אלפרדו די סטפנו - מותו של גלאקטיקו

אולי אנשים ימצאו סמליות בכך שבמהלך המונדיאל הלך לעולמו בגיל 88 מי שהוא לדעת כל מומחה רציני אחד משלושת או מחמשת הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה, אבל אלפרדו די סטפנו הוא סיפור אחר, ולא רק בגלל אחד מתאריו היותר טריוויאליים: "השחקן הגדול ביותר שלא שיחק במונדיאל".

הכדורגל של השבועות האחרונים הוא כדורגל המדינות. ההמנון, הנאמנות, הסמליות הלאומית שלעיתים חביבה ולעיתים מאוסה. די סטפנו הוא הכדורגל המסחרי. הסופרסטארים והכסף וכל זה.

באופן די אירוני הוא המעצב הגדול של הכדורגל בימינו, למרות שהיה השחקן הגדול האחרון שבעצם כמעט לא ראינו.

מן הסתם, מדובר בענק: התיאורים המקצועיים הם של פליימייקר מבקיע שמושלם בכל תנועה. בימין, בשמאל, בעקב, במסירה או בבעיטה. בובי צ'רלטון תיאר אותו פעם כמי שמבקיע מלפנים, אבל מארגן את המשחק מרגע הוצאת הכדור מהשוער, ממקם את שחקני ההגנה - במאי שהוא הכוכב הראשי.

די סטפנו ורונאלדו. צמד ענקים // צילום: רויטרס 

הסיבות שדי סטפנו לא שיחק במונדיאל מגוונות. המעניינת ביותר היא הראשונה - ב־1950 החליטה ארגנטינה לא להשתתף במשחקים כי חשבה שנבחרתה - שאותה הוביל די סטפנו לאליפות דרום אמריקה של 1947 - לא חזקה מספיק. זה גרם לו לאבד את הקשר הרגשי למולדתו כבר אז, ועד סוף הקריירה הוא ישחק בעוד שתי נבחרות לאומיות, קולומביה וספרד, אך ללא התלהבות יתרה.

בתחילה דיבר אליו הכסף. בתחילת שנות ה־50 קולומביה לא היתה חלק מפיפ"א ולכן העבירה אליה כדורגלנים בלי לשלם דמי העברה. הכסף הזה הלך לכיסם של השחקנים והמשכורות בקולומביה היו פי 20-5 מאשר במדינות גדולות אחרות. אפילו כדורגלנים לא מעטים מאירופה הגיעו לשם, הרבה מאלה בהשראת העובדה שהשחקן הטוב בעולם משחק שם.

כשמכרה הזהב בקולומביה נסגר, די סטפנו כבר היה בן 26. הוא ניגש לטפל במה שכוכבים בימינו קוראים "המורשת". הגעתו של די סטפנו לספרד יצרה באופן מיידי את הסיפור המרכזי של הכדורגל הספרדי, שמלווה אותו עד ימינו: העימות ריאל מדריד־ברצלונה.

הסיפור סבוך. ריאל רכשה אותו לארבע שנים מלוס מיליונריוס בקולומביה, וברצלונה חתמה עם ריבר פלייט שעדיין החזיקה בזכויות פיפ"א שלו. ההתאחדות הספרדית קבעה משפט שלמה: "שנה בריאל, שנה בברצלונה". ברצלונה לא מחלה על כבודה, אמרה "לא צריך" והיא עתידה להצטער.

בעל הבית האמיתי

את המורשת שלו הוא כתב גם כתב. אם בליגה הבקיע די סטפנו כמעט שלושת רבעי שער למשחק, במשחקי גביע אירופה שיצאו לדרך ב־1955 העלה את הממוצע שלו לשער למשחק. 37 שערים ב־37 משחקים. 

עליכם להבין את הסיטואציה: לפלה שבא אחריו היו כבר שידורי הלוויין, הוא היה יכול להבריק במונדיאלים והטלוויזיות בכל פינה על הגלובוס הבהירו את הסיפור. בימי די סטפנו שידורי טלוויזיה היו מוגבלים ולרוב רק בתוך המדינה. לכן המסע הזה של די סטפנו לכל מדינת כדורגל באירופה, כשבכל מקום הוא ממחיש את כוחו, קיבע אותו כשחקן הגדול ביותר שראה העולם עד אז. הוא דאג שכל העולם יראה וישתאה.

בחושי ההיסטוריון הבין גם את הכוח המתהווה של מועדון הפאר ואת מקומו של הסופרסטאר. סנטיאגו ברנבאו בעל הבית שיכנע את הרודן פרנקו - דווקא תומך אתלטיקו בתחילה - שמועדון כמו ריאל יכול להוציא שם טוב לדיקטטורה הנחשלת. ברנבאו רכש את השחקנים אבל די סטפנו הכתיב את רצון הכוכבים. את דידי הברזילאי לא רצה, על פי השמועה כי היה שחור. בריימונד קופה הצרפתי ראו יריב גדול מדי וקנו אותו מסטאד ריימס . ואז נוצרה האפשרות לרכוש את פרנץ פושקש, שברח מהונגריה אחרי הפלישה הסובייטית והיה מרושש ולא בכושר אחרי שנה וחצי ללא כדורגל רציני. פושקש הובא לאימון והיה חשש גדול שדי סטפנו לא ירצה שחקן בעל רמת כישרון די דומה. אחרי 15 דקות הפסיק די סטפנו את האימון ואמר: "אנחנו רוצים אותו". במידה רבה הוא לא רק פלה לפני פלה, הוא גם לברון ג'יימס לפני לברון ג'יימס. ובתוך ריאל הגדולה זו היתה ריאל הגדולה ביותר.

לפני כמה שנים, במסיבת עיתונאים עם אלכס פרגוסון לפני משחק גביע אירופה, הוא דיבר בעיניים בורקות על היום שבו עמד עם 127 אלף צופים בגלזגו וראה את ריאל מנצחת 3:7 את איינטרכט פרנקפורט וזוכה בגביע אירופה. פושקש כבש ארבעה, די סטפנו שלושה. התיאום ביניהם הפך לסמל של סטייל. פעם הגיעו שניהם מול שער ריק במשחק הליגה האחרון ופושקש גילגל לדי סטפנו כדי שזה יבקיע ויהיה מלך השערים במקומו.

לא לאומיות, לא צבעי המועדון, לא שחקן בית ולא כל בולשיט אחר. תהילה אישית, כסף, סופרסטארים, גלקטיקוס, קלאסיקוס, מורשת אישית. זה הכל הוא. 

אלפרדו די סטפנו היה ויהיה אבי הכדורגל שאנחנו רואים ב־47 החודשים שהם לא המונדיאל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו