העולם מעמיד פנים, אנחנו כאן כדי להעירו

הלחימה בים גירתה תמיד את הדמיון האנושי. בוודאי עד לגיחת חילות האוויר, וגם לאחר מכן. ההיסטוריה רוויה בשמות אקטיום וטרפלגר והאדמירל הוריישו נלסון ומלחמת הצוללות ב־1915 והמסע הבריטי לפוקלנד. גם באתוס הישראלי, "ודן למה יגור אוניות"? ואקסודוס ו"עננים על ראשינו הרוח איתן", עם אניית המעפילים חנה סנש, וגם ימים שחורים כהטבעת המשחתת אילת ואובדן הצוללת דקר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

תקופות ארוכות היה הים שדה המערכה הנחות במלחמות ישראל. אך כבר זמן רב הוא מרכזי בלחימה נגד הטרור בלבנון ובעזה. חיל הים האדיר את שמו בהשתלטות על קארין איי לפני כ־12 שנים, ועתה בעשותו כן לאונייה שהובילה טילים לעזה.

הכל כבר נאמר על המבצע ללכידת KLOS C בים האדום. גאווה. ביטחון אישי. ביטחון לאומי. ערעור השלווה אצל האויב בנתיבים הרחוקים מחופי הארץ. זרוע ארוכה. הוכחה לחידוש הקשר של איראן עם הטרור בעזה. העולם מעמיד פנים שאינו מבין מהו משטר האייתוללות. ישראל כאן כדי להעירו מהתרדמת.

נותרה שאלה מסקרנת: החייל הישראלי רגיל ללחום סמוך לבית, על הבית. גם מי שחודר ללבנון אינו מתרחק יותר מכמה עשרות קילומטרים. אבל מה הוא חש בהימצאו חבוי, מוסווה, יממות הנראות לו, אולי, כנצח במרחק של 1,500 קילומטרים מהבית? בודד? מנוכר? מכונס בתוך עצמו? ואולי דווקא התרוממות רוח?

אי שם באחד משיריו כתב אורי צבי גרינברג שורה ברוח ש"יש לנו ארץ, יש לנו ים". הים הוא איכשהו שם נרדף לריבונות. בוודאי עם זרוע צבאית כה ארוכה.

דרושה: סבלנות

אפשר שישראל חווה עתה את הסתירה הפנימית של דור הגאולה. כיצד טובי בניה של האומה גורמים לה בשוגג נזק כמעט בלתי הפיך. הם לומדים ועמלים ומתגייסים לצה"ל ומשרתים במילואים באפרת ובעופרה, ומי שניתק מנחלת האבות ההיסטורית אינו מרחיק יותר מאשר מחברון לירוחם, מבית אל לרעננה, ולעולם לא מחוץ לגבולות הארץ המובטחת.

אך בנאמנותם ובדבקותם בשורש היהודי הלאומי וההומניסטי ובחזון הנביאים, הם מביאים עלינו באהבה יוקדת את התוצאה המרה של הבדידות והניכור והניתוק. צפיתי השבוע בבנימין נתניהו בוושינגטון מסתיר את תחושתו, אבל מי שמכיר את שפת הגוף שלו יודע כמה קשה היה לו להתמודד עם ברק אובאמה, כאשר בכניסתו לנשיא התבשר כי הגידול בהתחלות הבנייה בהתנחלויות זינק השנה בשיעור של 120 אחוזים.

כאילו בשנה כה קשה מול אבו מאזן והחרם האירופי לא די ב־80 אחוזים של התחלות בנייה, שיהיה בהם כדי לרכך מעט את ההתנכלות. אחר כך קל לאובאמה לומר כי הבנייה בהתנחלויות אינה סתם בלתי רצויה אלא "תוקפנית".

זה פרק אחד, רק פסקה אחת, רק תואנה אחת בפי העולם שחלקו אנטישמי וחלקו תמים, ובעיקרו של דבר חותר להושיב את מדינת היהודים בתא הנאשמים של הדור. האנשים הטובים באומה לוקים לאורך כל ההיסטוריה בחוסר הבנה של המונחים "הדרגתיות" או "מידתיות". ירמיהו הנביא מול מלך אוויל (586 לפני הספירה), הממשלה המתונה לעומת הקנאים (70 לספירה), התנאים נגד בר־כוכבא ורבי עקיבא (132) הם דוגמאות מרות מהעולם העתיק. אבל כך גם במסגרת תנועת התחייה הציונית.

הלחץ לקבל הכל ולא לוותר בגלל האשליה כי "אלוהים איתנו" הוביל תמיד למקומות הרי גורל. רבני ההתנחלויות אינם מלמדים את צעיריהם את מהות החיים, ותלמידי ישיבות ההסדר אינם קמים להציג למוריהם קושיות מתבקשות.

קושיה אחר קושיה. ב־1937 הוצע רעיון חלוקת הארץ בדו"ח ועדת פיל. דוד בן־גוריון כפה על התנועה הציונית להסכים נגד דעת בכיריה מימין ומשמאל - זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון ויצחק טבנקין ומאיר יערי - אבל ההתנגדות המרושעת של הערבים והבריטים סיכלה את התוכנית. רק שאילו קמה ישראל הזעירה, רבים מהנספים בשואה היו ניצלים.

אז, בימים ההם, שאל הבן את אביו כיצד הוא מסתפק בחבל ארץ כה זעיר, ובן־גוריון השיב לעמוס כי העצמאות המצומצמת היא ראש גשר, ולכשירחיב - נתרחב. אי אפשר היה לחשוף את כוונתו בזמן אמת, ומתנגדי החלוקה לא הבינו. עמדתו האמיתית של בן־גוריון נודעה רק מקץ שנים, כשפירסם את הספר "מכתבים לפולה ולילדים" (פעם מצאתי בחוברת "כיוונים" מאמר של פרופ' בנימין אקצין, שלפיו ז'בוטינסקי אמנם התנגד בפומבי להצעת החלוקה, אבל בשיחות פרטיות הירהר שמא מדובר ברעיון חיובי, מין "פיימונטה" - האזור הראשון ששוחרר באיטליה בדרך לאיחוד העצמאי המלא). מי צדק אז?

ומי צדק ב־47' כאשר בן־גוריון הסכים לחלוקת הארץ, ומימין ומשמאל התנגדו ונדרו ונשבעו בשם שלמות הארץ, ואילו חלילה התקבלה דעתם לא היתה קמה מדינת היהודים? מפני שזה היה הרגע האחרון שבו ארה"ב ורוסיה שיתפו פעולה, ולאחריו התנהלה המלחמה הקרה במצור על ברלין המערבית, ושוב לא היה אפשר להשיג באו"ם רוב להחלטה כזאת.

ומי צדק ב־79' כאשר מנחם בגין כפה על הליכוד ועל יריבים פטריוטים כיגאל אלון את הסכם השלום עם מצרים, המתקיים עד עתה לטובת ישראל ולתפארתה? מיצחק שמיר ועד אהוד אולמרט, מחיים לנדאו עד גאולה כהן - איש לא התנצל בפניו ולא התחרט.

ומי צדק ב־97' כאשר נתניהו עשה את הסכם חברון, שנראה כמו טלאי־על־גבי־טלאי, ונתקל בהתנגדות רוב הליכוד? בשבוע שעבר סיירתי ברחוב השוהדא, וההסכם שנראה בשעתו כחלום בלהות הזוי, חי וקיים, והשקט נשמר מאז.

זו הבעיה עם אנשים טוטאליים. הם סבורים כי להיסטוריה יש שעון עצר, שמתקבע עד קץ הימים, בעוד במקרה המירבי הוא נעצר ל־40 שנים. הקושי עם "האחים הכתומים" שכה נחוצים לתחיית האומה הוא שדווקא הם אינם מבינים כי "תפסת מרובה - לא תפסת", ו"לא עליך המלאכה לגמור", ושבהיעדר עלייה יהודית ובהתעצם הירידה של האליטות מהארץ, ובדחיקת התרבות היהודית מפני תוכניות הריאליטי בטלוויזיה - אין האומה יכולה לעכל את כל הארץ. טרם הגיעה העת לקבל הכל, כאן ועכשיו.

ב־47 השנים שחלפו מאז "חזרנו אל בורות המים" מתבררת הסתירה: הפלשתינים (ועימם העולם הערבי) היו דבקים בתפיסתם הסרבנית של "לא משא ומתן ולא הכרה ולא שלום" עם ישראל שאימצו לאחר מלחמת ששת הימים אלמלא תנועת ההתנחלות. רק תחושתם כי הזמן פועל לרעתם והם מאבדים את אדמתם נוכח הצלחת ההתנחלות, גרמה להם לבוא אל שולחן המו"מ. אבל אותה התנחלות שכפתה על הפלשתינים לדבר שלום (בלי להתכוון לו), הציבה עצמה גם כמכשול לשלום, ופתחה לעולם שממילא אינו אוהד דרך קבע את ישראל, נתיב להאשימה באחריות להיעדרו.

לאחר כל מה שלמדו על ההיסטוריה היהודית; ולאחר ששיננו כי בורא עולם לא העניק את התורה לבני ישראל מייד בצאתם ממצרים מפני ש"עדיין לא בא (עיתוי) זיוום של בניי" - הגיעה העת שבהתנחלות יצמח מנהיג כריזמטי, שיאמר לנוהים אחריו כי גם הפשרה היא מוצר אלוהי.

