לא בקלות מוצא הכאב דרך ליצירה של תלמה אליגון. המילים שלה משתדלות להישאר מחייכות, וכמו מצייתות לשם המשפחה שלה, הן מבקשות לשמור על איזה יום שמח לי היום. כל היום. אבל בערב יום כיפור שנת 92', כשבאתי להיפרד מאבא שלי ולא נמצאה בי מילה משל עצמי, היה זה השיר שלה שביקשתי להקריא, אפילו שהאחים שלי לא כל כך הבינו איך הוא קשור.
"וְרַק בִּגְלָלִי / הוּא הָאַבָּא שֶׁלִּי / כִּי הִבְטִיחַ הוּא לִי / שֶׁהוּא רַק שֶׁלִּי", התרסקו לי המילים, "אָז לָמָּה כְּשֶׁשַּׁרְתִּי לוֹ שִׁיר שֶׁאָהַב / נִרְדַּם הוּא פִּתְאוֹם וְעָצַם אֶת עֵינָיו?"
אחר כך קראתי באיזה מקום על הלילה שבו אליגון התעוררה, כי שמעה את אבא שלה מחרחר. איך רצה לחדר השינה ודחפה לו תרופה לפה, לא מבינה שהוא כבר מת, ואיך רצה לקרוא לשכנים, צועקת לעזרה מהם ומאלוהים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
את השיר "לאבא שלי" היא כתבה חצי שנה אחרי זה, כשהיתה בת 17 וחצי, וכמו האחים שלי, גם היא חשבה שכתבה שיר על אבא שמשחק עם הילד שלו בג'ולים ובכדורגל, מתעייף ונרדם. הדפה כל ניסיון להלביש עליו פרידה או אבלות. "תראי כמה הנפש חכמה", היא אומרת ומחייכת, לוגמת תה מצמחים שגדלו אצלה בגינה, "לא יכולתי להתמודד עם זה, שיכנעתי את עצמי שזה סתם שיר, ואמרתי, עזבו אותי מהשטויות האלה".
השיר "לאבא שלי" צרור בתוך ספר חדש שהוציאה אליגון, "איזה יום שמח, ספר השירים והסיפורים של תלמה אליגון־רוז". אוסף המאגד שירים וסיפורים לילדים שהתפרסמו ב־35 השנים האחרונות, חלקם שלאגרים לילדים שיצאו מ"החתול שמיל" ומ"הצריף של תמרי", שתי תוכניות שכתבה להן את התסריט.
_)_)_)_)_)3.jpg)
עטיפת הספר החדש. הילדות של כולנו
נפגשנו בבית שלה בגני יהודה. אני זוכרת אותו מתחילת שנות התשעים, הגעתי אז למסיבת פורים, ובסלון רקדו אנשים בטוגות. היה קשה לקבוע אם מדובר ברומאים או ביוונים, אבל כולם נראו שמחים. "אני אוהבת אנשים, ובשבילי, פעם חבר, תמיד חבר. גם אם הימים זורמים ולעיתים אין קשר זמן רב. אני אוהבת לעשות מסיבות עם נושא, לרקוד ולהתחפש. הילדים שלי היו תמיד מחופשים".
שלושה ילדים יש לה. איתמר (34) למד משפטים והיום מביים סרטים קצרים פוליטיים, דניאל (32) מנהל הפצה ושיווק בהוצאת כנרת שבבעלות המשפחה ("הוא המאוזן"), ואביגייל רוז (28) זמרת ויוצרת "רגישה ונהדרת", שהיו"ד הנוספת בשמה הפרטי ניטעה בו משיקולים נומרולוגיים. בשנה האחרונה, בהפרש של כמה שבועות, נולדו גם שני נכדים, מיכאל ונינה, הילדים של איתמר ודניאל.
את הגיל שלה אליגון לא מוסרת, מבקשת שלא יופיע בכתבה, אפילו שכל אחד יכול למצוא בשנייה. "אני פשוט נבהלת כשאני רואה אותו כתוב על הנייר", היא אומרת, ואני מבטיחה לוותר.
את יורם רוז, אבי ילדיה, הכירה לפני יותר מ־35 שנים בלהט ימי האולפנים והקמת שלום עכשיו, ששניהם היו שותפים לה. "עבדתי אז באולפנים של סי.בי.אס, היום אן.אם.סי", היא לוקחת אותי אל סוף שנות השבעים, ובקלות אני מדמיינת אותה ילדת פרחים יחפה, מתמסרת לחדוות המהפכה.
"הייתי מפיקת תקליטים, והמומחיות הגדולה שלי היתה עבודה עם זמרים על שירה. אהבתי מאוד את החיים האלה, את היצירה שנרקמת באוזניי, את היכולת לייפות את העולם. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי היתה כשמשה וילנסקי היה עוזב את אולפן ההקלטות ומשאיר אותי לבד, כי הוא סמך עלי".
בשנים ההן, כשסאדאת הגיע לארץ, נסעה דומעת לירושלים לעמוד עם שני הדגלים. "אחר כך זה התחיל להתמסמס, כל העניין הזה של השלום, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו".
הישיבות הראשונות היו אצלה בבית, בסי.בי.אס. ישבו עם מעצב הבית, הגרפיקאי דוד טרטקובר, "כמו שעובדים על עטיפה של תקליט. הוא אמר 'שלום עכשיו', ואמרתי 'זהו זה. תעצב'. מספר הנוכחים בישיבות הלך וגדל, והן הסתיימו בדרך כלל בשירת רבים. היתה תחושה של התעלות ושל ביחד".
הביחד הזה הוא חלק גדול בעשייה שלה. אין לה צורך לשיר סולו, וגם ב"דרך ארוכה", מופע השירים שלה שאיתו היא נוסעת בכל הארץ מלוּוה בלהקת נגנים וזמרים, היא עומדת על הבמה, מספרת סיפורים ודואגת שהקהל ישיר איתם ביחד. כשעלתה לפני שנה לקבל את פרס אקו"ם החזיקה בידה שירון מצהיב, שבו מצטופפים בכתב יד שירים עבריים שאבא שלה ליקט בתחילת המאה שעברה.
כל כך הרבה שירים כתבה אליגון־רוז, והם כולם חלק מן הפסקול הישראלי: "איך לך מה לדאוג" ("תחתונים וגופיות") ו"ילדונת", ששר עוזי פוקס, שירי הנושא של התוכניות המיתולוגיות "ראש כרוב" ו"החתול שמיל", "גשם בעיתו" ששרה רותי נבון, "אל תשטה באהבה" ששר יהורם גאון ועוד עשרות. היא חתומה על הוצאה לאור של שירונים עבים - "אלף זמר ועוד זמר", "עכשיו שרים". ביום העצמאות שוב התאספו בביתה המוני חברים, לתת קולם בזמר.
הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב בַּלֵּילוֹת
כְּשֶׁכָּל הַמַּנְגִּינוֹת כְּבָר כָּלוּ
כְּשֶׁהַשָּׁעוֹן בְּקֶצֶב קַר
וְשַׁחַר חֻצְפָּנִי
לָקְחוּ עוֹד לַיְלָה נֶהְדָּר לְתָמִיד.
כשהיתה בצופים התחילה לכתוב שירים, "לצורך חברתי, לא כי היה לי צורך להתבטא. יומנים, למשל, לא כתבתי בכלל. כל שבוע היה צריך להכין תוכנית אז הכנתי, היה צריך לביים אז ביימתי".
מה שהתחיל בקן התל־אביבי הבשיל לשנים של יצירה. לעשרות פזמונים, שאת חלקם גם הלחינה, תרגומים לשירים, אופרה ישראלית ששמה "הבן יקיר לי", סדרות טלוויזיה, עריכת ספרים ושירונים, ולידתה של ההוצאה לאור "כנרת", שהיא ויורם ייסדו ב־1978. בשנת 2001 חתמו הסכם שותפות עם זמורה־ביתן־דביר, ההוצאה הגדולה שהיא גם שותפה ברשת צומת ספרים.
"הרבה מהשירים כתבתי בלילות. כשאני כותבת שיר, מילים, מנגינה או אפילו תרגום לשיר, אני נכנסת למצב אקסטטי שבו העולם מת, ואני שקועה כולי בשיר. לא עונה, מסלקת כל מי שמתקרב. כותבת שוב ושוב ושוב, עד שהשיר נולד. ואז אני ממשיכה להעתיק אותו לנקי ולהשמיע אותו לכל מי שמוכן לשמוע. כמו מאוהבת.
"כתיבת שירים היא מתת אל, ואני באמת ובתמים מאמינה שהמוזה והכישרון מעורבים בתוצאה. צריך לדייק ברגש, ואני לא מוותרת עד שאני מוצאת את המילה הנכונה, שתבטא בדיוק את מה שאני רוצה. יש בזה וירטואוזיות מילולית, ולפעמים נטייה למנייריזם - אני משתדלת לא לחטוא בזה. לפעמים סולחת קצת, לאחרים יותר מאשר לעצמי".
אביגייל רוז. "עושה את דרכה" // צילום: מאיר פרטוש
בכתיבה שלך, בדיבור, יש מין התעקשות על השמחה. ההפך מהתוגה שמלווה, למשל, את כל ההוויה של אביגייל, הבת שלך.
"היא רוז, אני אליגון. יש לי מחויבות לשם".
מאיפה הוא מגיע?
"המשפחה של אבא, שהגיעה מרוסיה לארץ בעלייה השנייה, נקראה בכלל שוחטמן. אבא שלי, אליק, למד בגימנסיה הרצליה, והמורה האהוב שלו היה המורה לציור, אלדמע, אבא של גיל אלדמע. אני חושבת שבהשראתו אבא יצר את השם אליגון. סבי, זליג שוחטמן, שהיה מורה לעברית, החליף גם הוא לשם אליגון".
לא רק משפחת אביה עסקה בשינוי שמות. גם אמה, שהגיעה מוורשה בגיל עשר עם השם ציפורה, החליפה אותו לעפרה.
עברית היא תשוקתם של כל האליגונים, ואולי בגלל זה תלמה מיטיבה לתרגם שירים מאנגלית, צרפתית או ספרדית. מלאכת התרגום מענגת אותה במיוחד, מכיוון שהשירים מגיעים עם הלחן. "אני אוהבת לכתוב ללחן קיים, וכשאני מתאהבת בלחן, אני מוכרחה לכתוב". בין השאר היא חתומה על הנוסח העברי ל"איפה את אהובה" של לאונרדו פאביו הארגנטינאי, השיר שיהורם גאון הפך לשלאגר.
היא אומרת שמתרגם טוב הוא מי שיכול להיכנס לראשו של הכותב, לתרגם את רוחו ולא רק את המילים. "ואיך נמנעים מלהשתלט על המקור?" שאלתי, "איך מתגברים על הפיתוי שלורקה ידבר קצת אליגונית?" והיא הסבירה שזה עניין של גבולות ושל משמעת.
שָׁלוֹשׁ הָיוּ תָּמִיד אַהֲבוֹתַי
שָׁלוֹשׁ הֵן לֹא יוֹתֵר מִדַּי
אָהַבְתִּי שִׁיר יָשָׁן וְיָם כָּחֹל
אָהַבְתִּי אוֹתְךָ מִכֹּל
שנה שלמה חקרה אליגון את העלייה השנייה, חשבה להתקרב לשורשים שלה, ומצאה את עצמה עם רחל. ב־2004 הוציאה ספר אוסף משירי רחל, מלוּוה בציורים של שמואל חרובי, צייר בן העלייה השנייה. אילו ביקשה רחל לנפץ את מיתוס המלנכולית, היא לא יכלה למצוא לעצמה עורכת טובה יותר. לצד שירי הגעגוע לכנרת, שממנה הורחקה בשל מחלת השחפת, ולצד אהבתה הבלתי אפשרית לגבר נשוי, רחל אצל אליגון היא מורכבת ושמחה יותר.
בראיון עם לֶלי שמר היא אמרה לי שהסיבה האמיתית שלא איפשרו לרחל לחזור לקבוצה לא היתה השחפת. היא מצאה חן בעיני הבנים והיתה איום על שלמות משפחות בכנרת.
"אלה רכילויות של העמק. נעמי שמר היא מכנרת, ואולי הם יודעים דברים אחרים. אני יודעת שפשוט הרחיקו אותה כדי שלא תדביק את הילדים".
