אני לא יודע עם "הרוח העולה" הוא הסרט הטוב ביותר שמציג השנה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, אבל הוא ללא ספק אחד המרגשים שבהם. מצד אחד, סרט הפרידה של גאון האנימציה היפני הייאו מיאזאקי ("הטירה הנעה", "המסע המופלא") מביא את סיפורו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס אווירי מגה־מוכשר שעיצב מטוסי קרב עבור צבא יפן בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. מצד שני, זהו אחד מסרטיו האישיים ביותר של מיאזאקי (אם לא האישי ביותר), ורוח מלנכולית של סוף מנשבת מכל פריים כמעט. לכן, בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן הכריז על פרישה, הפעם נראה כי מיאזאקי - או "וולט דיסני היפני", כפי שהוא מכונה - מתכוון לעמוד בהבטחתו ולחדול מעשיית סרטים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שלא כמו מרבית יצירותיו של מיאזאקי, "הרוח העולה" (שינעל מחר את הפסטיבל, ושיעלה בשבוע הבא להקרנות מסחריות) אינו ממש סרט פנטזיה לילדים. הוא אמנם עוסק בהשראה, ביצירתיות ובחלומות בלתי אפשריים שהופכים למציאות בזכות משמעת, הקרבה ואובססיה שאינן יודעות גבול. והוא גם לא פחות מוקפד או פחות יפהפה מסרטיו האחרים (שמונפשים כולם באופן מסורתי, ומעוטרים בבהירות של צבעי מים). אך באותה הנשימה, זהו גם סרט על ההיסטוריה של יפן, ועל האופן שבו המין האנושי נוטה לקחת את ההישגים האנושיים המדהימים ביותר, ולנצל אותם למטרות שחורגות בקיצוניות מהתכנון המקורי.
בעזרת סיקוונסים מרהיבים שמתארים את חלומותיו של המהנדס ג'ירו, ושמפגישים אותו עם גיבורו הגדול, מהנדס המטוסים האיטלקי ג'יאני קפרוני, מיאזאקי יוצר על המסך שיר הלל לדמיון ולהמצאה. אך המציאות ששוררת מחוץ לפנטזיות מרוממות הנפש האלה קשה ואכזרית. אסונות טבע ואסונות מעשה ידי אדם מכים את יפן על ימין ועל שמאל, כאשר הכל הולך ונבנה לקראת הטרגדיה הגדולה מכולן - מלחמת העולם השנייה.
לא מעט ביקורת ליוותה את יציאתו של "הרוח העולה" בעולם. במולדתו הותקף הסרט על כך שהוא אינו מספיק פטריוטי. מחוץ למולדתו היו מי שטענו כי העובדה שהוא מאדיר ומרומם אדם שיצר מכונות הרג הופכת אותו לבעייתי מבחינה מוסרית. לטעמי, שני הצדדים מפספסים את העיקר. ההמצאות של ג'ירו מעולם לא נועדו למלחמה, והוא אף אומר זאת כמה פעמים במהלך הסרט בצורה ברורה. יתר על כן, נקודת מבטו של מיאזאקי (הפציפיסט, דרך אגב) אינה נחבאת אל הכלים. תוגה כבדה שורה על ההתרחשויות לאורך כל הדרך, ומשתחררת רק בעת הבריחה לעולם החלום. והדימויים הקודרים והטרגיים שמסיימים את הסרט הם הכל מלבד "הפי אנד".
"האם היית מעדיף לחיות בעולם ללא פירמידות?" שואל קפרוני את ג'ירו בשלב מסוים. זוהי שאלה מכשילה, כמובן, אבל התשובה עליה ברורה. ההמצאות המופלאות שמצטרפות לעולמנו נושאות עימן מחיר גבוה וסיכון לא קטן. ובעוד השמש שוקעת מעל הקריירה של מיאזאקי, קשה לא לראות כיצד הפואנטה הזאת מתקשרת אל חייו המקצועיים, ואל המחיר האישי ששילם לאורך העשורים בעבור האובססיות היצירותיות שלו.
כשהיו במיטבם, סרטיו של מיאזאקי תמיד הצליחו להעניק לצופים בהם כנפיים. לכן, רק מתבקש שסרטו האחרון יחגוג אדם שהקדיש את חייו לתעופה. ורק טבעי שיטען כי חיים של דמיון, השראה ויצירה עדיפים על פני התבוססות במציאות. נכון שכוחה של האמנות מוגבל. ונכון שהמציאות הארורה תמיד תנצח בסוף. ועדיין, "הרוח העולה" מבקש, כמעט מתחנן: עשו אמנות, לא מלחמה.