הצתה מאוחרת

ראש האופוזיציה יצחק (בוז'י) הרצוג והתנועה לאיכות השלטון באמצעות עורך הדין נידאל חאיק עתרו לבג"ץ כדי שיורה לכנסת למנות יושב ראש קבוע לוועדת החוץ והביטחון. צודקים גם צודקים, רק שאיחרו את המועד.

בשבוע הבא תביא הממשלה לכנסת שורה של חוקים, שנועדו לשאת חן בעיני סיעותיה. חוק המשילות למען ישראל ביתנו, והשוויון בנטל לטובת יש עתיד, ומשאל העם בעבור הבית היהודי.

החוקים יגיעו יחדיו מפני שהשותפים אינם מאמינים זה לזה. מי שיזכה במחטף יחמוק מלהשתתף כעבור זמן בהצבעה למען הסיעה השכנה בממשלה. במה זה משיק לעתירות לבג"ץ? בכך שמייד לאחר מכן תיפתר גם בעיית ועדת החוץ והביטחון, ותייתר את העתירות של הרצוג והתנועה לאיכות השלטון לבג"ץ.

עם אישור חוק השוויון בנטל יצאו אנשי סיעת יש עתיד במחולות, ויאיר לפיד יסכים כי צחי הנגבי יהיה יושב ראש ועדת החוץ והביטחון למשך מחצית תוחלת החיים של הכנסת ה־19, וברגע המיועד יוחלף בעפר שלח, ובא לציון גואל.

זכות הציבור לדעת

לא רק הרצוג והתנועה לאיכות השלטון איחרו את המועד. ייתכן כי גם שולה זקן.

היא מסרה סוף־סוף את גרסתה המרשיעה על העבירות המיוחסות לאהוד אולמרט. הפרקליטות תחליט אם יש לה עניין.

זו דרכו של עולם עדי המדינה, סחר־סוסים בגרסתם. בכל זאת, אם יש ספק עתה - כיצד זה הגישה לה הפרקליטות לחתימה עיסקת טיעון לפני שנה או שנתיים? האם מה שאמרה אז הגיע לידיעת בית המשפט בלעדיה? איני שולל אפשרות כזאת, אבל זכות הציבור לדעת.

השלום שנשכח

קיבלתי עלון המדווח על הפעילות החודשית במרכז למורשתו של מנחם בגין. לציון יום פטירתו ה־22 תוצג מונודרמה על חייו, נאמר בעלון, ובין השאר על "שנות כהונתו כראש ממשלה וההחלטות הגורליות שנעשו, כגון מלחמת שלום הגליל והפצצת הכור האטומי בעיראק".

נו? שיפשפתי את עיניי, ושוב נו? והסכם השלום עם מצרים? כנראה שאינו סחורה עוברת לסוחר בקרב מוקירי זכרו. מביך.

פרס למשתמטים

לא מובן מדוע ועדת שקד העניקה פרס ל־100 משתמטי שירות מצה"ל מחסידות חב"ד.

בחוק השוויון בנטל ייקבע כי אם ייצאו בשליחות תנועתם לחו"ל (ובלבד שלא לארה"ב) ייחשב להם הדבר כשירות לאומי. אמנם לא יקבלו קיצבה, אבל זה שירות לאומי במקום קלון.

אלעזר שטרן הציע. ההצעה נפלה. אבל מישהו לא ויתר. אז החזירו זאת לחוק. צ'ופר למשתמטים. פוליטיקאים חסרי בושה (מוקדש ומוגש כשיעור באזרחות ללוחמי שייטת־13, העושים עתה דרכם בליווי הספינה, ובה הטילים האיראניים, מים סוף לנמל אילת).

כשצה"ל מובס

השר לשעבר אופיר פז־פינס קרא השבוע בעיתון "ישראל היום" כי אדם שהתמודד על מקום במועצת עפולה עירער לבית המשפט על פסילת שלושה קולות של חיילים, שגרמו לו להפסיד. התברר כי הם הוסיפו גרשיים לשמו, ונפסלו. בית המשפט קיבל את ערעורו והוא נבחר.

פז־פינס שיגר מכתב לשר הפנים גדעון סער והצביע על תקלות במניין קולות החיילים, הנפסלים בסיטונות בשיעורים בלתי סבירים. לחיזוק חששו שיגר לסער עבודה שכתבו שתיים מתלמידותיו באוניברסיטת תל אביב, עדי קליש־כהן וצורית וידה־מיקיי.

הן בדקו שורה של מועצות מקומיות, והתוצאות מפתיעות: תמיד שיעור הפסילה של החיילים גבוה מאשר של האזרחים. בכמה מקומות גרמה פסילת החיילים לשינוי תוצאות הבחירות. הנה היחס, לרעת החיילים:ירכא - 9.8:2.2; תל־אביב - 4.3:1.9; כפר תבור - 14.4:2.2; ראשון לציון - 8.6:2.4; ירושלים - 3.6:2.1. בשדה הקרב הזה צה"ל מובס בהתמדה.