החלום ושברו

על רוב החלומות שלי ויתרתי. את גיל 30 עברתי בלי מכונית ספורט פתוחה ובלי שיער מתבדר ברוח. על משבר ה־40 התגברתי בלי הארלי דיווידסון ובלי קעקוע של עירומה על הכתף ובנדנה על הראש, ואת יום הולדת 50 העדפתי להעביר בלסדר את המחסן, ולא בלסדר את הראש באשרם הודי.

ובכל זאת, על חלום אחד קטן לא הייתי מוכן לוותר. מאז שאני זוכר את עצמי, חלמתי לקנות "האמונד". למי שלא מכיר, מדובר באורגן בעל צליל חם ומרטיט, שהומצא בשנות השלושים בארה"ב על ידי לורנס האמונד (איך לא), והוא נחשב לרולס רויס של האורגנים. הטופ של הטופ, הבסט של הבסט, הדובדבן שעל הקצפת, השומשום שעל הבייגלה, העדית של השמנת, הקשיו של הפיצוחים, ה... טוב, נראה לי שהבנתם. 

ההאמונד עשוי עץ חום, יש לו שתי קומות, הוא שוקל כמעט מאתיים ק"ג ומוגבר באמצעות מנורות, ממש כמו שהיו פעם ברדיו המתחמם של סבתא. השמועה אומרת שבזכות משקלו, שקלו בצבא ארה״ב שאחרי פרל הארבור להשליך על יפן כמה האמונדים ממטוסי B52, אבל בגלל שהאורגנים לא נכנסו בבגאז', ויתרו והסתפקו בפצצות אטום.

במקור הוא נועד להיות אורגן זול לכנסיות עניות שלא היה להן כסף לקנות עוגב. ההתחלה היתה מהוססת, אבל מהר מאוד הרעיון תפס, וכנסיות רבות קנו את הרהיט הענק הזה, ואחר כך שברו את הראש איך להכניס אותו פנימה. את הכסף שהם חסכו על עוגב, הם הוציאו על מנוף.

מרגע שההאמונד כיכב במצעדי המזמורים של יום ראשון החל תהליך מעניין. הוא התחיל לדלוף לנגני גוספל, משם למוסיקאי ג׳אז, ואז ללהקות הרוק המובילות של הסיקסטיז. הצליל שלו, שהפך לסטנדרט בתקליטי התקופה, מוכר לכם בוודאי מ"בהיר יותר מחיוורון" של להקת "פרוקול הארום", מנעימת "החתול" של ג'ימי סמית, ומ"בצלים ירוקים" של Booker T. קרלוס סנטנה היה נשאר בבית אם לא אירגנו לו האמונד אחד על הבמה, ג'ו קוקר היה משקר שלא יגיע כי הוא תקוע בפקקים, ודיפ פרפל התחזו לחולים. ככה גם סטיב מילר, קולד פליי ועוד רבים וטובים, שהכריזו: אין האמונד, אין הופעה. 

כלים מהסוג הזה קשה למצוא. הם נדירים אצלנו כמו גשם בפברואר. אם אתה רוצה אחד כזה, עליך לייבא אותו מחו״ל; בארץ יש אולי שלושה־ארבעה. באמת חשבתי לייבא, עד שמישהו לחש באוזניי שהמוסיקאי המצוין דוד קריבושי חושב להיפרד מהאמונד יפה תואר שהוא הביא ארצה בשנות השבעים. קבענו במחסן בפתח תקווה, ומייד התאהבתי בו. לא בדוד, בהאמונד. אבל גם דוד הוא אחלה.

האורגן שלו נולד ב־1959, כשאני הייתי בן שנה, ולצערי הוא נראה שמור הרבה יותר ממני. העץ שלו מתוח, ואין לו בכלל קמטים. לפני שקריבושי יתחרט סיכמתי איתו מחיר ונמלטתי בחריקת צמיגים, וכשנכנסתי הביתה, צוהל כמו ילד, זרקתי לאשתי ש"קניתי איזה אורגן". 

כמה ימים אחר כך, כשאשתי ראתה אותו ואותי בדלת, היא הפסיקה לנשום. ארבעה סבלים עם פנים אדומות שלא הפסיקו להפליץ מרוב מאמץ הכניסו אותו לבית בקושי רב וחיכו לשמוע היכן לשים אותו. בשל גודלו העצום לא היה ברור לאיזה חדר בדיוק הוא נכנס. אני עוד הגדלתי לעשות ובניתי לו ארגז משוריין על גלגלים, כדי שאוכל להסיע אותו בנוחות להופעות.

פרצוף כל כך מודאג לא ראיתי על פניה של האישה מאז קיץ 2010, אז בן דוד רחוק שלי מחו"ל הגיע להתארח אצלנו והביא איתו את החברה האמריקנית המעצבנת וחובבת הפנקייקים שלו וכלב פודל צווחני ומסריח שסבל ממחלת עור. זה היה נורא.

לא היו יותר מדי אפשרויות, ובסוף נאלצנו להניח את ההאמונד בסלון, כשאני מבטיח שזה זמני. כדרכו של כל זמני, גם גורלו של ההאמונד לא היה שונה: הוא הפך לקבוע. בימים הראשונים אשתי לא הפסיקה להטריד אותי עם: "נו, מתי תיקח אותו? אני לא רוצה אותו בסלון שלי, אני אזרוק אותו ואותך החוצה", וכיוצא באלה. אבל עם הזמן היא התרככה והחלה לראות את יופיו הקלאסי.

יום אחד, כשחזרתי מהעבודה, הופתעתי לראות שהיא עיצבה אותו ככוננית והניחה עליו מפית רקומה, פמוטים לנרות, קערה עם תפוחי עץ ותמונה של המשפחה. הבנות קלטו את המסר והעמיסו עליו מחברות וספרים, ואני קיטרתי אבל הנחתי עליו טלפונים להטענה. 

מה שמצחיק הוא שמאז שהוא אצלי, לא ממש הצלחתי לנגן בו. עד שסוף סוף מצאתי ערב פנוי, אשתי היתה חייבת לראות את אורלי וגיא נדהמים מזה שאורי זוהר היה מניאק. פעם אחרת הילדה נרדמה מוקדם והתבקשתי לא להעיר אותה. יכולתי לנגן עם אוזניות, אבל לצערי ההאמונד יוצר עוד לפני שהמציאו את האוזניות.

הימים עברו בלי שנשמע תו אחד, והתנחמתי בכך שגם כשאני לא מנגן, הערך של האורגן לפחות עולה. חבר שהיה עד לכל התהליך ניג'ס לי שאארגן מסיבת "חנוכת האמונד". אז ביום שישי הזמנתי חברים, פיזרתי כיבוד והכנתי רשימת שירים מתאימה.

ניסיתי להסביר קצת על מוצאו של ההאמונד וההיסטוריה שלו, אבל אנשים פיהקו. חבר שהוא גם נגר חובב דפק על העץ בידענות ואמר שזה לא מסיבי. מישהו אחר ביקש שאנגן את הפתיחה של "רק בישראל". ידידה שלקחה פעם שיעור וחצי על פסנתר ניגנה לנו את המנגינה של האוטו גלידה, ובעלה הפליא לנגן את יונתן הקטן. הרגשתי שמחללים את קודשו של האורגן, והתפללתי שכולם ילכו כבר.

מאז עבר חודש. לנגן ממש עוד לא יצא לי, אבל חוץ מהקטע הזניח הזה, אני די מרוצה. אני מצלם אותו הרבה ומראה לכולם. פעם הייתי מראה תמונות של הבנות, אבל בזכות האורגן זה עבר לי. פעם בשבוע דוד קריבושי מתקשר בגעגועים לשאול מה שלום ההאמונד שלו, ואני מניח את הטלפון עליו ומנגן כמה צלילים, כדי שישמעו אחד את השני. אשתי אומרת שהיא לא מבינה בשביל מה בכלל קניתי אותו. "כי זה היה חלום שלי", אני אומר לה. "וחלומות צריך להגשים".