יהדות בלי מחויבות

הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית פניה עוז־זלצברגר כתבו את ספרם "יהודים ומילים" בעיניים ישראליות חילוניות. שניהם אינם מאמינים באלוהים; זהותם היהודית הותנעה ומתנועעת שלא מכוחה של אמונה, אך כל חייהם, כך השניים מעידים על עצמם, הם קוראים טקסטים יהודיים עתיקים וחדשים, עבריים ולא עבריים, ניזונים מהם ומתעמתים איתם. "הטקסטים הללו הם שערי הכניסה האינטלקטואליים שלנו אל העולם", מצהירים השניים בפתח ספרם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ואכן, "יהודים ומילים" עוסק ביהדות כתרבות, ולא כדת. יש לכך כמובן משמעות מרחיקת לכת, וללא ספק שנויה במחלוקת. על פי עוז וזלצברגר - לא היסטוריה משותפת, גם לא זיכרון ירושלים או ארץ ישראל ומובן שלא גנים ביולוגיים הם המרכיבים המרכזיים של הלאומיות היהודית. 

קו הרצף על פי השניים הוא בעיקר מילולי ותרבותי. הגחלת שאינה כבה לעולם היא גחלת טקסטואלית מפוארת. יש בה יראת שמיים, חוקים ומוסר, למדנות, מורים ותלמידים, הורים וילדיהם. "האירועים" ברצף הזה מתרחשים בזירות הלימוד והקריאה והשינון: בבית הכנסת, בישיבה, בבית הספר, ויותר מכל במסגרת המשפחה.

התפיסה שביסוד הסיור שעורכים עוז וזלצברגר במרחבי ההיסטוריה והספרות היהודית מזכירה את זו של אחד העם. לפני יותר ממאה שנה דיבר אשר צבי גינצברג על הציונות ועל ארץ ישראל כמרכז רוחני של היהדות. גם הוא ראה את היהדות יותר כתרבות ופחות כדת. 87 שנה לאחר פטירתו כותבים השניים: "אין לנו מושג אם יש אלוהים, אבל נהיר לנו שההמשכיות היהודית היא אמת היסטורית, אמת מעוררת התפעמות, שמאז ומעולם היתה דרכה סוגה במילים". 

עוז וזלצברגר רואים אפוא בתולדות העם היהודי "ספרות טובה" לא פחות ואולי אף יותר משהם רואים בהן "אמת היסטורית מעוררת

התפעמות". זו תפיסה בעייתית משהו. יש בה את המותרות הנגזרות מעמדת המשקיף, שמתענג על מטעמי הטקסטים היהודיים ומנעמיהם, אך היא חסרה את מידת המחויבות המתבקשת מטקסטים אלה. הנאתם מהקריאה כה רבה עד שלעיתים נוצר הרושם כי הם מהלכים במגדנייה עמוסת טקסטים, בוחנים אותם כדברי מתיקה ומאפה, נוגסים בהם ומחווים דעה.

כדי להמחיש את אותו דבר מה אחר, המייצר על פי השקפתם את "קו הרצף היהודי", נשענים עוז וזלצברגר על שירו של יהודה עמיחי, "היהודים":

"היהודים הם לא עם היסטורי /

ואפילו לא עם ארכיאולוגי, היהודים /

הם עם גיאולוגי עם שברים /

והתמוטטויות ושכבות וגעש לוהט. /

את תולדותיהם צריכים למדוד /

בסולם מדידה אחר".

ואכן, הסולם של השניים שונה ואחר, אך גם מאכזב במידה. שהרי היהדות כתרבות, שבשביליה אפשר להלך מעדנות ולהתבונן בה בסקרנות אינטלקטואלית - מחייבת כמובן פחות מאשר היהדות כדת, שאת חוקיה ומצוותיה יש לשמור ולקיים. 

מבטם של עוז וזלצברגר על התנ"ך ממחיש יותר מכל את גישתם. "התנ"ך שורד אפוא ואף זוהר גם בהינטל מעמדו כספר קודש", הם כותבים, "קסמו כיצירה ספרותית מאפיל על כל ניתוח מדעי או קריאה אמונית. הוא מצליח לרגש ולגעת ללב כפי שעושות יצירות הספרות הגדולות של הומרוס, של שייקספיר, של דוסטויבסקי, אבל כוח המינוף ההיסטורי שלו שונה מכוחן של אותן יצירות מופת... התנ"ך הוא ספרייה, והוא גם הנביט רבבות של ספרים, כאילו ציית לציווי שהוא עצמו מייחס לאלוקים, 'פרו ורבו'".

