שני תאומים בני 13 מתוודעים לטבעו האמיתי של המין האנושי ב"המחברת הגדולה" - סרטו הקר, האכזר והמצמרר של הבמאי ההונגרי הוותיק יאנוש סאס ("אופיום: יומנה של משוגעת", "וויצק"), שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי האחרון.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השנה היא 1944, המקום הוא בודפשט, ולמרות שאף אחד אינו אומר זאת באופן מפורש, ברור לכל בר דעת שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כדי להבטיח את שלומם של שני בניהם, מחליטים זוג הורים בורגנים לשלוח אותם לחווה הכפרית המבודדת שבה מתגוררת סבתם. האב, לבוש מדים, מגיש לבניו מחברת ריקה ומצווה עליהם לכתוב בתוכה את כל מה שעובר עליהם, באופן אובייקטיבי ונטול רגשות. האם, שמלווה את ילדיה לביתם החדש ונפרדת מהם בדמעות, מפצירה בהם שלא יפסיקו לשקוד על לימודיהם.
קבלת הפנים שמצפה להם רחוקה מלהיות לבבית. הסבתא, כך מתברר מייד, היא אישה סדיסטית ומרירה, ולא סתם זכתה לכך ששכניה יכנו אותה "מכשפה". את בתה לא ראתה במשך עשרים שנה, ואת נכדיה לא פגשה מעולם. במקום חיבוק ונשיקה, היא מברכת את הבנים לשלום בעזרת חגורה. אם ירצו לאכול, כך היא מכריזה, ייאלצו לסייע לה בעבודות המשק ולספוג בהכנעה את התנהגותה המתעללת.
לאחר התאקלמות קצרה וטראומטית, שבמהלכה הם חוטפים מכות רצח משיכור מזדמן, התאומים ממהרים להבין שאם ברצונם לשרוד את החודשים הקרובים, יהיה עליהם להתאים את עצמם למציאות החדשה. באופן מתודי, הם מתחילים לאמן את גופם ואת נפשם. המטרה: להיות חסינים לרעב, לקור, לפחד ולכאב. בין לבין, המבנה האפיזודי של התסריט מאפשר לתאומים להתיידד עם שכנתם, להתחבב על קצין גרמני שמנהל את מחנה הריכוז הסמוך ולראות דברים שאף ילד בן 13 לא צריך לראות. את הכל הם כותבים במחברת, ביובש אובייקטיבי וללא טיפת סנטימנט. עם הזמן, רמת הסבולת שלהם הולכת ועולה. רגשותיהם הולכים ונעשים קהים. והחוש המוסרי שלהם הולך ודועך, עד שהוא נעלם כליל.
"המחברת הגדולה", שמבוסס על ספרה של אגוטה קריסטוף, שראה אור בצרפתית ב־1986, אינו סרט קל. הוא מרוקן כמעט לחלוטין מרוך ומחמלה, הוא מכיל שורה ארוכה של סיטואציות אכזריות ונטולות אנושיות, והאווירה שלו הופכת ליותר ויותר מנוכרת, ניהיליסטית וסוריאליסטית ככל שזוועות המלחמה מצטברות (תחושה שרק מתחזקת הודות לעובדה שאף אחת מהדמויות אינה זוכה בשם). עם זאת, האפקטיביות שלו והיכולת שלו לקעקע את עצמו על תודעת הצופה, אינן מוטלות בספק. זוהי אגדה אפלה ואוניברסלית על אודות אכזריותו הבלתי רציונלית והבלתי נתפסת של העולם; על אודות שני ילדים מפונקים ואנונימיים שמאבדים את תמימותם ואת זהותם, ומחליפים אותם ביצר הישרדות קיצוני ובחוש צדק אכזרי. כי זה מה שהמלחמה עושה לאנשים שמחליטים לעשות את כל מה שדרוש כדי לשרוד אותה.
יעילותו הקלינית ונטולת הסנסציוניזם של "המחברת הגדולה" זוכה לחיזוק מצד עבודת הצילום של כריסטיאן ברגר, הצלם הקבוע של מיכאל האנקה, שמשרה על היצירה צינה מתמדת ומאפשרת לעונות השנה לשחק תפקיד, ומצידו של הפסקול המינימליסטי, שמורכב ברובו המכריע מתוף בודד שמהדהד את הרעות שתמיד נמצאות בדרך. את אלה משלימות תצוגות המשחק המרשימות של פירושקה מולנאר, שמדגמנת מפלצתיות מזרח־אירופית
קלאסית בתור הסבתא, ושל לאסלו ואנדראס גיימאנט הצעירים, שמגלמים את זוג התאומים. הופעתם של השניים אמנם נוקשה, חפה מקישוטים ומוגבלת למספר מצומצם ביותר של הבעות. אך יש במבטם הריק עוצמה רבה, וזו רק מתחזקת ככל שהם מתחשלים והופכים לאדישים לסביבתם.
כשמדברים על "סרט חינוכי", על סרט שמומלץ להראות לבני נוער כדי שיבינו ויפנימו דבר נורא זה או אחר, בדרך כלל מדברים על יצירה מרוככת, שמדברת אל קהל היעד העדין באמצעות דימויים ואוצר מילים שנבחרו בקפידה. דוגמה מהזמן האחרון הוא "גנבת הספרים", שהביא את סיפורה של נערה גרמנייה שנשלחה להתגורר עם משפחה אומנת במהלך מלחמת העולם השנייה.
אבל בעיניי, לסרט כמו "המחברת הגדולה" - שמקפיד לא לגלוש לסנטימנטליות, שמציג את הכיעור, את הזוועה ואת האימה כפי שהם, שנזהר שלא להגיש את מסריו באמצעות כפית ושמותיר לא מעט חללים ריקים שדורשים מהצופים להשלים את החסר בעצמם - יש ערך חינוכי גדול בהרבה עבור קהל מתבגר. נכון, במובנים רבים מדובר בהארד־קור, בחומרים מטלטלים ומצלקים שבלתי אפשרי להצדיק את קיומם בעולם. אבל בכל המובנים האחרים, חוויותיהם המזעזעות של גיבורי הסרט הן חוויות למידה פר אקסלנס. גם עבור התאומים, שמסיימים את לימודיהם בהצטיינות יתרה (וללא צלם אנוש). אבל גם, ובעיקר, עבור צופים בני גילם, שלא ישכחו את השיעור הזה לעולם.
"המחברת הגדולה" ("Le Grand Cahier"), במאי: יאנוש סאס. הונגריה/גרמניה 2013
_)_)_)_)_))5.jpg)
זאק אפרון ודייב פרנקו ב"שכנים"
הדשא של השכן
בהתחשב באיכותן הירודה של הקומדיות שמסתובבות כרגע על המסכים (כן, "האישה האחרת", "אבודה במיני" ו"אהבה בועטת", אני מסתכל עליכן), "שכנים" הוא בהחלט סוג של משב רוח מרענן. ראשית, מפני שהוא אשכרה מצליח להיות מצחיק. ושנית, מפני שלמרות שגם הוא נוסחתי וממוחזר, יש בו מספיק אנרגיה ועניין ומספיק בדיחות מוצלחות כדי להחזיק שעה וחצי בלי לעייף.
העלילה האנורקטית, שממזגת בין "בית החיות" ל"Old School", מעמתת בין זוג צעיר עם תינוקת, שהתברגן והותיר את ימי הבליינות שלו מאחוריו, לבין חבריה של אחוות קולג' פרועה וחובבת מסיבות, שעוברת להשתכן בבית הסמוך.
בתחילה בני הזוג דווקא מופתעים לטובה משכניהם החדשים. הם מתארחים במסיבה שלהם, לועסים את פטריות הפלא שלהם, שותים את האלכוהול שלהם ונזכרים איזה כיף היה כשהם היו צעירים וחסרי דאגות.
אך לאחר שהם מתעוררים עם ההרגשה שנדרסו בידי אוטו זבל, ונזכרים שהם בעצם כבר אינם צעירים וחסרי דאגות, הרוח הטובה מוחלפת בעוינות ומתקבלת ההחלטה: השכנים החדשים חייבים לעוף, ויהי מה! מכאן מתחיל קרב מטופש ולא נגמר של חתול ועכבר בין הבורגנים לבין בני האחווה. וזה הסרט, פחות או יותר.
את הזוג הבורגני מגלמים סת' רוגן (סטלן ונוירוטי כתמיד) ורוז ביירן ("מסיבת רווקות"), והאחווה מונהגת בידי אליל הנוער לשעבר זאק אפרון ודייב פרנקו (אחיו של ג'יימס). באופן מפתיע, ארבעתם טובים למדי, והמצטיינת היא ללא ספק ביירן, שגונבת את ההצגה באמצעות הופעה משוחררת, ממזרית ומלאת ביטחון. הפתעה נוספת היא הופעתו הסבירה בהחלט (ואפילו קצת משעשעת) של אפרון, שבהחלט ראוי לתואר פרס השחקן המשתפר של העונה.
עם זאת, הבעיה העיקרית של הסרט היא שמלבד הרביעייה הזאת (שאליה מצטרף גם אייק ברנהולץ, בתור חברו הגרוש של רוגן), אף אחד מהשחקנים האחרים לא ממש מקבל הזדמנות להיות יותר מסטטיסט. ובכל מה שקשור לאחווה (שאחד מחבריה המבוזבזים מגולם בידי מקלאבין בכבודו ובעצמו), בהחלט מדובר בפספוס.
את "שכנים" ביים ניקולס סטולר, וכמו כל הקומדיות שלו מהשנים האחרונות - "תביא אותו ליווני", "קח את זה כמו גבר" ו"שנים של אירוסים" - גם הפעם יצא לו סרט קצבי ומושקע, עם דמויות כתובות היטב ועם שפע של רפרנסים לסדרות ולסרטים (בין השאר "משחקי הכס", "שובר שורות", "באטמן", "שבעה חטאים" ו"פגוש את הפוקרס"). כאמור, שלא כמו סרטיו האחרים, שנטו להימשך קצת מעל לצורך - סרטו החדש גם יודע מתי לחתוך. כך שאם אתם בעניין של בידור קליל ולא (מאוד) מטופש, זו הכתובת שלכם.
"שכנים" ("Neighbors"), במאי: ניקולס סטולר. ארה"ב 2014
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו