בחודש פברואר השנה הודיעה פייסבוק על רכישת ווטסאפ תמורת 19 מיליארד דולר. העיסקה נעשתה לא בשל רווחי ווטסאפ אלא בשל ההיקף העצום של המשתמשים בשירותיה. בעולם ההיי־טק, לפחות בעשור האחרון, המודל העסקי בנוי על שירותי חינם כדי לזכות במספר גדול ככל האפשר של משתמשים. הרווחים באים מפרסום ומשירותים נלווים אחרים. השווי של חברות ההיי־טק מושפע משמעותית מהיקף המשתמשים.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השינויים הטכנולוגיים המהירים משנים את דפוסי הצריכה של הציבור ועימהם את אופני הפעילות העסקית. תעשיות מידע ודעה, כרדיו, כטלוויזיה וכאינטרנט - ניתנים בחינם. ynet של "ידיעות אחרונות" ניתן בחינם, מרוויח מפרסום, ויש להניח שימכור גם שירותים נלווים. עיתונות חינם מקובלת בעולם ונתפסת כפעילות עסקית לגיטימית. בארץ פועלת עיתונות חינם נוסף על "ישראל היום" - כך עיתון "פוסט", מקומונים ואפילו "ידיעות אחרונות" מחולק במקומות מסוימים בחינם.
ברור לחלוטין, ורבות נכתב על כך, שהצעת חוק: קידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל, תפורה לחלוטין, על פי פרטיה, על "ישראל היום" ובאה לכפות על העיתון לגבות תשלום עבורו. חקיקה ספציפית זו פסולה. הכלל הוא שהחוק קובע נורמה כללית ואינו בא לפגוע באדם מסוים או להקנות יתרון לאדם מוגדר אחר. סטייה מכך מאפשרת לרוב פרלמנטרי "לחסל חשבונות" מטעמים פוליטיים או אחרים או להקנות רווחים כלכליים למקורבים. לא לשם כך הופקדה עוצמת החקיקה, המחייבת את הכל, בידי חברי פרלמנט במדינה דמוקרטית.
הצעת החוק, כאמור בה, באה למנוע תחרות בלתי הוגנת מצד עיתונות החינם, "המרסקת את העיתונות ואינה מאפשרת לה להתאושש". הנתונים המתפרסמים ברבים מצביעים על כך שהתחרות בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" קרובה, אם כי ל"ידיעות אחרונות" יתרון מסוים בהפצה (בעיקר בסוף השבוע). הנתונים אינם מצדיקים אפוא את הטענה שעיתונות החינם "מרסקת את העיתונות". תחרות אכן קיימת באשר למחירי הפרסום. עיתון חינמי, במהותו העסקית, פונה לקהלים גדולים כדי לזכות בהיקף משמעותי של פרסומות במחירים נמוכים. תחרות מחירים היא תופעה חיובית ובה נזהרת המדינה מלהתערב. הורדת מחירי פרסום והרחבת מעגלי קוראים הן תופעות רצויות. התערבות המדינה באה במקרים קיצוניים בלבד. כך, למשל, אם גורם מונופוליסטי מפעיל מחירי היצף העלולים לחסל את מתחריו. במקרנו, אם מחירי הפרסום של "ישראל היום" יהיו "מחירים טורפניים" לאורך זמן ויגרמו כשלעצמם לסגירת "ידיעות אחרונות".
מערך הפיקוח וההתערבות במקרים מסוג זה מוסדרים בחוק ההגבלים העסקיים. הממונה על ההגבלים העסקיים הוא זה שבוחן את הנתונים ומחליט על הטיפול בנושאים הללו, וזאת על פי קריטריונים הקבועים בחוק ובפיקוח המערכת השופטת. הצעת החוק באה להוציא את הנושא מידי הגורם האחראי והמוסמך כדין לעסוק בתחום, וזאת על סמך טענות חסרות בסיס. התוצאה הצפויה: פגיעה בתחרות והעצמת גורם מסוים.
שוק העיתונות הכתובה החל להתכווץ שנים לפני הופעת "ישראל היום". נעלמו העיתונים המפלגתיים ("דבר", "על המשמר", "חירות", "הבוקר", "הצופה") ועיתונים אחרים כמו "חדשות" ו"טלגרף" וכן עיתוני עולים בשפות שונות. מדיניות מוספי סוף השבוע הביאה לכך ששבועונים עצמאיים פינו את הזירה ("העולם הזה", למשל). בכל התקופה הזו הלך "ידיעות אחרונות" וצבר עוצמה עד שכבש יותר ממחצית שוק העיתונות, והממונה על ההגבלים העסקיים הכריז עליו כמונופול. תופעה זו יצרה קשיי תחרות, אך מעבר לכך העניקה עוצמה גדולה מדי לגורם תקשורתי אחד. "ידיעות אחרונות" חדל להיות מונופול עם הופעת "ישראל היום". האם מגישי הצעת החוק ערים לכך שהצעתם תחזיר ל"ידיעות אחרונות" את מעמדו המונופוליסטי?