עוז וזלצברגר מבקשים לעשות למילים היהודיות את מה שעשתה ח"כ רות קלדרון קבל עם ומליאה לסוגיה התלמודית בנאום הביכורים שלה בכנסת. קלדרון, שגדלה וגודלה ברוח "מהתנ"ך - לפלמ"ח", הגיעה בכוחות עצמה אל משעולי הגמרא, המשנה והחסידות. נאום אחד שלה על הסוגיה התלמודית האיר באור אחר ואטרקטיבי הן את התלמוד והן את הזהות היהודית־חילונית. עוז וזלצברגר עושים בספרם מהלך דומה, אך עמוק, כולל ומקיף יותר. 

אלא שבעיקרו זהו מהלך מתבונן ומסוקרן, וכאמור נעדר מחויבות אמיתית. את השניים לא תתפסו באמירה בן־גוריונית בנוסח "התנ"ך הוא המנדט (או הקושאן; נ"ש) שלנו על ארץ ישראל". "התנ"ך בעיני יהודים חילונים כמותנו", מצהירים השניים בפה מלא, "הוא יצירה אנושית נפלאה. אנושית, ותו לא. נפלאה מאוד. אנו אוהבים אותה ומטילים בה ספקות".

ואיך אפשר בלי השאלה "היהודית" ביותר מאז קמה מדינת היהודים - מיהו יהודי? גם עליה לא פוסחים עוז וזלצברגר. עגנון המליץ בשעתו לבן־גוריון למשוך את ידו מן השאלה הזאת. אם נעיין באנציקלופדיה העברית בערך יהודי, נגלה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ, עורך האנציקלופדיה, בחר לעקוף את הסוגיה וכתב: "יהודי - עיין ערך ישראל". 

אלא שלעוז ולזלצברגר יש הצעה שכמעט מלגלגת על עצם השאלה: "כל אדם שהוא מטורף מספיק לקרוא לעצמו יהודי, הוא בעינינו יהודי", הם קובעים, "האם הוא יהודי טוב או רע? על כך ישיבו כנראה היהודי העומד לשמאלו והיהודי העומד לימינו, ועל התשובות הללו יוכלו שלושתם להמשיך להתווכח עד קץ הימים". 

יהודים ומילים / עמוס עוז ופניה עוז־זלצברגר; כתר, 276 עמ'

*   *   *

סוויט סיקסטין?

ב"הפינגטון פוסט" דירגו את עשרת המתבגרים הכי מעצבנים בספרים • במפתיע, הארי פוטר רק במקום החמישי

דמויות של בני נוער בספרות הן חמקמקות ומורכבות - לא מספיק שהן מצויות בעיצומו של תהליך התבגרות ומתקפת הורמונים שמקשה את העיצוב והשיוף שלהן, הן גם לעיתים קרובות מאוד מרדניות ופרועות, ולפעמים כמו פונות נגד הסופר שיצר אותן. ובכל זאת, עבור סופרים רבים גיבורים־נערים הם כלי נהדר לניסוח תפיסת עולם חתרנית, כאובה ומקורית.

במקום החמישי והמכובד, גיבורי "הארי פוטר". צילום: אי.אף.פי

ב"הפינגטון פוסט" דירגו השבוע את "עשרת המתבגרים הכי מעצבנים בספרים", ולמרות ששחטו כמה פרות קדושות, נראה שקלעו לרחשי ליבם של קוראים רבים. את המקום הראשון ברשימה "כבש", כצפוי, גיבור "התפסן בשדה השיפון", הולדן קולפילד. המתבגר של סלינג'ר הפך עם השנים לסמל למטמורפוזה: מכנות של נעורים לצביעות של עולם המבוגרים, אבל ב"הפינגטון" חרצו את גורלו: "אם הולדן היה קיים והיה כיום איש מבוגר שקורא בממואר שלו", נכתב, "הוא היה נבוך שבכלל העז לפרסם אותו".

מעניין לראות שהארי פוטר, הגיבור האלמותי של ג'יי.קיי רולינג, תופס "רק" את המקום החמישי ברשימת המעצבנים. הארי אמנם מכר מאות מיליוני ספרים, אבל עם השנים הפך לקלישאה של חנון על שמצליח בכל. "אנחנו מבינים שאחרי הספר החמישי הוא עמד בפני לחצים רבים יותר מבני גילו", כתבו עורכי הרשימה, "אבל אלוהים - הוא הפך לבלתי נסבל. הארי נהיה מתבגר מלא הורמונים על חשבון כל מי שסובב אותו".

ברשימה מככבים בין השאר גם בלה סוואן, גיבורת סידרת רב המכר "דמדומים" של סטפני מאייר ("היא מלאה באובססיה עצמית", נכתב עליה), מריאן מבנות משפחת דשווד של "תבונה ורגישות" לג'יין אוסטן ("פלרטטנית ומביעה את חיבתה לכל בפומבי, למרות שזה מביך את משפחתה"), ואוסקר וואו, מ"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מאת ג'ונוס דיאס, החנון מהגטו הדומיניקני שחולם רחוק ("כל מה שהוא יכול להתמקד בו זה חוסר יכולתו למצוא אהבה").

את הרשימה, באופן מפתיע (אבל לא מאוד מפתיע), סוגרים שני המתבגרים המפורסמים ביותר בספרות - רומיאו ויוליה. "למה מיהרתם להתחתן בלי להכיר באמת?" סנטו עורכי הרשימה בשניים והוסיפו: "שתי הדמויות הללו מגלמות את התפיסה שלפיה בני נוער דרמטיים יתר על המידה". 

*   *   *

צילה של הרוח

הקלאסיקה שכתבה זוכת פרס נובל גרציה דלדה ב־1926, רלוונטית לנשים במאה ה־21

בפרק השני של הנובלה "האם" מופיע דימוי שלפתע מטיל אור בוהק על הסיפור כולו: האם, אישה שמרבית חייה שימשה משרתת - בראשית חייה אצל קרובים עניים, ובהמשך בסמינר לכמרים שאליו הצליחה להכניס את בנה פאולו - חושדת שבנה, כעת כומר בכפר הררי ונידח, הסתבך בפרשיית אהבים עם צעירה יפה, בודדה ועשירה. 

האם לא יודעת את נפשה; כל שרצתה אי פעם הוא לרומם את בנה מחיי עליבות לדרגת כמורה. אמנם מעולם לא ניחן בנה פאולו באופי עליז, אך הוא היה רגוע, והקדיש את עצמו למען חיי הקהילה. כעת הוא ממתין שאמו תשכב לישון, מתייפה מול המראה ויוצא אל הסערה העזה בדרך לבית אהובתו. האם אחוזת בעתה; עבורה, עונשו של האל והשערורייה שעלולה להתעורר בכפר כרוכים זה בזה ללא הפרד.

אומללה, עוקבת האם אחרי הבן ושבה לביתה חסרת אונים. היא נכנסת לחדרו ושם נופל מבטה על "בגד שלו הפרוס כצל: 'צל נפילתו'". אותו דימוי אלמותי של בגד, המדמה איש בדרכו מטה (האייקון מוכיח את עצמו עד היום, ואף מככב בפתיחה של הסידרה "מד מן") מנכיח את יכולתה של מחברת הנובלה, זוכת פרס נובל האיטלקייה גרציה דלדה, לטעת במילים ספורות ומאופקות אימה נוראה. 

הנובלה "האם", שפורסמה ב־1926, רואה אור בעברית (בתרגום מצוין של שירלי פינצי־לב, המלווה באחרית דבר מאת ד"ה לורנס) כמהדורה דיגיטלית של הוצאת אינדיבוק - חנות ספרים עצמאית ומקוונת, המוכיחה בזמן פועלה הקצר כי יש בכוונתה לאתגר ולהפרות את הסביבה הספרותית. 

באחרית הדבר שהוסיפה פינצי־לב, מספרת המתרגמת כי יש פרשנים שראו ביצירה טרגדיה יוונית. מנגד, יש שיראו בה סיפור שרלוונטי לתקופתו - אחרי הכל, מה לנו ולסיפור המתרחש בכפר פרימיטיבי במאה הקודמת, ועוסק בשאלות יצרים ומוסר ומשופע בדימויים נוצריים? אך "האם" לא רק חושף בפנינו צוהר למקומי ולאקזוטי, כי אם ממפה, בצמצום ובדממה, את התשוקה על הזעם, על היצר ועל ההתעלות הרוחנית הטמונים בה. 

לכפר שבסיפורה של דלדה אין שם, אך דלדה, ילידת סרדיניה, מרמזת כי אינו אלא דימוי של מחוזות ילדותה: מרחב נידח ופראי של אירופה, שבו עדיין לא נוצרה הפרדה בין חומר ורוח. לשדים, לדמיון, ליצר וגם לאל יש ממשות, שמתגלמת בתיאורי הטבע ששוזרת דלדה לאורך הסיפור - רוח, אור וצל המופיעים בעשרות גוונים דקים, ומיטיבים לתאר את עמקי רחשי ליבן של הדמויות. 

"האם" מזמין, גם כיום, קריאות חדשניות ומסקרנות. לכאורה, מי שעומד במרכז הסיפור הוא פאולו; הוא זה שעלול להיות מגורש מכפרו בבושת פנים ולהמיט חרפה על משפחתו. אך מי הוא זה שחושף כאן את צווארו למאכלת? פינצי־לב מציינת כי דלדה לא נחשבה לסופרת פמיניסטית; אך אין ספק כי "האם" הוא סיפורן של נשים - הן נאבקות בציפורניהן על הזכות להיאחז במעט שיש להן בעולמן. 

האם / גרציה דלדה. מאיטלקית: שירלי פינצי־לב; הוצ' אינדיבוק

נטע הלפריןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו