"כמה אני מתגעגע להגיד לגיל־עד שאני אוהב אותו"

"יש לנו שישה ילדים, חמש בנות וגיל־עד. הוא הבן היחיד שלי. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהבנתי שזו חטיפה: שאסור לי לאבד את הבן היחיד שלי. המחשבות הרעות נמצאות כאן. אני לא יכול למחוק אותן, אז אני אומר להן, תלכו הצידה בינתיים. אני מפנה את הראש לעשייה, מתרכז בדברים שיכולים לקדם אותי אל גיל־עד. אני מנסה לשלוט במחשבות, להתיש את עצמי בעשייה, כדי שלא להיקלע לרגע אחד של שקט שבו אני יכול לשמוע את גיל־עד קורא לי לעזרה".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אופיר שער, בן 43, הוא האדם האחרון שאפשר לדמיין אותו במצב כזה, מול מצלמות, על שטיחים אדומים בבית הנשיא. עורך דין ורואה חשבון. נחבא אל הכלים. שונא להתראיין. אבל זה לא באמת ראיון. כבר הנחתי כאן את הגילוי הנאות על הקשר החברי ביני לבין משפחת שער: שכנים, מכירים שנים. אני נוסעת איתו ועם בת־גלים לכנסת, מלווה אותם כחברת המשפחה. בדרך אנחנו מדברים.

באופן מקרי, בשלוש משפחות החטופים, תפסו הנשים את קדמת המסך. האופי של רחל, איריס ובת־גלים וכושר הביטוי שלהן - הוליך אותן קדימה. שלוש שהפכו לסמל. בני הזוג שלהן, אבי, אורי ואופיר, עומדים מאחוריהן, פיזית ומנטלית. תמיכה גברית שותקת, חזקה לכאורה, שנסדקת בשיחה גלוית הלב הזאת. 

מה נותן לך את הכוחות?

"קודם כל, גיל־עד. אני מגלה מכל המעגלים איזה בן גידלנו. שומע את הסיפורים מהחברים, מהחניכים בבני עקיבא, ומבין את גודלו. דבר שני, האישה המדהימה שלי. אני לא בצל של בת־גלים. יש בינינו זוגיות משלימה. יש חוזק גם בשקט. אני נותן לה את הכוח כשהיא בוכה והיא נותנת לי את הכוח ברגעים אחרים. גם גברים בוכים בלילה. כשיידרש, גם אני אלך לקדמת הבמה, אבל לבת־גלים זה יותר מתאים. גם בתפילה אני לא מאלה שמתנענעים לכל עבר, אלא יותר עובר חוויה פנימית.

"יש לי תחושה שאנחנו בשליחות. אין לי את ההסבר למה, אבל עצם זה שאנחנו במקום הזה, זו אחריות. אבל אני לא קדוש מעונה. יש לי רגש אבהי של רצון להגן על הבן, לעטוף אותו, לחבק אותו, לעשות הכל למענו. יש לי רגעי שבירה. אני בוכה כשאני רואה תמונות שלו ולכן אני נמנע מלראות עיתונים. יש לי הבזקי זיכרון: אני עוטף אותו בטלית בברכת כוהנים, תמונות מתקופות שונות בחייו".

אני שואלת על גיל־עד כילד. שומעת את סיפור הלידה שלו מבת־גלים, ואופיר ממשיך: "הוא היה תינוק יפה ועגול. אנשים היו עוצרים אותנו ברחוב ומתפעלים. קראנו לו גִלעד. רק אחרי הברית שמנו לב שאפשר לקרוא את זה גם גַלְעֵד, אז שינינו לו את הכתיב לגיל־עד, בתפילה שהשמחה תלווה אותו לעד. בתעודת הזהות הוא גלעד, 16 שנים ולא הספקנו להחליף. 

"לפעמים ילדים מחוננים סובלים מבעיות חברתיות אבל גיל־עד כילד היה מחונן ומנהיג חברתי. הוא זה שתמיד אירגן את ימי ההולדת לחברים, מדורות ל"ג בעומר. הוא גם אח מדהים. יש לו קשר מצוין עם האחיות, ובעיקר עם שיראל (18), כולל מסרונים וטלפונים. כשהאחות הקטנה מאור נולדה, הוא בכה בכי תמרורים שזו עוד בת, אבל בסוף הוא מת עליה. צחקנו שהוא היה נסיך והפך למלך".

לקראת בר המצווה שלו יצאו גיל־עד והוריו למסע פנימי תחת הכותרת "בכל דרכיך דעהו": "רצינו שיכיר דמויות שמשלבות את עולם התורה עם עולם החול. נפגשנו עם פרופסור ישראל אומן, עם הרב דוד גרוסמן, עם הרב הסופר חיים סבתו. למדנו יחד ספר על מידותיו של רועי קליין והלכנו לאזכרה שלו בהר הרצל". 

בתיכון התקבל ללימודים בישיבה התיכונית מקור חיים שבכפר עציון, הנחשבת לאחד המוסדות הנחשקים במגזר הדתי. "היציאה מהבית לפנימייה לא היתה פשוטה. בחודשים הראשונים הוא דיבר על קשיים, על געגוע הביתה, לאוכל של אמא. אחר כך הוא אמר שהמקום מעצים אותו, קיבל את כל הטוב מהישיבה".

לסרוק את הצמתים

נסיעה במכונית מטלמון לכפר עציון אורכת שעה ורבע. באוטובוסים - ארבע־חמש שעות. ואין תדירות של אוטובוסים. "בהתחלה לא נתנו לו לחזור בטרמפים. היינו מסיעים אותו, או שחזר עם הורים אחרים. אחר כך נוצר מתח בין הדאגה ההורית לבין העצמאות של הילד. הוא ילד אחראי וגם דיברנו הרבה בבית על איך נוסעים בטרמפים. היום ברור לנו שזה היה יכול לפגוש אותו בכל מקום אחר. במציאות שלנו, כשאתה גר בחוֹר ולומד בחוֹר, אין אפשרות להגיד לילד 'אל תיסע'. העדפנו לדעת. גיל־עד תמיד עידכן אותנו איפה הוא נמצא, שלח עדכון מכל צומת. אם נגמרה לו הסוללה בנייד הוא היה מבקש מאדם ברחוב להשתמש בנייד שלו ושולח הודעה, שלא נדאג". 

לפני שבועיים, בלילה שבין חמישי לשישי, גיל־עד לא שלח הודעה. באחת וחצי בלילה, אחרי שקו הטלפון שלו הופנה מייד לתא הקולי, הבינו ההורים שמשהו לא בסדר. הם חשבו שנתקע באחד הצמתים, נטול סוללה, ומייד יצאו לחפשו, נוסעים על הכביש שבו היה אמור להגיע הביתה. לתחנת משטרת מודיעין הגיעו בשלוש לפנות בוקר, אחרי שעשו סבב טלפונים בין כל החברים. במקביל יצרו קשר עם המוקדים הצבאיים. אופיר ואביו של נפתלי פרנקל, אבי, יצאו יחד לסרוק את הצמתים. תוך כדי נסיעה המשיכו לדבר עם קציני המשטרה ומוקדניות הצבא, לשכנע אותם שמדובר במקרה חמור. מספרי הטלפון רשומים על דף שנמצא עד עכשיו במכונית של אופיר. "כשנסעתי עם אבי מבית שמש לגוש עציון, מיטלטלים בין תקווה לייאוש, מתחילים להבין שזה־זה, נוצרה בינינו ברית. אבי משדר המון עוצמה כלפי חוץ, אבל שנינו הרגשנו את הבקיעים. שני גברים ברכב, מתאפקים שלא להתפרץ בבכי, מושכים את האף, להשאיר את הדמעות בפנים. שנינו מגיעים ממקום של שיח שכלתני, אבל השעות האלה ביחד היו עוצמתיות ברמת הרגש. כל אחד נשם עמוק כדי לא להתפרק. ב־11 בבוקר, כשנפרדתי ממנו, הבנו שעכשיו אנחנו בסיטואציה שאף אחד לא הכין אותנו לקראתה. שאנחנו חייבים להקרין חוזק למשפחה, וכל זה כשאנחנו לא יודעים כלום.

"ההבנה של המצב היתה הדרגתית. בארבע לפנות בוקר אמרו לנו מהמשטרה שהאיכון האחרון של הטלפון של גיל־עד הוא מחברון. נפלו עלינו השמיים אבל עוד לא ממש הבנו. לאט לאט קיבלנו את התמונה, ועדיין אין לנו את כולה. רק ביום שישי בצהריים הבנו שהיה גם חטוף שלישי, אייל יפרח".

הם נכנסו לשיגרת חירום. יש עמדה קבועה של שוטרים בכניסה לרחוב ובכניסה לבית. טבלת מתנדבים משובצת להכנת ארוחות ולקבלת פניות הציבור. ההורים, מופנמים ורחוקים מפנסי במה בדרך כלל, כבר לא מתבלבלים מגדודי הצלמים העוקבים אחריהם. התרגלו לעובדה שנהגים אחרים מזהים אותם, בפקק בדרך לכנסת, מודים בניד ראש למברכים. הם נעים מפגישה לפגישה, חוזרים על אותם דברים. הלב לא התרגל. בלילה הם מתהפכים. מדי פעם מכה בהם זֵץ חשמלי של אימה. 

"הנסיבות כפו עלי לעשות דברים שלא הייתי עושה. אני שם מול עיניי את גיל־עד ושואב ממנו את הכוחות. בשבועיים האלה הפכתי לאדם אחר. בשבילו. הצורך לקבל החלטות מהר למשל, לא מתאים לאופי שלי. החשיפה לתקשורת, החשיפה לקהל המבקרים בבית, פתיחת הבית לאלפי מבקרים. החדירה הזאת לפרטיות, שיש בה הרבה ברכה והרבה העצמה, פוגעת במשפחתיות האינטימית והסגורה שלנו. 

"אנשים זרים ממלאים לנו את המקרר, מגהצים לי את החולצות. זה עוזר מאוד, אבל זה לא אנחנו. לפני כמה שבועות הבת שלי ראתה בבית הקפה הסמוך לטלמון את יושב ראש הכנסת. היא צילמה לי אותו ושלחה לי עם הכיתוב 'לא תאמין את מי ראיתי פה'. היום כל השרים נכנסים אלינו הביתה על בסיס יומי, הילדים אפילו לא מתרגשים.

"בתוך הכאוס אני מקפיד להתפלל את שלוש התפילות במניין בבית הכנסת ולא לוותר לעצמי. שאלו אותי אם אני רוצה שיהיה מניין אצלי בבית, אבל אני לא רוצה שזה ייראה כמו 'שִבְעה'. אני גם מקפיד להגיש לאנשים אוכל ושתייה כשהם אצלי בבית, להרחיק את התחושה של 'שבעה' (לפי המנהג הדתי, אדם הנמצא באבל אינו מגיש אוכל לאורחיו). האירוח היומיומי מתיש אבל גם מעצים. מגיעים אנשים זרים, לפעמים מרחוק, אנחנו לא יכולים להגיד להם תישארו בחוץ. יותר מזה: אנחנו מפחדים מהרגע שהביקורים ייפסקו ונישאר לבד. 

"באחד הערבים השבוע ישבה איתי קבוצה של חברים. היה שיח ער והייתי שקוע במלל רציונלי. כשהאנשים התפזרו וכל אחד הלך הביתה, הרגשתי שאני צונח לבור: הם חוזרים לילדים שלהם ואני נשאר בלי הילד שלי. זו תחושה קשה. בהתחלה אמרתי לקדוש־ברוך־הוא: 'די, הבנו, התעלינו, השתדלנו. נתת לנו אזהרה כל כך גדולה, עצם החטיפה - הבנו'. היום אני לא מנסה לעשות עסקאות עם בורא עולם. יש קטעים בתפילה שפתאום מקבלים משמעות מיוחדת. פסוקים שבדרך כלל נאמרים כשיגרה, במהירות, ופתאום יש להם משמעות".

איך האחיות של גיל־עד מתמודדות?

"שיראל מפגינה המון עוצמה ועומק. אנשים שמדברים איתה משתאים מהכוח הפנימי הזה. מאור (4) מבינה שמחפשים את גיל־עד ולא מוצאים אותו. ילדים בגן סיפרו לה שגיל־עד 'נחטף', אבל היא לא מבינה את משמעות המילה. אחד ממפקדי המבצע הצבאי גר בטלמון, והבן שלו יחד עם מאור בגן. היא אמרה לו 'שמעתי שאבא שלך מחפש את אחי. תגיד לו שכשהוא מוצא אותו, שיביא אותו ישר הביתה'".

"הנשים שלנו ראויות להערצה"

ביום שני בלילה נסעו שלוש האימהות לז'נבה, למועצת זכויות האדם של האו"ם. הבעלים נשארו בבית. "הרגשתי שאני נוסע עם בת־גלים. אנחנו יחד, ולא משנה אם הגוף בטלמון או בשווייץ. מצד שני, זו פעם ראשונה שנפרדנו מאז שהסיוט הזה התחיל, והגעגוע אליה היה עצום. היה גם צורך להמשיך בשיגרה לא פשוטה, לתפעל את הבנות, להיפגש עם אנשים.

"ראיתי אותן צועדות בז'נבה, בודדות כל כך בתוך ים של זרים, ורציתי לומר להן: אתן לא 'שלוש אימהות נגד כל העולם', כמו שכתבו בעיתונים; זהו שוב עם אחד שהעולם כולו נגדו. הבטן של כולנו מתפוצצת כשבמועצת זכויות האדם של האו"ם יושבות חברות כמו סין וסוריה, אבירות זכויות האדם, הנשים והמיעוטים. כשדיקטטורה כמו ונצואלה מבקרת את ישראל. כשנציגי איראן מדברים על צדק. מולם מקצים לרחל פרנקל שתי דקות בדיוק, ועוברים לגנות את הבנייה בירושלים". 

והן ראויות להערצה, לא רק בגלל העמידה האיתנה מול כל העולם ואשתו האירופאית, לא רק בגלל הגיבוי והאמון שהן מעניקות לצה"ל, אלא גם בגלל ההשקעה האדירה בשימור מעטה של נורמליות בתוך הבית פנימה: ראיתי השבוע את בת־גלים נלחמת בכל כוחה להחזיר את הבית לשיגרת לא־חירום. לקפל כביסה בעצמה. לא לוותר לבנות הצעירות על שיעורי הבית והמקלחות. ללכת למסיבת הסיום בגן של מאור הקטנה לפני הפגישה עם הבכיר הביטחוני, להגיע לקונצרט החלילית של הלל בת ה־7 אחרי פגישה עם שר בכיר. להיות אמא, לא רק של גיל־עד. 

"בסיטואציה אחרת יכולתי ליהנות מהנסיעה הזאת לשווייץ", מעירה בת־גלים, "אבל זה היה סיוט. סיוט בתוך סיוט. מה שקוראים בעיתונות לפעמים על שנאת ישראל, עכשיו זה אנחנו. הייתי צריכה הכנה נפשית יותר עמוקה לאדישות שאפגוש שם. זה היה מתסכל. אתה פוגש עוד בכיר ועוד בכיר, נשיא הצלב האדום ואנשי מועצת זכויות האדם של האו"ם, ולא רואה ניד עפעף".

"טיפות של אהבה"

אומרים שאתם נחמדים מדי. 

אופיר: "אנחנו מחזקים את ידי הממשלה, אבל שואלים את השאלות הנכונות והנוקבות את האנשים הנכונים. אפשר להיות תקיף ונחמד. ויש לנו אמון. ראינו שכוחות הביטחון נכנסו לעומק השטח, ישבנו עם הצמרת הביטחונית, ראינו שנעשתה עבודה אמיתית. נכון שיש אמונה עיוורת שחונכנו עליה בצה"ל ובמדינת ישראל, אבל היד שלנו על הדופק, לוודא שעושים הכל בשביל הילדים שלנו. 

"גידלנו את גיל־עד להעריך את המדינה. אין לנו זמן. אי אפשר להגיד 'בעוד שבוע נוריד את הכפפות' כי הזמן הוא קריטי. הילד סומך עלינו. מה שמחזיק אותו עכשיו, חוץ מאהבת החיים שלו, זו הידיעה שנגיע אליו".

בכנסת מבקשים שההורים יבחרו שיר שגיל־עד אהב, ויבוצע על ידי זמרת בישיבה מיוחדת. הם בוחרים את השיר "תחזיק חזק עלה קטן שלי", של אברהם פריד.

אני שואלת את אופיר מה חשוב לו להגיד, אולי איזה מסר לממשלה. הוא בוחר באהבה. "עוצמה של ילד נבנית מטיפות של אהבה וחום שמטפטפים לו במהלך הילדות. זה הדלק שלו, שישתמש בו ברגעים כאלה ואחרים. אני משוכנע שחלק מהעוצמות שמחזיקות את גיל־עד הן משם. 

"אני מבקש שכל אחד ינצור את הרגעים שהוא מחבק את הילד שלו. תנשמו עמוק גם כשכועסים. תבינו מה זה לחבק ילד: זה לתת לו כוחות עתידיים. מה שבונה אדם הוא לא לשלוח אותו לחוג או להעביר עליו ביקורת, אלא להעניק לו אמון, קבלה, אהבה, חיבוק.

"זה לא שאנחנו סיפור אוטופי של אבא ובן שצועדים אל תוך השקיעה. צריך לזכור שמדובר בגיל ההתבגרות. היו גם ויכוחים. באחת הפעמים היה בינינו מתח וגיל־עד היה בישיבה. התקשרתי אליו ואמרתי לו: 'מה שלא יהיה, תדע שאני אוהב אותך. רק תדע'. מהצד השני היתה שתיקה. כמה אני מתגעגע עכשיו להגיד לו שאני אוהב אותו".

מה הדבר הראשון שתרצה לעשות עם גיל־עד ביום שהוא יחזור הביתה?

"אני אצא איתו לרכיבת שטח על אופניים. זה חלום שלי מתחילת השנה, לצאת איתו לסינגל אופניים באזור. עד עכשיו זה לא קרה. ברגע שהוא יגיע, זה יקרה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו