"זיו נהרג, אבל אני אהיה איתכם פה תמיד"

אחד הדברים החשובים ביותר שמיכל בלאלי ביקשה להדגיש במהלך הראיון היה הבחירה שלה ושל משפחתה בחיים אחרי שאחיה זיו נהרג. וזה לא דבר מובן מאליו. "כשהודיעו לנו שזיו נהרג, אמרתי להורים שלי: 'אני פה בשבילכם. זיו נהרג, אבל אני אהיה איתכם פה תמיד'. הבטחנו לעצמנו כבר בשבעה שנעשה הכל כדי להנציח אותו ושלא נניח לעצמנו לשקוע בדיכאון".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זיו נהרג ב־6 באוגוסט 2006, באחת התקריות הזכורות ביותר במלחמת לבנון השנייה: קבוצת חיילי מילואים המתינה בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי ונפגעה ממטח קטיושות, בלי שהיתה מוגנת כראוי. מלבד זיו נהרגו 11 חיילים שהיו אמורים להיכנס ללבנון. לפני המלחמה למד זיו מזרחנות באוניברסיטת ת"א וסיים גם קורס לוגיסטיקה בהצטיינות בבר־אילן. "ידעתי רק שהוא בצפון, חוץ מזה לא ידעתי הרבה", נזכרת מיכל, שהיתה באותו יום נורא בת 25, "יום לפני כן אמא שלי ואני ראינו את אחד השכנים, שהיה עם זיו במילואים והשתחרר הביתה, והוא סיפר לנו שזיו התנדב להישאר כדי שאחרים ייצאו הביתה. תמיד הוא היה מתנדב כדי שלאחרים יהיה טוב יותר. שלחתי לו הודעה: 'אתה בטח לא ישן בגלל הבומים', ובשלוש לפנות בוקר הוא רשם לי בהודעה: 'אין בומים, לילה טוב'".

למחרת בבוקר צפתה מיכל בדיווח על האירוע הקשה. "הרגשתי שמשהו נתלש לי מהבטן, לא יכולתי לנשום", היא מספרת, "ישר התקשרתי לזיו, אבל הוא לא ענה. תמיד הוא היה חוזר אלי אחרי כמה דקות או שולח הודעה. התקשרתי להורים שלי בדאגה ואמרתי להם שקרה לו משהו. הם אמרו לי: 'איך את מדברת? מה פתאום?', אז אמרתי להם: 'כשאני מרגישה משהו זה ודאי, יש לי אינטואיציות'. כשאמרו שזה חיילים, כבר הייתי בטוחה".

תמונת נעלי הצנחנים שהראו בטלוויזיה, עם הדם, רק הגבירה את הדאגה. "אמרתי: 'איזה נעליים גדולות' וישר חשבתי שזה שלו, כי הוא היה בצנחנים והיו לו רגליים גדולות. לאט לאט התחילו להראות עוד תמונות. בלי בכי או היסטריה אמרתי: 'זה זיו'".

זיו בלאלי. תמיד התנדב כדי שלאחרים יהיה טוב יותר. צילום: אודי ציטיאט

ההמתנה מורטת העצבים נמשכה עד שבע בערב, כאשר נציגי צה"ל הגיעו לבית המשפחה בכפר סבא. "שתביני כמה שעות של טירוף ושל חוסר ודאות עברו, אבל הרגשנו, ידענו. כשההורים שלי הגיעו הביתה, אמרתי להם: 'תדליקו נר, תתחילו לקרוא תהילים'. הם אמרו לי שהגזמתי ו'איך את מדברת? לא מדליקים על מי שעוד חי', אבל אני פשוט ידעתי. בשבע בערב צילצלו בדלת. אבא שלי ירד למטה ואיך שהוא ירד שמענו צרחה 'לא!!!'. הוא כבר ראה אותם במדרגות והבין".

באותו רגע נורא, מספרת מיכל, כבר ידעה שחייה וחיי משפחתה השתנו. אבל למשפחה לא היתה כוונה להאשים איש - לא את רה"מ אהוד אולמרט, לא את הרמטכ"ל ולא את מפקדיו של זיו. "הרמטכ"ל דן חלוץ הגיע אלינו בראש מושפל, ואבא שלי, איש צבא לשעבר, אמר לו: 'אצלי בבית אף אחד לא יהיה בראש מורכן, אתה לא אשם ואף אחד לא אשם, אתה נמצא בבית שדוגל בערכי הצבא והמדינה'. אבא הוא פנסיונר בדרגת סא"ל ועדיין עושה מילואים".

כבר במהלך השבעה הודיעה מיכל שלא תאפשר לעצמה ולהוריה לשקוע. "זה קשה, בעיקר בחגים ובשבתות או באירועים", היא אומרת, "אין אירוע שהוא באמת משמח. גם החתונה שלי היתה שמחה אבל לא במאה אחוז. החוסר מורגש בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. ובכל זאת, קמנו מהשבעה ישר ביום ראשון וחזרנו לעבודה. אבא שלי הוא ספורטאי, אז כבר בשבעה - ביום שישי, כשלא יושבים - הוא רץ. אמרנו לעצמנו שזיו נהרג, אבל עד כמה שזה קשה אנחנו לא נהיה מהמשפחות ששוקעות בדיכאון או מחפשות רחמים".

מיכל מוגדרת על ידי כולם כ"קמב"צית של המשפחה", בעיקר בכל מה שקשור להנצחת האח זיו. שימור הזיכרון שלו הפך מבחינתה למפעל חיים ממש, וגם הוריה כמובן הם חלק מהעניין. "יש לנו מפעל הנצחה מאוד גדול", היא מספרת, "אבא שלי משתתף במירוצים ובמרתונים, ואחד ממפעלי ההנצחה הוא מירוץ כפר סבא המסורתי, שבו משתתפים יותר מ־10,000 רצים. המירוץ נערך כבר יותר מ־20 שנה, אבל מאז נהרג זיו המירוץ נקרא על שמו ומספר המשתתפים עלה באופן משמעותי.

"אני דואגת לספונסרים עבור אירועי ההנצחה, מארגנת ומפיקה. יש קבוצת טריאתלון של קאנטרי קלאב כפר סבא - הם מתאמנים בשחייה, באופניים ובריצה, וכל המשתתפים לובשים חליפות עם הכיתוב 'לזכר זיו בלאלי'. כמו כן יש קבוצת טניס שולחן בכפר סבא על שמו ובקרוב מאוד, ב־23 במאי, ייערך 'ניווט ספארי רמת גן לזכר זיו בלאלי'. בהמשך תקיים אוניברסיטת תל־אביב, שבה למדנו זיו ואני, יום עיון לזכרו בנושא המזרח התיכון.

"יש מרכז לוגיסטי ענק בראש העין עם חדר ישיבות שבו תמונתו וקורות חייו של זיו חרותים על זכוכית. כל מפעל ההנצחה נועד לכך שאנשים יזכרו ויממשו את המסר שכל כך חשוב לנו: השנים עוברות, ולאט לאט אנשים שוכחים. חשוב לנו שכולם יידעו מי היה זיו, שהוא לא היה עוד חייל שנהרג. זה מה שמחזיק אותנו בחיים. בזכות מפעל ההנצחה הזה יש לנו כוח להמשיך. כל מה שקשור בספורט הוא בסימן חיים וחיוניות, ואנחנו יודעים שזה מה שזיו היה רוצה - שנמשיך לחיות".

מיכל מספרת שזיו היה צנוע מאוד, ששמר על פרטיות, ומודה שהיא בטוחה שמכל אירוע כזה של הנצחה הוא היה מנסה להתחמק. "אם הוא היה יודע שזה בשבילו, הוא לא היה בא", היא אומרת, "זיו תמיד איתי, ואני תמיד אומרת באירועים האלה שהוא היה לוקח את הרגליים והולך הצידה, מהמבוכה".

עוד באתר ישראל היום: חיבוק מלא בעצב - מפגש מרגש של אמהות שכולותטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו