סקאזי: "האגו שלי כמעט רצח אותי"

היה רגע אחד מזוקק וטהור במהלך השיחה, שבו סקאזי חזר לתקופת הילדות שלו. זה היה כמו בטראנס - והכוונה היא לא למוסיקה שהוא יוצר בהצלחה מרובה מגיל 20 - כשהוא פתאום נשאב במנהרת הזמן וחזר לגיל 10, לרגע ההוא שבו אמא שלו, פולט, עזבה מאחוריה את הבית בירושלים ונסעה לארה"ב עם כרטיס טיסה בכיוון אחד. ברגע אחד קצב הדיבור המהיר של אשר סוויסה, האדם שמאחורי הכינוי והתדמית של המוסיקאי המופרע, הפך איטי, העיניים הבהירות בגון ערפדי שמחייכות באופן תמידי איבדו את הברק שלהן והזיכרונות המודחקים מהעבר הרחוק החלו להציף אותו.

"יש הרבה רגעים מהילדות שלי שאני לא לגמרי זוכר או אולי מעדיף לא לזכור", הוא מגלה. "יש לי הבזקים של זיכרונות מאותה תקופה: אמא שלי בוכה, אמא שלי שותה כדי להתמודד עם החיים לצד אבא שלי, אבא שלי עם נשים אחרות או הרגע שבו אמא שלי עוזבת את הבית לשנתיים ונעלמת לארה"ב. בתור ילד לא לגמרי הבנתי מה היה שם בזמן שהדברים קרו, ומצד שני לילדים קטנים יש מין חושים כאלו להבין שדברים הם לא בסדר. ילדים מטבעם הם סקרנים וחטטנים, כך ששאלתי לא מעט שאלות וניסיתי לרחרח, למרות שלא ממש קיבלתי תשובות. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא, אבל אני זוכר טוב־טוב את היום הזה שאמא שלי עזבה וברחה לארה"ב, שם גר אחי הגדול. אני נשארתי לגור עם אבא שלי וזהו".

והבנת מה באמת קורה? 

"ניסיתי לשאול את אבא שלי מה קרה והוא אמר לי 'כשתהיה גדול, תבין'. לקח לי המון שנים להבין מה באמת קרה שם, לגלות שלאבא שלי היו נשים אחרות ושלאמא שלי היה קושי להתמודד עם המציאות. היום אני מבין שלמרות שאמא שלי נסעה וכאילו עזבה אותנו, היא למעשה היתה החזקה בכל הסיפור הזה, היא היתה מדויקת, מחושבת ועשתה את זה בשביל לשמור על עצמה ולחזור אלינו מתפקדת. העניין הוא שלמעשה שלה, ולא משנה מה היו המניעים, היו השלכות עלי כבן אדם. ההתנהגות של ההורים שלי, הגירושים וכל מה שהיה ביניהם לא יצרו אצלי סטנדרטים של זוגיות בריאה. עד היום, לדוגמה, אני מפחד שבכל מערכת יחסים שאני נמצא בה יקומו וילכו ממני. וזה באמת מה שקרה בשתי מערכות היחסים האחרונות שהיו לי. יכול להיות שאני מוביל לזה בתת־מודע או במודע. אף פעם לא דיברתי על זה או ממש עשיתי את הקישור, אבל נראה לי שאני סובל מסוג של חרדת נטישה. יכול להיות שמרוב שאני מפחד שיעזבו אותי, אני נמצא בלחץ ועושה את כל הטעויות האפשריות. בוא נגיד שגם אורח החיים המקצועי שלי, שכולל טיסות ושהייה בחוץ לארץ חצי מהשנה, הוא לא דבר שקל לחיות איתו".

הלכת פעם לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם העבר?

"הלכתי לטלוויזיה".

בזמן שרוב האנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי בחדרי חדרים, סקאזי החליט לעבור את הטיפול שלו בטלוויזיה לעיני עם ישראל. לפני כשנה וחצי הוא הכניס למשך כשנה את מצלמת הווידאו של "מחוברים 2" אל תוך דירתו שבמערב ראשון לציון, תיעד את מערכת היחסים המורכבת שלו עם אווה, שהפכה בינתיים לעוד סימון בחגורת הכיבושים שלו, הנציח רגעים של עבודה על בימות פסטיבלי מוסיקה בינלאומיים מול עשרות אלפי אנשים ואת רגעי הלבד באולפן, וניסה להתמודד עם הכאבים הלא פתורים ההם מהילדות.

"'מחוברים' עשתה בשבילי עבודה של כמה פסיכולוגים ביחד. העובדה שהצפתי את הדברים והתמודדתי איתם עשתה לי משהו בראש ובלב. העובדה שאנשים ברחוב מדברים איתי על הדברים ושהכל בחוץ וגלוי איפשרה לי לאוורר הכל ופתרה לי הרבה דברים בתוך הסבך המשפחתי. עכשיו, לדוגמה, התחלנו לעשות ארוחות משפחתיות. ההורים שלי שהתגרשו לפני שנים יושבים יחד עם הילדים והנכדים לארוחות משותפות. אפשר להגיד ש'מחוברים' איחדה את משפחת סוויסה, את ההורים שלי ואת האחים והאחיות שלי. זה מחזה שלא ראינו 30 שנה וזה הדבר הכי טוב וגדול שיצא לי מזה. הם קוראים לי 'הדבק' וזה מרגש אותי, כי הרווחתי מחדש את המשפחה שלי. אפילו אחי שחי שנים בארה"ב חוזר עכשיו לארץ. כל מה שקרה לי בעקבות התוכנית מרגש ומקל".

באיזו גיזרה, למשל, אתה מרגיש הקלה?

"זה לא סוד שהיה לי אישיו עם המילה 'אהבה'. כולם ראו את זה בבית. הרגשתי שזו מילה מאוד גדולה. לא הצלחתי להגיד לבחורות שהיו איתי שאני אוהב אותן והייתי מוצא כל מיני דרכים עקיפות להעביר להן את המסר. ראיתי את עצמי בטלוויזיה וקלטתי כמה אנרגיה השקעתי בלא להגיד 'אני אוהב אותך' בפשטות. היתה איזו סצנה שאמרתי לאווה (בת זוגו הקודמת - י"א) 'אני אוהב חומוס ומבחינתי את הפיתה של המנה שלי'. זה היה כאילו סוג של 'אני אוהב אותך' ואת חלק מהחיים שלי, רק שאמרתי את זה בסרקסטיות שלא כולם הבינו וחשבו שאני שוביניסט, זיין או בוגדן בזמן שאני אדם מאוד נאמן לאישה שאיתי. לפחות היום. בעבר, אני מודה, התנהגתי באמת אחרת וחייתי את התדמית שלי, אבל היום אני כל כך לא במקום הזה. עם היד על הלב, היו רגעים שראיתי את עצמי בטלוויזיה ופשוט התביישתי. זה היה וואחד שיעור. 

עם בת הזוג, סתיו. יחסים בריאים יותר. צילום: מאיר פרטוש

"החוויה של 'מחוברים' והדיאלוג שקיימתי עם אבא שלי, לראשונה בחיים, על התקופה שבה היו לו נשים אחרות לצד אמא שלי, סידרו לי את הראש. הבנתי פתאום שזה הסיפור שלהם ושזה לא חייב להיות גם הסיפור שלי. גם העובדה ששלושת האחים והאחיות שלי התגרשו לא אומרת שאני חייב להיות חלק מהסטטיסטיקה. אווה אמנם כבר לא איתי, והיום אני במערכת יחסים בת ארבעה חודשים עם מישהי חדשה, אבל היא מערכת הרבה יותר בריאה ונכונה כי אני התבגרתי. הניצחון הגדול שלי הוא שניצחתי את האגו של עצמי וזה עוזר לי בכל כך הרבה גזרות. גם בזוגיות החדשה שלי וגם במוסיקה. פתאום אני פתוח לקבל הערות ועצות מאחרים. פתוח לשיתופי פעולה. אני יותר שואל, יותר משמיע ולא חושב שאני המצאתי את הסגנון המוסיקלי הזה. מוריד את הכובע ומבין שזה רק עושה אותך בן אדם גדול יותר. ההנאה שבשיתוף המקצועי והאישי היא עצומה, ואם הייתי יודע שזאת תהיה ההשפעה של החשיפה ב'מחוברים', הייתי עושה את זה הרבה לפני כן. נתתי לאגו שלי לשלוט בי".

מתי היתה הנקודה שבה תפסת את עצמך ואמרת לעצמך 'הגזמתי'?

"זה היה בכל כך הרבה גזרות שרגע אחד ספציפי הוא בכלל לא דוגמה משקפת להתנהגות שלי. תבין שחייתי שנים באיזה נתק מהמציאות. היום אני מבין שזה גם היה תוצאה של הכסף והתהילה שהגיעו בגיל מאוד צעיר. ההצלחה שלי היתה מטאורית וברגע אחד הפכתי מילד שכונות בן 20 וקצת לסופרסטאר עולמי בסצנת המוסיקה האלקטרונית. פתאום טיסות, מסיבות, הופעות, בחורות וכל מיני חוויות מטורפות. זה משהו שהשפיע עלי מאוד. גם ככה הגעתי עם תפיסה מעוותת על מה זאת מערכת יחסים זוגית, ובנוסף לכל גם רציתי ליהנות מהמסיבה הענקית שחייתי בה. לאט־לאט התחלתי לאבד את עצמי. האגו שלי כמעט רצח אותי וכמעט גמר אותי חברתית ובעבודה. הייתי כזה מרתיע ואגרסיבי בתגובות שלי. הייתי עושה פוזות לחברים ודחקתי אותם לפינה. לא הייתי נותן לאחרים להביע דעות. כסף יכול לדפוק את המוח".

עשית הרבה כסף? 

"עשיתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף. היו לי יותר מדי אנשים שטיפלו לי בעניינים ובאופן כללי לא חשבתי על העתיד. היום אני מתחיל לחשוב על העתיד ועל הפנסיה, קניתי בית ואני משקיע בעתיד". 

רוב המוסיקאים מתלוננים שאין כסף בענף.

"אין יותר כסף בדיסקים, ההורדות הלא חוקיות חיסלו לחלוטין את מכירת הדיסקים ואת הכסף שחברות התקליטים היו עושות ממכירות. היום הן עושות כסף מניהול אמנים, מהופעות ומאירועים חיים. זאת, אגב, גם הסיבה שהחלטתי להעלות את כל המוסיקה, הישנה והחדשה, לאתר האינטרנט שלי. מי שרוצה שיוריד".

זה טריק שיווקי?

"זאת הדרך לתת לאנשים את מה שהם רוצים".

חלק מהמעריצים האדוקים שלך מרגישים שהתמסחרת. עשית "מחוברים", הגשת לייט נייט בערוץ 24 והם מתלוננים שהחומרים שלך יותר "קלים" לאוזן. 

"התמסחרות? למה לא להסתכל על זה כעל חוויות חדשות? זאת התבגרות, אחי. זאת ההבנה שמותר לנסות ולעשות עוד דברים. אתה יודע מה, לדוגמה, עכשיו מתחשק לי לעשות? בא לי לעשות שיר עם מילים שיכול להיות גם ברדיו. לא מזמן סיימתי להקליט סינגל לשיר עם שירה גבריאלוב שגרה היום בניו יורק ועם שלמה ארצי של דרום אפריקה, ובקרוב אני אשחרר את זה. פתאום בא לי משהו, וברור לי שיהיו אנשים שיהיה להם מה להגיד, אבל אני מבין שזה גם חלק מההתבגרות שלי כמוסיקאי וכבן אדם. זה לא סותר שאני עדיין יכול מצד אחד לעשות טראנס למסיבה במערות ומצד שני לנסות להכניס שיר לרדיו". 

יכול להיות שאתה מכין את עצמך לסוג של פנסיה. אחרי הכל, עד איזה גיל תעמוד על במות של פסטיבלי טראנס בינלאומיים ותקפוץ על הבמה?

"כל עוד יהיה ביקוש ואני אהיה רלוונטי למה שלא אעשה את זה? עובדה שאני מוזמן לפסטיבלים הגדולים בעולם, ורק לאחרונה הוזמנתי להשתתף ביולי בפסטיבל TOMORROWLAND שמתקיים בבלגיה והוא אחד מהפסטיבלים הגדולים בעולם, ולא פעם השם שלי הופיע ברשימה של מאה הדיג'יים הטובים בעולם של מגזין 'הדי.ג'יי'".

ורגע לפני גיל 40 אתה עוד נהנה לקפץ על הבמה ולהקפיץ את הקהל?

"לגמרי. תשמע, זה מזין אותי באנרגיות. אתה יודע מה זה לעמוד מול קהל של אלפים שרוקדים מולך ממוסיקה שלך? זה פסיכי".

ויש הבדל בין הישראלים לשאר העולם?

"יש לגמרי דבר כזה שנקרא הפסיכולוגיה של רחבת הריקודים. היפנים, למשל, צריכים הרבה אינפורמציה במוסיקה ושיהיו להם רעש, פיצוצים ומידע. ולעומתם הברזילאים צריכים משהו מינימליסטי בלי יותר מדי רעש".

ואיך אנחנו?

"בישראל אני מנגן לכל מיני קבוצות - מילדים, נוער וסטודנטים עד ועדי עובדים. הקהל הישראלי הוא מאוד מאוד סחי בגדול ולוקח זמן לחמם אותו. היה לי מקרה בפורים האחרון שניגנתי באיזו מסיבה מול אלפיים אנשים, אני שם מוסיקה מקפיצה ואני קולט את כולם עומדים במקום, שולפים טלפונים, מצלמים אותי ולא זזים. זה היה הזוי לחלוטין. אלפיים אנשים עומדים ואולי איזו בחורה אחת מאחורה זזה".

זה מסוג האירועים המלחיצים מקצועית?

"יותר בכיוון של רגע מבלבל. אם זה היה גרוע אנשים היו הולכים מהרחבה, אבל הקטע שהם נשארו שם ומחאו כפיים. בוא נגיד שהלכתי הביתה די מבולבל באותו הערב ולא ממש ישנתי. ניסיתי לבדוק עם עצמי מה לא עבד".

אם לא היית די.ג'יי, מה היית עושה?

"לדעתי, הייתי מתעסק בנדל"ן כי זה מעניין אותי או שהייתי שף או עורך טלוויזיה. הייתי מתעסק בדברים שדורשים מחשבה ועבודה בידיים. הראש שלי כל הזמן עף עם רעיונות אחרים ואחד היתרונות במקום שבו אני נמצא הוא שאני יכול להניע כל מיני רעיונות שעולים לי בראש".

סקאזי החל את דרכו המקצועית בגיל 14 במסגרת להקת פאנק שהקים ("המוסיקה הצילה אותי. ברחתי אליה מהעניינים בבית וברחתי אליה מכל מיני עניינים של אלימות שהיו בשכונה שגדלתי בה"), בהמשך גילה את המוסיקה האלקטרונית והפיץ את המוסיקה שלו שהתגלגלה במהירות בין מעריצים אדוקים והובילה אותו לעולם. "בגיל 22 מצאתי את עצמי במסוק טס ממסיבה למסיבה למסיבה בטווח של כמה שעות. הייתי על גג העולם", הוא מספר. 

במסגרת מסע חיסול האגו ("רצחתי את האגו שלי", הוא חוזר ואומר לאורך השיחה) הוא התפנה בחודשים האחרונים לשיתופי פעולה מוסיקליים מפתיעים עם שירי מימון ("היא מוכשרת ברמה בינלאומית. היא התארחה באיזו רצועה באלבום שלי ונתנה ביצוע אקפלה מטורף"), עם טל פרידמן ("הוא מוסיקאי ענק ורוקנרול אמיתי. הוא אדם מתלהב, וכשהוא מחזיק את הגיטרה הוא מזכיר לי אותי בתור ילד מתלהב. אנחנו נפגשים מדי פעם ומנגנים, וגם כתבתי לו משהו שאני מקווה שנעשה בקרוב") ועכשיו הוא מתפנה להביט מעבר לעצמו ורוקם בראשו את המיזם הגדול הבא, שגם תואם את הדימוי הנגיש יותר שלו: הקמת כפר אמנים בדרום אשר יסייע לילדים עם מוגבלויות לפתח יכולות פיזיות ומנטליות. 

"התמסחרות? למה לא להגדיר את מה שאני עושה כחוויות חדשות?" סקאזי. צילום: משה שי

"כל הרעיון נולד אצלי בראש אחרי שלפני כחמש שנים יצר איתי קשר באמצעות האינטרנט בחור צעיר ששמו שניר בר חנין. הוא כתב לי שהוא חולם לעשות מוסיקה, עניתי לו והתחלנו להתכתב. באיזשהו שלב קלטתי שהבחור מוגבל פיזית ושהוא משותק לגמרי ומזיז רק אצבע אחת ביד שלו. מפה לשם הילד הזה יוצר מוסיקה ברמה בינלאומית. הוא קם ומחייך בבוקר כי יש לו בשביל מה לקום והוא נהיה מפלצת מוסיקלית. את כל האנרגיה שיש לו בראש ובגוף, ושהוא לא מצליח להוציא, הוא מוציא באמצעות יד אחת שעליה הוא שולט במחשבה. זה אדיר לגמרי! אחרי המפגש שלי איתו עלה לי רעיון עם חבר שקוראים לו די.ג'יי צ'ומפי (אבי הרוש) לפתוח כפר אמנים מוסיקלי עבור ילדים עם מגבלה. תשמע, המוסיקה נותנת לכל כך הרבה אנשים שמחה ואושר, וגם אותי המוסיקה החזיקה כל הנעורים. ככה למעשה התמודדתי עם כל הבלאגן שהיה לי בבית. בגיל 14 כבר היתה לי להקת פאנק, עשיתי מוסיקה שהתגלגלה בין אנשים והגיעה לאוסטרליה. וכל זה היה עוד לפני העידן של האינטרנט והרשתות החברתיות, אז תבין מה אפשר לעשות היום ולאיזו עוצמה אפשר להגיע עם מוסיקה. יש אנשים שזה יכול להציל להם את החיים. בכל מקרה, דיברנו על זה והוא אמר 'בוא נעשה את זה בדימונה ונחיה את הדרום'. התחלנו לפתח את הרעיון, דיברנו עם אנשים בדימונה ועם ראש העיר מאיר כהן, שהפך בינתיים להיות שר הרווחה, על הרעיון של להקים שם אזור מגורים למען ילדים עם מוגבלויות וגם אמפי קטן להופעות ולהחיות את האזור". 

ואיפה זה עומד כרגע?

"מדובר בפרויקט מאוד מורכב כלכלית ואנחנו בודקים כבר כמה שנים כל מיני רעיונות לגיוס חסויות מגופים מסחריים. עכשיו אני מנסה להיות יותר בארץ, בבית, ליד המשפחה והחברה, ויש לי אפשרות לנסות לקדם את זה ברצינות. יצרנו קשר עם ראש העירייה הנוכחי ואנחנו מנסים להתניע את זה. תשמע, אני רק מדבר על זה והמוח שלי עף".

אתה בכלל מסוגל לחיות באנרגיה רגועה?

"מה זה אנרגיה רגועה?"

אתה יכול לשבת בבית ולקרוא ספר?

"אני לא ממש טיפוס של ספרים".

אשאל זאת אחרת. מה יגרום לך להוריד הילוך?

"נראה לי שילד. אבל עד שלא יהיה לי אני לא אדע. עכשיו אני מתרגל, אולי לראשונה בחיים שלי, חיים נורמליים בתוך הבית שלי. יש לי בת זוג חדשה ששמה סתיו ופשוט נעים לי איתה. היא לומדת משפטים וזה נעים לי לדבר על דברים אחרים כמו חוק וממשל. כבר אין לי צורך לדבר על המוזה שיש לי או אין לי ועל הופעה שהייתי בה".

כמאמר הקלישאות - התבגרת.

"כן, התבגרתי. התבגרתי במוסיקה, התבגרתי בזוגיות ואת כל הבלאגן אני מוציא באולפן. אני כל כך נקי משטויות: לא לוקח ריטלין, לא אוכל בשר, לא שותה ומעשן סיגריות פעם ב... אני גם שומר על כושר".

רק חסר שתספר לי שחזרת בתשובה.

"לא, לא. זה לא. יש לי את אמא שלי ואת אחותי שעשו את המהלך הזה ואני ממש לא מתחבר אליו. יש לי את התשובות שלי לעצמי ואני לא מרגיש צורך לחזור בתשובה ואני לא מאמין בתחפושות. אני אוהב את ערב שישי ואת החגים, ומאז שהמשפחה שלי מאוחדת זה בכלל משמח. השינוי בהרגלים שלי נובע מזה שפשוט החלטתי שאני רוצה לחיות בריא ולנסות לשמור בתוך אורח החיים הלא קונבנציונלי של טיסות ושל הופעות בלילות על משהו מאוזן".

ואיך בכל זאת אתה מתמודד עם פיתויים במסגרת כל מה שסובב את המקצוע שלך?

"מה זה פיתויים? בחורה בת 22? הייתי שם כבר. עשיתי הכל. אני לא רוצה בכלל לדבר על זה כי לא בא לי שזאת תהיה הכותרת. ראיתי, הייתי, עשיתי. שבעתי. חוץ מזה שאם טוב לי בבית למה לי לחרבן את זה עם כל מיני דברים בחוץ? אני לא אוותר בחיים על זוגיות טובה בשביל רגע עם איזו דוגמנית צעירה. בעבר, אגב, כן ויתרתי. עשיתי שטויות, רציתי לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה אבל זה לא עבד ושילמתי על זה מחיר. עם אווה התמתנתי ועם הנוכחית אני כבר ממש מבוית".

בקיצור, אווה שהיתה השותפה שלך ל"מחוברים" שילמה את מחיר ההתבגרות שלך?

"אווה היתה מקסימה, מדהימה, אבל היא בחרה ללכת בסופו של דבר. אני לא מאשים אותה. לא הייתי בשל למרות שהרגשתי מאוד טוב איתה. היא זו שהחליטה לעזוב את הבית והלכה. זה בדיוק מה שקרה לי במערכת היחסים שהיתה לי לפניה. אפילו הצעתי לאקסית הקודמת שלי נישואים. רוקנתי את המקרר ושמתי בפנים קופסה עם טבעת נישואים ושם זה נגמר. היה אצלי משהו לא פתור, נראה לי שעכשיו התגברתי על כל הפחדים והמכשולים ואני יותר מתמיד מוכן להתיישב. אני ממש סקרן לדעת איזה אבא אני אהיה ומה ילד יעשה לי. מעניין אם בראיון הבא אני כבר אדבר על זה".