"הרוח העולה" ("The Wind Rises"), כתב וביים: הייאו מיאזאקי. יפן 2013
"מתחת לעור". החייזרית סקרלט ג'והנסון
אני אוהב את הקולנוע
לא כל הסרטים שמוקרנים בפסטיבל ירושלים חדשים במיוחד, וחובבי קולנוע חסרי סבלנות כבר בוודאי מצאו דרכים חלופיות לצפות בחלקם. ובכל זאת, על רקע הדיבור הבלתי פוסק על מותה של חוויית הצפייה הקולקטיבית (לטובת חוויית הצפייה על גבי מסך פזלמה/מחשב/אייפד/סמארטפון), כמה נעים להיזכר שוב בכוחו העצום של אולם הקולנוע.
את "סטוקר", למשל, סרטו דובר האנגלית הראשון של המאסטר הדרום־קוריאני פארק צ'אן־ווק (שגם התארח השבוע בירושלים), יכולתי לראות כבר מזמן. עותק שלו שוכב אצלי איפשהו, באחת הערימות, כבר חודשים ארוכים. אבל כמה אני שמח שהמתנתי לראות אותו כמו שצריך, על מסך גדול, באולם מלא אנשים.
בידיים אחרות, המותחן הפסיכו־סקסואלי ועתיר המחוות להיצ'קוק שכתב ונטוורת' מילר (הזכור כמייקל סקופילד מסידרת הטראש "נמלטים") היה בוודאי הופך למוצר הוליוודי גנרי למדי. אך בידיו של פארק, "סטוקר" מתעלה לרמה של סימפוניה מטרידה ואפקטיבית מאוד על אודות דחפים אפלים ותשוקות אלימות. אין כאן שוט או פריים שלא הושקעה בהם מחשבה. שום דבר - פשוט כלום - לא קורה כאן במקרה. והאווירה עוכרת השלווה שנבנית על המסך במלאכת מחשבת (ושהיא לב ליבו של הסרט), בחיים לא היתה מצליחה לעשות את דרכה אליכם דרך מסך בגודל שלושה אינץ' וחצי (או 50 אינץ', לצורך העניין).
כנ"ל לגבי "מתחת לעור", יצירת המד"ב החדשה והמאתגרת של ג'ונתן גלייזר, שמגיעה אלינו עשר שנים לאחר סרטו הקודם "לידה" (ושתוקרן הערב פעם נוספת, בסינמטק הירושלמי). לא סרט גדול, על פי כל קנה מידה (למרות הופעתה המפתיעה של סקרלט ג'ונהסון בתפקיד הראשי, כחייזרית שמפתה גברים באופן סדרתי ומביאה לחיסולם). אך בזכות המסך הגדול ומערכת הסאונד הפועמת, כמה וכמה רגעים מיצירתו הפסיכדלית, המרוחקת והמהפנטת של גלייזר (תינוק בודד בוכה על החוף, גבר שוקע לאיטו אל תוך נוזל שחור לא מזוהה, הסיקוונס הקובריקי הסתום שפותח את הסרט) חרתו את עצמם עמוק בתודעתי, ועושה רושם כי אין בכוונתם להתפנות בקרוב. והכינורות הצורמניים והמכשפים שמעטרים את הפסקול עדיין מתנגנים לי בראש בלופ.
שני סרטים ראויים נוספים שנחשפו בפסטיבל, ושסייעו לי לנקות את החך רגע לפני שובי לשיגרת סרטי הקיץ ההוליוודיים, הם אפוס האקשן האינדונזי "הפשיטה 2" - אורגיית אלימות מופרעת ועשויה לעילא, שמתעלה על החלק הראשון בכל מה שקשור לאמביציה, כוריאוגרפיית קרבות וסדיזם, ושממקמת את התסריטאי/במאי גארת' אוונס בחזית במאי הפעולה שפועלים כיום בעולם; ו"טווח קצר 12" - דרמה אמריקנית עצמאית שמתרחשת במוסד לנוער בסיכון. שוב, לא הסרט הכי טוב שראיתם בחייכם. אבל הודות למשחק מדויק, בימוי רגיש ותסריט חכם (שמבצע היפוך מרשים בתחילת המערכה השלישית), סרטו של דסטין קרטון (שיוקרן גם הוא הערב בסינמטק הירושלמי) מצליח לחמוק מהקלישאות ומהחוליים המוכרים מסרטים פדגוגיים תוצרת הוליווד (דוגמת "סיכון מחושב", למשל), ולשרטט דיוקן מגוון ונוגע ללב של ילדות אבודה.
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו