקושי. במרכזו של "מותו של עץ החרוב", ספרו התשיעי שיצא זה עתה (כתר), שפתו הציורית והעשירה אינה מסווה את האפילה והקדרות, מנת חלקם של הגיבורים: היא אישה שאמה מתה בלידתה והותירה אותה מלאה ברגשות אשם; הוא גבר שמערכת היחסים הקשה עם אביו משפיעה על כל מערך נפשו; שניהם נישאים זה לזה בתקווה שהאיחוד ישחרר אותם מצל העבר ויוביל אותם לחיים חדשים, אך תקווה זו מתנפצת עם מותו הטרגי של בנם בן ה־6.
"בספר הזה אני כותב על משפחה שאלוהים טעה בכל הקשור לבניין הנפש שלה", מאשר סרי, "שניהם נושאים חסר נפשי נורא, ולאחר המקרה הם לא מצליחים לגשר על הפער, נעשים נוקשים, זרים ואכזריים זה לזה".
את האישה, ריקי, שולח בניה סרי לאילת. "לו היינו פסיכולוגים וריקי היתה באה אלינו לטיפול, קרוב לוודאי שהיינו מוצאים עבורה מוסד משקם ולא שולחים אותה דווקא לאילת – מקום ששם אנשים הולכים להתפרק מעצמם; מבקרים לא מגיעים עם נשותיהם החוקיות, אלא עם מאהבותיהם; העיר מוצפת זיהום, מוסריות מפוקפקת, ועם זאת חיים בה אנשים ויש בה רוח ונשמה. דווקא הטריטוריה הזו מתבררת לריקי כמקום מרפא".
"חייב למצוא כתובת"
הביוגרפיה האישית של בניה סרי, יש בכוחה לשפוך אור על העיסוק החוזר והכאוב שלו במערכות יחסים מורכבות בין הורים לילדיהם. "אבי נהרג במלחמת השחרור מפגיעה של צלף ערבי כשאני בקושי בגיל 11; זה גיל שבו הייתי צריך את אבא כחבר", הוא מספר, "ואני בדרכי הערכתי את אבא וידעתי שהוא לא רצה למות; אך לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה לא נשמר מהיריות; הוא הרי ידע שבמרחק שני קילומטרים צולפים משכונת שייח' ג'ראח, מדוע לא היקשה על הצלף? למה הלך באמצע הכביש, לא נצמד לחזית הבתים ושימש לוח מטרות? לפעמים הדברים מתעוררים בי לכלל פליטות פה כלפי אלוהים, ואז אני קובל עליו. איני מצפה לתשובות, אני לא איוב; אבל אני חש שביני לבין עצמי אני חייב למצוא כתובת להתדיין איתה".
גם יחסו של סרי לאימהות בספריו מושפע מאותו עבר. "כל עול גידול הילדים נפל על אמי, שנאלצה לעבוד בעבודות ניקיון מבזות; ילד רגיש לא יכול לעבור על כך בסלחנות. אז גם היא מופיעה אצלי בספרים באיזו התחשבנות שלא משאירה את אלוהים נקי".
בספר הנוכחי בחרת להיכנס לתודעתה של אישה. זה היה ניסיון יוצא דופן?
"אני לא מטפל בתגובות המיוחדות לאישה או לגבר, כי אם במהויות המשותפות לה ולגבר. אני לוקח את אותם מרכיבים שמהם נבנים כולנו על מנת להתמודד עם הצרכים המיוחדים של החיים. הרי אם אשפוך מים רותחים על אישה או על גבר שניהם יצעקו. כל סופר אמת חייב שתהיה לו האינטואיציה להציב את נפשו ואת נפשות גיבוריו, גבר ואישה גם יחד, ולרדת לחקר צפונותיהם. ולכן משעה שאתה מסוגל לרדת לחקר נפשה של הדמות, אין חשיבות לשאלה אם זה גבר או אישה. זאת אותה צעקה".