הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1982, מת הלילה בגיל 87 בביתו, לאחר שהיה מאושפז בשבועות האחרונים בגלל זיהום ודלקת ריאות קשה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"מת גאון של ספרות העולם", הכריז הערב אתר האינטרנט של היומון הספרדי "אל פאיס" – ונתן את האות לאבל כבד שירד על העולם הלטיני כולו – אותו ייצג מארקס נאמנה בכתיבתו. זה עולם ססגוני ומיתי, ששומר על קשר ייחודי בין עבר להווה ומעניק לזיכרון האנושי משקל עצום בהוויית החיים.
מארקס, שמאז 1955 פירסם כ-20 רומנים, קבצי סיפורים, נובלות וספרי עיון, נולד ב-1927 בארקטקה שבקולומביה. הוא עבד בצעירותו כעיתונאי, נדד בין בירות אירופיות לערים הגדולות באמריקה, חי במקסיקו כשש שנים ובספרד שלוש שנים, אך ב-1971 שב למולדתו. לפני 12 אובחן כחולה בסרטן הלימפה, ולפני כשנתיים סיפר אחיו, כי הסופר אף סובל משיטיון.
רוב ספריו של מארקס ראו אור בעברית וזכו לפופולריות עצומה, במיוחד הרומנים "מאה שנים של בדידות" (שראה אור ב-1967 ופרץ למארקס את דרכו הספרותית), "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולרה" (1989) ו"לחיות כדי לספר" (2002). הוא נחשב לפורץ דרך בז'אנר הריאליזם המאגי – סוגה ספרותית שבה הקו הברור בין דמיון למציאות מיטשטש, הזמן אינו ליניארי בהכרח והתרחשויות פנטסטיות אף הן מקובלות; עם זאת, חוקרים ספרותיים רבים עדיין רואים במארקס סופר ריאליסטי מובהק.
מארקס היה אבטיפוס של סופר לטיני, ונחשב לממשיך מסורתו של לואיס בורחס הארגנטינאי; הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס אמר פעם כי "מארקס הוא הסופר הפופולרי וכנראה הטוב ביותר שכתב בספרדית מאז סרוונטס". סופרים רבים הדהדו את מארקס בכתיבתם – מפול אוסטר האמריקני שעוסק בדרכו בקדחתנות, כמו מארקס, במוטיב הבדידות, ועד מאיר שלו הישראלי, שרכש מיומנות מארקסית של סיפור. לאחר שזכה בנובל, אמר מארקס: "יש לי הרושם שבהענקת הפרס לקחו בחשבון את הספרות של תת-היבשת האמריקנית, והביאו אותו לי כדי להעניקו לכל הספרות הזו".