_)_)_)_)_))4.jpg)
עם נעמי שמר, בברית של הבן דניאל, נובמבר 1981. "את השיר 'שלגיה' היא הקדישה לי" // צילום: מתוך האלבום המשפחתי
פעם הן היו החברות הכי טובות, שמר ואליגון. מחוברות. כשאני שואלת על הנתק היא מתחילה לענות, ושלא כדרכה הופכים המשפטים לממהרים משהו, כמבקשים לסיים את מטלת הזיכרון. "מישהו העביר בינינו חתול שחור. דיברו עלינו דברים רעים. לא היה לי כלום נגדה, אהבתי אותה. היא היתה אישה מדליקה".
את לא יודעת על מה היתה ברוגז איתך?
"אני יודעת בדיעבד. הזמינו מאיתנו בכנרת אוסף של שירים שיהיו מתורגמים גם לרוסית, עם כמה מילים על כל אחד מהכותבים. מאחר שבשירון הזה לא יכולתי לבוא לידי ביטוי, העברתי את העבודה הלאה. על נעמי שמר נכתב שם, ברוסית, שעשתה את כל הדרך מהשמאל לימין. למה צריך לכתוב את זה? מה זה צריך להיות?! זה מה שקוראים לא שייך. לא במקרה שלה, וגם לא במקרה של אריאל זילבר.
"המנהל שלה הודיע לי שהיא נפגעה. לילות בכיתי, כי אמרו לי שהיא ברוגז איתי. הרי אני גדלתי שם בבית, ואת השיר 'שלגיה' היא הקדישה לי".
ניסית לפייס אותה?
"אני אחראית לזה מיניסטריאלית. אסור היה לזה לקרות, אז הוצאתי מהדורה מתוקנת. אבל אז היא אמרה שעשיתי את כל זה כי אני רוצה לשמור אצלי זכויות ל'אלף זמר ועוד זמר'. עכשיו היה תורי להגיד שאני ברוגז. שלחתי לה זר פרחים, וכתבתי: 'כל חטאי שאני חושבת שאני מבינה את השירים שלך יותר טוב ממך, ואני לא יכולה לעשות שירון בלי השירים שלך'".
עַל חוֹף כֻּרְכָּר יֵשׁ צְרִיף מֻכָּר
הַצְּרִיף שֶׁל תָּמָרִי הַנַּגָּר
הוּא קְצָת מוּזָר וּמְפֻזָּר
אוֹתוֹ תָּמָרִי הַנַּגָּר.
אֲבָל אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּרִים
יֵשׁ לוֹ יוֹתֵר מִמַּסְמְרִים
תלמה אליגון גדלה בתל אביב, ברחוב דיזנגוף 216. לבית הספר א"ד גורדון הלכה דרך ארלוזורוב, חצתה את בן יהודה, המשיכה ללסל והגיעה לבית חינוך. "ככל שהתקרבנו לחוף הים, במקום שבו נמצאת היום כיכר אתרים, התגבר הריח המלוח הזה. שם, על חוף כורכר, היתה שכונת מחלול שכולה צריפים. ריח הים, נר הלילה והשכונה, זה נוף ילדותי, ושם מיקמתי את תמרי, הנגר הדמיוני שלי".
הוריה, עפרה ואליק, הכירו בנוער ההגנה. היא היתה חניכה והוא מפקד, אב לילדה מנישואים קודמים. מהנישואים השניים נולדו תלמה וגיורא אחיה. אליק הפך לבעל משרד מדידות מצליח בנחלת בנימין, ועפרה ערכה את "דבר הפועלת", היתה כתבת ב"דבר" וב"מעריב". היו לה טורים אישיים. בכל יום שלישי כל הבית הילך על בהונות, כי הגיעה שעת הדד־ליין. "כתבה כתבות ענקיות, על שחקנים גדולים מחו"ל ומהארץ. היא נפטרה לפני קצת יותר משנה בגיל 91 וחצי, כמה חיוּת היתה בה".
הייתן קרובות?
"מאוד. יחסים סימביוטיים, וגם מעצבנים. היו לי המון כעסים עליה, אבל היום אני אוהבת אותה כאילו היתה הבת שלי. היא היתה מאוד משמעותית. פחדתי ממנה הרבה יותר מאשר מאלוהים. היא לא התאימה לחיי נישואים. אני זוכרת אותה עומדת ליד הכיור, רוחצת כלים ורוקעת ברגליים מרוב עצבים. סבתא שלי, אמא שלה, היתה אומרת לי, 'מה אני יכולה לעשות שיש לך אמא מהוליווד?'"
היא היתה מהוליווד?
"לגמרי. מרשימה שאי אפשר לתאר. יפה, הרפתקנית, נועזת. ביום הכיפורים נסעה עם האוטו שלה מעבר לסואץ, לעשות כתבות ולחפש את אח שלי. היא היתה אמי הגנרלית. הגיעה לכל מקום שרצתה להגיע. אנשים אהבו אותה ברמות שאי אפשר לתאר. היא ידעה לספר סיפור".
היא העצימה אותך?
"תלוי באילו תחומים. לא בביטחון הנשי שלי, למשל, אבל היו דברים אחרים. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להוציא את הסיפורים מ'הצריף של תמרי' בספר. רציתי ללכת על זה עם הוצאת כתר. נסעתי עם יורם לבקר את אמא, שגרה אז בטבריה עם בעלה השני יאיר, שלו נישאה שנים אחרי שאבא נפטר. היא הקשיבה לרעיון שלי וזרקה את היד אחורה במין תנועה קטנה ובמין טון, כאילו הציעה לי לקנות קוטג': 'למה שלא תוציאי את זה בעצמך?' ובגלל שהיא גרה בטבריה, בחרנו את השם כנרת".
בעלה של תלמה, יורם רוז, ואמה, עפרה אליגון ז"ל // צילום: מתוך האלבום המשפחתי
היא אהבה את הכתיבה שלך?
"כן. תמיד הייתי בטוחה שהיא לא ממש שמה לב, אבל היא היתה דוחפת בסתר. תמיד חשבה שהיא כל־יכולה. גם אני חשבתי את זה עליה. אם מישהו היה מעצבן אותי, יכולתי להתקשר ולהגיד לה שתדאג שיפטרו אותו. היא לא באמת פיטרה אבל תמיד נתנה את התחושה שהיא יכולה. למדתי ממנה הרבה. היא כל הזמן עזרה לאנשים, וגם אני עוזרת. אני עושה את זה ברמות שמתעייפים".
כשאני שואלת אותה איזו מין אמא היא היתה, אליגון שולחת אותי אל דפי "איזה יום שמח לי". "אלה הן שלושים שנות ילדיי", היא אומרת. "דברים שקרו לנו בגני יהודה. הכלב שנולד עם נעל בפה, זה שגנב נעליים מכל השכנים, הוא באמת היה פה. ו'מעשה בגרעין של אבוקדו' נולד כי לאבא של יורם היה מטע אבוקדו".
ומתדפדפים הדפים, והנה אביגייל פוגשת זיקית על הדשא, השן של איתמר הולכת לאיבוד, ויש אפילו ארכיטקט צעיר, שתיכנן בית בשכונת שיר, ומכיוון שהיה חובב מוסיקה נלהב, קרא לכל קומה בשם של תו. חרוזים המוציאים את הדמיון לטיולים קטנים על הדשא בחצר או כאלה המרחפים מלמעלה בתוך בועת סבון, ובתוכם, כמעט תמיד, מסתתר משהו שמעורר למחשבה.
אביגייל לא מבצעת שירים של אמא שלה. את החומרים שלה היא יוצרת בעצמה. "בהתחלה היא אמרה שבכל תקליט שלה יהיה גם שיר שלי", אומרת אמה, "אחרי זה היא מידרה אותי. לא משנה. יש לי כמה שירים שמחכים לה במגירה. היא עושה את דרכה. הכרה בך זה מעמד קשה ואי הכרה בך זה מעמד קשה. בקיצור, שניהם לא משהו".
חוֹר זֶה מִין דָּבָר שָׁחֹר
מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר,
חוֹר זֶה מִין דָּבָר פָּתוּחַ
שֶׁנּוֹשֶׁבֶת בּוֹ הָרוּחַ
"בואי נדבר על צומת ספרים", אמרתי לה.
"אני המצאתי את השם", אמרה.
שם מוצלח לכל הדעות, אבל היום קשה למצוא מישהו בעולם הספרים שלא יאשים את "צומת" ומבצעי 4 במאה בתחילת הדרדור של הענף. מו"לים שאינם שותפים ברשת, בעלי חנויות קטנות שאיבדו פרנסה וסופרים שאינם חתומים בזמורה־ביתן או מודן רואים בצמד המילים שהמציאה אליגון את שמו של השטן.
"זה התחיל מחנות עודפים בגבעת ברנר, שהיתה הצלחה מסחררת. ערן זמורה ויורם עמדו בכניסה והדפו אנשים. זה נולד מתוך מצוקה, סטימצקי שלט ללא מצרים, ועשה עם המו"לים מה שהוא רוצה. השותפים היו אנחנו, הוצאת זמורה והוצאת מעריב.
"אחר כך הקימו את געש. העסק הלך ופרח. באיזשהו שלב התאחדנו עם רשת קטנה יותר, של אבי שומר. היתרון של אבי היה שהוא בא מהשוק הקמעונאי, ולא מהוצאות. באיזשהו שלב מעריב פרשו. יותר מאוחר, ב־2005, עודד מודן נכנס".
_)_)_)_)_)4.jpg)
על צומת ספרים: "אנחנו הפכנו את הספרים לדבר איני. בכל בית בישראל יש היום הרבה יותר ספרים. גם אני הלכתי לקנות במבצעים" // צילום: אסנת קרסננסקי
השותפות המתרחבת הביאה את המבצעים ב"צומת ספרים" לשיא חדש. שיטת 4 במאה הביאה מושגים מהסוּפר אל חנויות הספרים.
"כשאיריס בראל נכנסה לנהל את 'סטימצקי', היינו איתה ביחסים טובים. שלוש שנים היא למדה את העסק, ובאיזשהו שלב התחרות נגררה לאן שנגררה, המחירים הידרדרו עוד למטה, וכולם יצאו נפסדים".
אבל אתם התחלתם.
"לכוחות השוק נכנסו אסטרטגיות. נעשו טעויות, ואפשר להגיד שרק הקהל הרוויח. זה גם בעייתי שרק צד אחד מרוויח".
יש לי חברים סופרים שאומרים שבכל עניין המבצעים אתם הורגים אותם פעמיים - גם בגלל המחיר וגם בגלל השיטה. שגם אחרי שקונה בחר את הספר שלו, המוכרים דוחפים לו שלושה ספרים מההוצאות שבשותפות, וסופרים שלא שייכים מוצאים מהמשחק.
"אף אחד לא מכריח אף אחד. אנחנו הפכנו את הספרים לדבר איני. בכל בית בישראל יש היום הרבה יותר ספרים. גם אני הלכתי לקנות במבצעים. יופי של ספרים".
ואחרי כל זה, כשבאים לחוקק חוק שיגן על ספרים בשנתם הראשונה, שלא ייצאו ישר לבסטה, אתם מתנגדים. למה?
"הדרך היחידה להכניס סופרים חדשים היא לעודד מכירה גדולה. יש שני אינטרסים: למכור ספרים ולהרוויח, וגם להפיץ. כשאת כותבת, את רוצה שיקראו אותך כמה שיותר. זו מלחמה בין הסופרים הצעירים לסופרים ההגמוניים, כי סופר צעיר שלא ייכנס למבצע בשנתו הראשונה, נמצא בסכנת היעלמות מהענף. חשבנו שצריך להכניס לחוק שינויים שישמרו על הסופרים הצעירים. הפתרון צריך להיות הגבלת ההנחות שההוצאות נותנות לרשתות. שלוש השנים שנתנו לבדיקת החוק הן נצח עבור סופרים חדשים".
רשימת הסופרים שלהם מרשימה: אתגר קרת, יוכי ברנדס, אהרן אפלפלד, סמי מיכאל, יהונתן גפן, אשכול נבו, אמיר גוטפרוינד, רון לשם, גיא עד, הילה בלום, יהלי סובול, נועה ידלין, רוני סומק, שהרה בלאו ועוד. "ההוצאה שלנו קוטפת המון פרסי ספיר", אומרת אליגון, ואני שואלת אם, בכובע היוצרת, לא קשה לה עם כל ההאשמות והכעס שהופנו כלפיהם.
"כן, לקחתי את זה קשה, אבל אני חושבת שהחוק לא פתר את הכשל העיקרי. אבל מאחר שהחוק כבר נחקק, צריך ללמוד להסתדר איתו, ולהמשיך לשאוף למצוינות".
אילו היית הולכת אחורה מה היית משנה?
"אני חושבת שהייתי מבטלת את ה־4 במאה".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו