צפוף באוזן

"גידי, תעשה לי ילד", צורחת מעריצה נלהבת. "אני כבר לא פורה", משיב הרוקסטאר ביובש אופייני. 15 שנה אחרי הקאמבק האחרון, התאחדה בקיץ שעבר להקת כוורת לצורך מיני־סיבוב הופעות. אבידע ליבני תיעד את הגיבושון של השביעייה המופלאה, עקב אחר החזרות, ליווה את היוצרים בבתיהם וחזר עם מסמך דוקומנטרי מתוק־מריר בן שני חלקים, רווי נוסטלגיה חמצמצה, המסכם את דרכה של להקה שאיש מחבריה לא רוצה בה ואיש לא יכול בלעדיה. "במקום שהלהקה תלך איתי, אני הלכתי עם הלהקה", תיאר אפרים שמיר את תחושותיו, אשר - באופן די מדהים - זהות למה שחשות שש הצלעות האחרות במשובע. בכל רגע נדמה שמישהו צריך להזכיר ליוצרים את המילים שחיבר דני סנדרסון: "לא ידענו מה לעשות/ לשבת או לצאת/ אז הצצנו רק לראות/ פוגי זה לא חטא. והחושך מסביב/ לא יודעים אם יום/ נדחפים ונחנקים/ לא נותנים לנשום".

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ליבני, יוצר שאוהב ומכבד מוסיקה ישראלית, קיבל גישה בלתי אמצעית לכוורת. הוא ניצל את השהייה מאחורי הקלעים ובאולפנים כדי להתייחד עם כל אחת מצלעותיה של הלהקה, ובנה מהראיונות רשומון עתיר זיכרונות. סצנת הפתיחה של הסרט, דקות לפני העלייה לבמה בפארק הירקון, מנקזת לתוכה הרבה רגש. המתח על פני כמה מחברי הלהקה, ההתרגשות, העצבים - כולם מתפוגגים על הבמה. ליבני ניצל את הנקודה הדרמטית כדי לחזור אחורה ולברר כיצד צמח האיחוד ומה הוא מעורר ביוצרים, אשר ספרו שערות לבנות וניתוחים מאז הופיעו לאחרונה יחד. הוא גילה כי לא צריכים לקרוא לכם אבנים המתגלגלות כדי שתהיו בעלי אגו, ושתסכולים יכולים לפרוח גם על קרקע מלאת הומור וכוונות טובות. "כל אחד בעצם רוצה לעשות את המוסיקה שלו, אבל הקהל רוצה לשמוע את כוורת... אז אנחנו עושים מופע כוורת", סיכם יצחק קלפטר, צלע שקטה יחסית, את היחסים המורכבים בין חברי הלהקה. "כאינדיבידואלים, 40 שנה אחרי, אנחנו לא כל כך בדנ"א של כוורת ממילא", הוסיף אלון אולארצ'יק חומר בעירה. "רובנו", הוסיף לאחר פאוזה בעלת משמעות.

הרוח הכללית הנושבת מהסרט, המלווה כמצופה בפסקול של להיטי כוורת ובצילומי ארכיון שבהם כולם היו צעירים ונאים, היא של קלילות מעושה. הגיבורים משחקים אותה פתוחים, זורמים, משתפים פעולה, אבל פה ושם מבצבצת לה אמת. ליבני עוטף אותה ברוך, מתייחס לאליליו כאל גיבורי תרבות שלא נס ליחם, ובכל זאת מכניס שאלה עוקצנית מתוך מסיבת עיתונאים ("המחשבה להיות רוקרים מזדקנים מפחידה?"). הסצנות היפות בסרט הן אלו שבהן נפגשת כוורת עם המציאות. בסמול טוק על ניתוחים, גיל וצביעת שיער מתגלה חבורת גברים לא צעירים, העסוקה בפגעי הזמן בדיוק כמו כולם. ברגע משמעותי אחד נתפס גידי גוב בבית. האיש ותדמית הנרגן הקבועה ("אני בגילי לא אוהב לעשות חזרות"), שבילה מול מצלמות רוב חייו, נלכד בסצנה אינטימית, במונולוג שבו הוא חושף את הגעגועים לאשתו. "זה לא כיף", אומר גוב, ומייד שב להיות גידי.א

חרף רגעיו הטובים, "שק של סנטימנטים", שמסתיים בבנאליות עם חיבוקים על הבמה, רגע אחרי שירת "נחמד, נחמד היה ממש נחמד", הוא לא יותר מאלבום אוסף של מעריץ. ליבני לא שילב שום שאלה על ביזנס, לא קשר את האיחוד להיבטים פיננסיים, ואפילו חמור מכך - לא מצא לנכון לשלב בסרט שאלה אחת על מצב התרבות בישראל. כוורת יש רק אחת, אמנים מזדקנים יש הרבה. אפשר היה לזכור אותם ולהקדיש להם מחשבה. הדיוקן המתפעל מאיחודה של כוורת מחמיץ את התמונה הרחבה. שנאמר: "לא הבנו מה פתאום/ לא שומעים סימן/ אז חשבנו, באמת,/ ישבנו לחינם".