פגיעה בנורמות חוקתיות
משפטנים אחדים מתחו ביקורת בשבועות האחרונים, מעל דפי "ישראל היום", על הצעת החוק בשל פגיעתה בנורמות חוקתיות המבוססות על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. אני מסכים עם דעות אלו, ומכיוון שההצעה לא באה לתכלית ראויה ואף אינה עומדת במבחני המידתיות, יש להניח שתוכרז כבטלה על ידי בית המשפט. מעבר לפגיעה בזכות הקניין, חופש העיסוק והשוויון, חשוב לחזור ולהדגיש בענייננו את נושא חופש הביטוי.
תחרות בין הרעיונות
פגיעה במבנה העסקי של "ישראל היום" (היכולת להפיץ בחינם ולהרוויח מפרסומות) - תוצאתה הוודאית היא הקטנת התפוצה ואולי אף יותר. יש הסבורים שתוצאה זו רצויה, שכן לעיתון יש "אג'נדה" פוליטית ומדינית. חופש הביטוי ממש נועד להגן על התבטאויות מסוג זה, וזאת כדי לאפשר להשקפות ולרעיונות שונים ומגוונים להתחרות אלו באלו. זו הדרך לקיים ויכוחים וכך לחשוף את האמת. מובנים לכן דבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמגר, כי אין דמוקרטיה ללא חופש הביטוי. יש אפוא להגן על זכותם של עיתונאים ומערכות עיתוניהם לקדם "אג'נדות" נוגדות, גם אם חלקים אלו ואחרים בציבור לא אוהבים אותן. חופש הביטוי מגן על זכותם של דוברים וכותבים להשמיע דעותיהם ומגן על זכות השומעים והקוראים והציבור הרחב להיות חשופים למידע ולהשקפות.
התערבות המחוקק בדרך ניהולה של תקשורת עלולה להיות מדרון חלקלק, שיגביר את הפגיעה באחד הנושאים הרגישים ביותר. הצעת החוק מתייחסת, לשם המחשה, לעיתון חינם "היוצא לאור שישה ימים בשבוע, וכולל לפחות 30 עמודים בימי חול ו־100 עמודים בסופי שבוע ובערבי חג", וכן "שהוא אחד מארבעת העיתונים היומיים בעלי התפוצה הרחבה ביותר... ומופץ למרבית חלקי המדינה".
מה יהיה הדין אם יום אחד בשבוע העיתון החינמי יכלול רק 20 עמודים במקום 30? ומה אם העיתון יופץ רק למחצית חלקי המדינה, אך הם כוללים רוב מובהק של כלל אזרחי ישראל? ניתן לתת דוגמאות נוספות לשאלות העלולות להישאל לגבי החלת החוק, שיביאו למעורבות הולכת וגוברת באמצעות חקיקה נוספת ותקנות, ויש להניח אף להסדרים ולביורוקרטיות שיפגעו מהותית בתחום האמור להיות חופשי ממעורבות שלטונית.
עצם יוזמת החקיקה הנדונה כאן מצד חברי הכנסת היא בעייתית. רבות דובר על הקשיים ביחסים שבין הון לשלטון, לא מספיק על היחסים שבין תקשורת לפוליטיקאים. הישרדותם ועתידם האישי של חברי הכנסת קשורים ליחסה של התקשורת אליהם. ברור שמתקיימת עוינות כלפי עיתונים המבקרים את הפוליטיקאי ומקיימים אידיאולוגיה מערכתית נוגדת. לעומת זאת, הפוליטיקאי יטה חסד ויכיר תודה לעיתון התומך בו.
בנסיבות יצריות ואינטרסנטיות אלו, כל מעשה חקיקה כהצעת החוק הנוכחית יוצר חשד למניעי המציעים. ככלל, ראוי שחברי הכנסת לא יעשו שימוש בחקיקה להסדר התחרות בין עיתונים. שוק התקשורת אינו נשלט עוד על ידי עיתון אחד ולא על ידי עיתונים בלבד. שוק זה פתוח לערוצים רבים ולדעות שונות. על הפוליטיקאים להימנע מחקיקה בנושא העיתונות כדי להבטיח לנו את חירות הדעה וחופש הבחירה, שהם הבסיס לדמוקרטיה שלנו.
גילוי נאות: המרכז הבינתחומי הרצליה, שפרופ' רייכמן משמש נשיאו, קיבל תרומה ממשפחת אדלסון להקמת בית ספר ליזמות. המאמר משקף את דעתו האישית של פרופ' רייכמן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו