"אני הלומת קרב"

את הבוקר ההוא, בחודש אוקטובר 2002, שבו נסעה רובי פורת־שובל בג'יפ הסוזוקי האדום שלה אל סט צילומי הסידרה "חלומות מתוקים" ביהוד, היא כנראה לא תשכח לעולם. זה היה בשעת בוקר מוקדמת, כשיצאה מביתה שברמת השרון בשיער רטוב ואנרגיה חיובית. ברדיו ניגנו שירים רגועים שסייעו לה לפתוח את היום העמוס שציפה לה. בדרך היא עוד הספיקה להתקשר לבעלה האורולוג, ד"ר ישי שובל, לאחל לו יום מוצלח ולוודא שהכריכים שהכינה לילדיה נדב והגר, שהיו בדרכם אל בתי הספר, נאספו על ידם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בכביש גהה, סמוך לאוניברסיטת בר־אילן, היא שמעה לפתע רעש מחריד, שמעולם לא שמעה לפני כן. "זה לא היה בום עוצמתי כמו ששומעים בסרטים ההוליוודיים, אלא מין רעש שאיבה מפחיד שהקיף אותי", היא משחזרת. זה היה עניין של אלפית השנייה מרגע ששמעה את הרעש ההוא, עד שנחת על הרכב שלה חלק מגופת המחבל, שדם ניגר מפיו, מאוזניו ומגרונו. בתוך שנייה נוספת התגלגלה הגופה אל הכביש המהיר, בזמן שהיא מנסה לשלוט בעצמה וברכב ולעצור בצד הכביש.

כשהביטה אל עבר האספלט ראתה נעל ספורט זרוקה על הכביש, תיק של אישה שחפצים התגלגלו ממנו, חתיכות בשר אדם ועוד חפצים, מראות שהיא מנסה למחוק מזיכרונה, אבל הוא לא משתף פעולה. כבר יותר מעשר שנים מאז שהרגעים ההם השתלטו לה על המחשבות, מונעים ממנה שינה עמוקה בלילות.

"בחודשים הראשונים, בכל פעם שעצמתי את העיניים שלי על מנת ללכת לישון, ראיתי אותו. זה היה מחריד", היא אומרת, ועיניה הענקיות והבהירות מתמלאות בשלולית דמעות. מנסה לשדר עוצמה ושליטה כמו שחינכו אותה, ורק המילים המגומגמות שלה וקצב הדיבור המהיר מעידים על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכה. מדי פעם חומקת לה המילה "אמא'לה" בין דבריה, ואז היא מתכנסת בתוכה ושותקת.

"אתה יודע, מעולם לא דיברתי על זה עד עכשיו. חוץ מבעלי, הילדים והאחיות שלי, אף אחד לא יודע על המקרה הזה. המשפחה המורחבת שלי והחברים שלי יקראו על זה בפעם הראשונה בעיתון. נכון שתשמור עלי?"

"ברגע ההוא שראיתי את החלק של הגופה, הייתי בטוחה שמדובר בחייל. אוי, אלוהים. זה היה נורא. אמא'לה, אמא'לה, אמא'לה. לא ידעתי מה לעשות. צווחתי צווחה וצעקתי בהיסטריה לבעלי, שהיה איתי על הקו. הוא לא הבין על מה אני מדברת. סגרתי את הטלפון ופתחתי את הרדיו, אבל עדיין לא אמרו שם כלום. רק אחרי כמה דקות הודיעו שהיה פיגוע ליד אוניברסיטת בר־אילן.

אני חשבתי שזה חייל צעיר בן עשרים, ורק מאוחר יותר הבנתי שהגופה היתה למעשה של המחבל. בפיגוע ההוא נהרגה אישה אחת, והמחבל המתאבד.

"לא ידעתי מה לעשות. המוח שלי לא תיפקד. הסתכלתי מסביבי, וזה נראה כמו שדה קרב. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני חייבת לברוח משם כמה שיותר מהר, לפני שיקרה משהו נוסף או שיהיה איזה פקק תנועה. חשבתי על זה שאני חייבת להגיע לסט בזמן, כי זה היה יום עמוס בסצנות שלי, ואם לא אגיע בזמן אני פוגעת קשות בכסף של המפיקים".

 

פורת־שובל בהצגה החדשה, "נכנסתי למעוזים הכי סודיים של בנק הזרע". צילום: ז'ראר אלון

את נמצאת בזירת פיגוע וחושבת על להגיע בזמן ליום צילומים?

"ככה חינכו אותי. להתייחס בכבוד לכסף של אחרים. אני לא יודעת מה עבר לי בראש באותו הרגע. אתה יכול להבין שלא הייתי הגיונית, ובסך הכל ניסיתי לתפקד. נסעתי מהר לסט, נכנסתי, אמרתי, 'בוקר טוב וסליחה שאיחרתי. היתה תאונה בדרך', התלבשתי, התאפרתי ואמרתי לבמאי דורון ערן שאפשר להתחיל לצלם.

"בינתיים כולם התחילו לדבר על הפיגוע שהיה, והבינו מהתיאורים שלי והמיקום שבעצם הייתי שם. הבמאי אמר לי, 'צריך לפנות אותך מפה. את חייבת לדבר עם מישהו. לבדוק את עצמך', ואני אמרתי: 'מה פתאום לפנות אותי. יש לנו עבודה לעשות'.

"בינתיים בעלי תפס אותי והרגיע אותי. הוא התקשר לחבר שלו, שהוא פסיכולוג, שאמר לו שאני חייבת לקבל טיפול בימים הקרובים, אחרת זה ישפיע עלי. אבל לא הסכמתי לעזוב את הצילומים.

"בערב, כשסיימנו את הצילומים, נכנסתי לרכב החמוד שלי ונסעתי הביתה. זה היה מפחיד. פחדתי ששוב משהו יקרה לי בדרך. אחר כך מכרתי את הרכב וקניתי אחר.

"מאז אני מלאה בחרדות. התחלתי לפחד מטיסות, ומכך שהן לא יגיעו ליעד שלהן. בכל פעם שעצמתי את העיניים לישון, ראיתי את הראש שלו ופחדתי שהוא יבוא להרוג אותי. פחדתי פחד מוות. הייתי מבקשת מבעלי שישים עלי יד ורגל בזמן שהוא ישן, ולא הייתי זזה.

"סירבתי ללכת לטיפול, בגלל הצילומים. פסיכולוג אחד שמכיר את בעלי התקשר אלי וניסה לעשות לי טיפול בטלפון. הוא אמר לי, 'תעצמי עיניים, תנשמי ואל תתנגדי למה שאת רואה. תנסי לשמוע מוסיקה בראש. מה את שומעת עכשיו?' אתה יודע מה שמעתי? את השיר 'אם גם ראשנו שח'", היא צוחקת צחוק קטן כדי להקל את שחזור הרגעים, שלא הירפו ממנה תקופה ארוכה.

"לאט לאט התחלתי להתגבר על התמונות שרצו לי בראש, אבל בלי שממש שמתי לב, הפסקתי לישון. אני ישנה בקושי שלוש שעות בלילה. מצאתי את עצמי מנקה את הבית, מבשלת, מקפלת כביסה, פותרת תשבצי היגיון וכותבת מחזות. למדתי לייעל את הזמן שלי. אני מנקרת כמה דקות במהלך היום, וזה מסדר לי את הכל. למדתי לא להיאבק בזה. גילה אלמגור סיפרה לי פעם שגם היא ישנה מעט מאוד בלילות, ושהיא לא מוצאת טעם להיאבק בזה. ככה גם אני. הזמן עבר, חשבתי שהתגברתי על האירוע ההוא, וגם הסתגלתי לחיים האלה, עד שהבנתי שלמעשה, במשך כל השנים שעברו, אני סובלת מהטראומה ההיא. שאני סוג של הלומת קרב".

ומה גרם לך להבין את זה פתאום ולדבר על זה דווקא עכשיו?

"העבודה על ההצגה החדשה שלי, 'זרעים של שתיקה'. במסגרת תחקיר שעשיתי להצגה אחרת נפגשתי עם קצין בכיר, וזיהיתי שהוא סובל מפוסט־טראומה. החלטתי לשלב את זה במחזה הנוכחי. בהצגה יש דמות של הלום קרב, שסובל מהתקפי חרדה ומכל מיני תופעות של חוסר שינה והשלכות נוספות. רק הבת שלי, שהיא בחורה חריפה מאוד, קראה את המחזה ואמרה לי: 'אמא, הדמות שלו זה בעצם את'.

"ואז פתאום הבנתי, שאני סובלת כל השנים האלה מתסמינים דומים. שאני נמנעת מלטוס אלא אם כן אני ממש חייבת. שאני חרדה בצורה קיצונית לשלום הילדים שלי, מודאגת כל הזמן וסובלת משינה טרופה.

"ותבין: אני הייתי בן אדם שהיה יכול לישון בכל מצב ובכל תנאי. כשלמדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יכולתי להירדם על הדשא כשמסביבי מלא אנשים, עוברים מעלי ומאפרים לי מעל הראש סיגריות. בהתחלה אמרתי לעצמי שאני פשוט טיפוס שהפך להיות ציפור לילה. עשיתי לעצמי רציונליזציה, ורק עכשיו פתאום הכל התחבר לי וצף אצלי מחדש. מי יודע, אולי דרך הכתיבה של הדמות הזאת אגיע למצב של גאולה. החלטתי לדבר על זה, אבל זה לא קל לי. ציפור הנפש שלי מפרפרת מרוב פחד".

טיפלת בעצמך?

"כפריק קונטרולית, אני לא לוקחת שום כדור ולא שותה אלכוהול. גם בטיסות ארוכות אני לא לוקחת כדורי שינה. אולי יקרה משהו והטייס יצטרך את עזרתי להטיס או לסייע? אני חייבת להישאר ערנית".

 

עם יון תומרקין, מתוך "זרעים של שתיקה". "נולד מתאי המשפחה החדשים". צילום: ז'ראר אלון

ערימה של סודות ושקרים

המחזה שעליו עמלה בשנתיים האחרונות, "זרעים של שתיקה", עוסק דווקא במתן חיים. הוא מביא את סיפורה של רונה (פורת־שובל), במאית סרטים דוקומנטריים, שהיא האם היחידנית הראשונה בישראל. בנה (יון תומרקין) מחליט בבגרותו לצאת למסע התחקות אחר זהות אביו, ומגלה בדרך ערימה של סודות ושקרים שהקיפו אותו במהלך כל חייו. את ההצגה ביים משה קפטן, ומשחקים בה גם ליאת אקטע, אייל שכטר, שון גיטלמן ("בית ספר למוסיקה"), עמית אפשטיין ונעמי פרומוביץ'.

זה לא המחזה הראשון של פורת־שובל שעוסק בסודות ושקרים. מי שמחזיקה בבטן את סוד האירוע הטראומטי ההוא נוגעת בהסתרה ובסודות בכל טקסט שכתבה עד היום. כך היה בהצגת היחיד שלה "נעמי", שעסקה בחיי נשים בחברה הבדואית וגילתה אותה כשחקנית, בסרט הקולנוע "סוף העולם שמאלה", שכתבה עם אבי נשר, ב"תשליך", המביא את סיפורה של נערה שנכנסה להריון לא רצוי, וב"כתם לידה" שעסק בסודות של החברה החרדית. כך יהיה גם במחזה הבא שלה, שעליו היא עומלת, שנכנס לחדרים הסגורים והמסוגרים בצה"ל.

כל הצגותיה האחרונות הועלו בתיאטרון הבימה, שנותן לה במה כמחזאית וכשחקנית. בימים אלה היא משתתפת, בד בבד, במחזמר "גבירתי הנאווה", לצד נתן דטנר ושני כהן. "האמון שהבימה נותן בי, המעורבות הגדולה שלהם והתמיכה לא מובנים מאליהם במציאות הכלכלית הלא פשוטה של התיאטרון. זה ראוי להערכה שהם מהמרים בכל פעם על מחזה חדש שלי".

למה קראת למחזה "זרעים של שתיקה"?

"הבן שלי בהצגה אומר לי בשלב מסוים, 'זרעת אותי מזרעים של שתיקה'. המחזה נולד מהרבה תאי משפחה חדשים, שנוצרו סביבנו בשנים האחרונות. זה מרתק בעיניי. רציתי להביא לבמה את הילדים האלה, שנולדים לתאים משפחתיים חדשים של אם יחידנית - זוגות הומואים או לסביות, או בכל קונסטלציה אחרת. לא שואלים את הילדים האלה אם מתאים להם להיוולד לתא אחר, ורציתי לראות מה זה יעורר ויציף. רציתי לשים ספוט על ההתפתחות הטכנולוגית והבעיות האתיות שנולדות מכך.

"יש לי חברה טובה, שילדה לבד זוג תאומים מקסימים ומהממים. במקביל, באותה תקופה חבר שלנו, שהוא רופא, נסע לכנס עולמי בנושא פוריות עם תחושות אלוהות בגלל היכולות שיש היום ליצור תינוקות בכל מיני תנאי מעבדה. יום אחד, באותה תקופה, הגיע אלי איש מחשבים לתקן את המחשב, והזמנתי אותו לאכול צהריים. הוא סיפר לי שהוא לא יודע מי אבא שלו.

"החלטתי להפגיש את כל הדמויות האלה על הבמה ולהביא את הסיפורים שלהם. נכנסתי למעוזים הכי סודיים של בנק הזרע, מעבדות, רופאים, הורים, אמהות יחידניות וילדים שפתחו בפניי את העולם ברגישות שלהם. שנתיים וחצי של שיחות עם כל כך הרבה אנשים".

ומה למדת?

"שאסור לנו להיות שיפוטיים כלפי תאי המשפחה החדשים. שכמו שאנחנו לא יכולים להבין רעב או תשוקה למין, ככה אנחנו לא יכולים להבין את התשוקה של אישה או גבר לילד. צריכים להיות סבלניים כלפי השינויים של התא המשפחתי".

 

"משהו בטבעיות שלי כנראה נגע לכולם". צילום: משה שי

"עכשיו אני אראיין אותך"

את עבודת התחקיר המקיפה למדה פורת־שובל, הנמצאת בשלהי שנות החמישים לחייה, כבר לפני עשרים שנה. היא היתה האישה הראשונה שהגישה תוכנית אירוח בערוץ 2, שהיה אז בחיתוליו: התוכנית שלה, "רובי", ייבאה את ז'אנר תוכניות האירוח האמריקניות בסגנון אופרה ווינפרי וריקי לייק לפריים טיים. התוכנית כיכבה בטבלאות הרייטינג, ובו בזמן זכתה לחיצי רעל מצד מבקרי טלוויזיה, שטענו ל"זיהום תרבותי".

ממרחק הזמן מביטה פורת־שובל על החוויה ההיא עם זיכרונות מתוקים־מרירים. "הכל קרה לי לגמרי במקרה. ב'טלעד' חיפשו מנחה שתגיש תוכנית אירוח בסגנון התוכניות האמריקניות, שהיו פופולריות מאוד באותה תקופה. עשו אודישנים להמון מנחות ושחקניות, ולא מצאו מי שתתאים לאמריקנים.

"יום אחד התראיינתי בתוכנית תרבות של עודד קוטלר על 'נעמי', הצגת היחיד שלי. עודד ביים באותה תקופה הצגה, ולא היה מי שיראיין אותו, אז אמרתי לו בצחוק: 'עכשיו אני אראיין אותך'. ככה אילתרנו סוג של ראיון. בינתיים, מחוץ לאולפן, הסתובבו כמה אנשים שהיו קשורים להפקה, ראו אותי על המוניטור, ואמרו - 'הנה המנחה שלנו!'

"אם היו אומרים לי שאני באודישן לא הייתי עוברת, אבל משהו בטבעיות שלי כנראה נגע בהם. מאותו הרגע התגלגל כדור שלג עצום, ללא ידיעתי. הבכירים בערוץ 2 הכינו קלטת וידאו עם קטעים שלי מכל מיני דברים שעשיתי בטלוויזיה, ושלחו לאמריקנים, שאהבו את זה והודיעו שהם באים לישראל.

"במקביל הוזמנתי להנחות בשידור חי תוכנית תרבות בעכו, לצד יאיר לפיד. לא אני ולא הוא ידענו שבעצם עושים לנו אודישן בשידור חי. התוצאה היתה שהוא קיבל תוכנית ראיונות משלו, ואני קיבלתי את ההצעה להגיש את 'רובי'. ניגשה אלי מפיקת טלוויזיה והודיעה לי: 'ביום ראשון ב־12 תגיעי לאולפנים'. לא הבנתי על מה מדובר. רק כשהגעתי סיפרו לי שנבחרתי להגיש תוכנית חדשה, ושעכשיו אני עומדת לעבור הכשרה של שנה שלמה בארץ ובארה"ב".

שמחת?

"ממש לא. הייתי עם ילדים קטנים בבית, וזה לא הסתדר לי עם כל התוכניות. היתה לי גם הצגת היחיד שלי שהצליחה, 'נעמי', ועמדתי לצאת איתה להופעות באירופה ובארה"ב. כשאמרו לי 'האמריקנים בדרך לפה', עניתי: 'הולד איט! תעצרו את המטוסים, תעצרו הכל!'

"הייתי בטוחה שמותחים אותי, אבל זאת לא היתה מתיחה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בסטאז' בתוכניות האירוח הכי גדולות בארה"ב. לימוזינות, מפגש עם מפורסמים בינלאומיים כמו רובין וויליאמס, ועבודה מאוד קשה. זה היה לא אמיתי. לימדו אותי איך לשאול שאלות, איך לעבוד עם מצלמה, כמה פעמים אנשים צריכים להגיד לי בתשובות שלהם את השם 'רובי' כדי שאני אהפוך למותג, ואפילו איך לרוץ מהר מהבמה של המרואיינים לקהל שרוצה לשאול שאלות.

"פעם אפילו בנו בארץ את התפאורה מחדש, כי המדרגות היו גדולות מדי ולא הספקתי להגיע בזמן למרואיינים. שפכו על זה הרים של כסף. הכל היה מוקפד מאוד - השיער האדום שלי, שהיה אסור לי לגעת בו על פי החוזה, גובה העקבים, הכריות הכפולות ששמו לי בז'קט כדי שהכתפיים יהיו רחבות יותר ואפילו הקול שלי, שהתבקשתי להנמיך".

"הכל קרה לי לגמרי במקרה". צילום: מאיר פרטוש

מה עשה לך הפרסום?

"אני זוכרת שערב עליית התוכנית הלכנו למסעדה עם המפיקים האמריקנים, נכנסנו ואיש לא התייחס אלי. אחד מהם אמר לי: 'תזכרי את הרגע הזה. זה עומד להשתנות'. וכך באמת היה.

"החיים שלי התהפכו בן לילה. היה לי קשה עם הפרסום המסיבי והביקורות, הייתי כמו שיעית ששמה על עצמה חגורת נפץ בלב הפריים טיים. לא הבנתי שאני עושה את התוכנית הצהובה הראשונה בטלוויזיה, ולא היה לי שמץ של מושג מה יהיה האימפקט של זה על הצופים.

"זיעזענו את הצופים עם כל מיני סיפורים דרמטיים וטרגיים. בתוכנית הראשונה התארח טל ברודי, שסיפר שגנבו לו זרע. זה היה בפרומו, וכל המדינה דיברה על זה. התוכנית הזאת דבקה בי למשך תקופה ארוכה מאוד, כאילו אני האחראית להשחתת המוסר בעולם. אני נתפסתי בתור זו שהכניסו אותה לסלון, והיא הרימה את השמלה וחשפה את הערווה. לא משנה שלימים, כל צוות העורכים שלי התגלגל ל'עובדה' או לחדשות, כי הם היו סופר־מקצועיים וידעו להביא סיפורים טובים. 

"לקח לי כמה חודשים טובים להבין שאני בעצם פיון בתוך משחק גדול מאוד, שמשרת אינטרסים כלכליים. מזלי שבאותה תקופה הייתי אמא צעירה, עם חיתולים וקקי. זה הכניס אותי לפרופורציות. הייתי סוס ששמו עליו את הכסף, והיה אסור לי לאכזב אף אחד. אז עשיתי את מה שעשיתי, למרות שדי סבלתי, והשתדלתי להיות הכי טובה שיש.

"יכולתי לתרגם את זה לפרסום וכסף, אבל הלב שלי משך אותי לתיאטרון. משם באתי, ולשם גם חזרתי, בסופו של דבר".

ולימים הפכת להיות תסריטאית ומחזאית. זה מהמקום שמבקש שליטה? לא לחזור להיות פיון?

"לפני 'רובי' עשיתי אודישן לתפקיד קטן בקאמרי, ולבסוף קיבלה אותו שחקנית אחרת. מהמקום המתוסכל ההוא שאלתי את עצמי 'מה את רוצה לעשות?' והבנתי שאני צריכה לכתוב לעצמי את התפקידים. כך כתבתי את 'נעמי'. באופן כללי אני בן אדם מתעד. מילדות כתבתי שירים והערצתי סופרים, כך שזה היה לי די קל.

"היו הרבה תגובות על התעוזה שלי לצאת בהצגת יחיד. אמרו לי, 'מי את חושבת שאת? יוסי בנאי?' אבל העקשנות שלי השתלמה. יצרתי יש מאין, זכיתי להופיע עם ההצגה בארץ ובעולם, וזה פתח לי דלת להפקות נוספות".

עם נטע גרטי, מתוך "סוף העולם שמאלה". צילום: יוני המנחם

לימים היית שותפה בכתיבת "סוף העולם שמאלה" עם אבי נשר, וכשלא קיבלת קרדיט של תסריטאית ושותפה בהפקה, יצאת למאבק משפטי ותקשורתי. למה זה היה חשוב לך?

"יצאתי לתבוע את זכויותיי! היתה לי אפשרות לשבת בשקט ולשתוק, כמו שהציעו לי רבים. הפחידו אותי שאני נלחמת נגד אימפריות, שיהרסו לי את הקריירה. אבל אני חשבתי על זה שיש ילדים שמסתכלים עלי, ומה המסר שהם יקבלו אם אשב ואשתוק כשרומסים אותי? יש משהו עלוב בשתיקה כשעושים בך מעשה מגונה".

באמת שילמת מחיר יקר.

"נכון, הציגו אותי כמשוגעת, שקרנית, מניפולטיבית ומה לא. ובסוף מה? ניצחתי במשפט, קיבלתי את הקרדיט שהגיע לי, וגם הערכה מיוצרים רבים ופיצויים מכובדים. הצדק יצא לאור. אנשים משלמים מחיר יקר על הרצון שלהם לומר את האמת, והיה חשוב לי לומר את האמת. בדיוק כמו שהיה חשוב לי לומר את האמת ב'נעמי', שגררה כעס מצד המגזר הבדואי, או ב'כתם לידה', שקומם עלי כמה רבנים.

"כל מה שכתבתי או עשיתי לא נעשה כדי להיות גיבורה. אני לא מאלה שלא אכפת להם מה שאומרים עליהם. אכפת לי מאוד. אני ממש ממש רוצה להיות ילדה טובה, וכל חיי הייתי ועשיתי דברים כדי שיגידו עלי שאני ילדה טובה. ואז התחילו להגיד עלי שאני ילדה רעה. אבל לא עשיתי שום דבר רע. אף פעם. יש פשוט תפיסה חברתית שילדה טובה היא ילדה שותקת, וכשהיא עושה משהו, היא ביצ'ית. אבל אני כזאת שמדברת.

"באותה מידה אני עובדת קשה, דואגת שהמחזות שלי יצליחו, מספקת עבודה לחברים שלי בתיאטרון ורוצה שיהיה טוב. אני משלמת מחיר, כי אני עושה, וכל מי שעושה הוא כבר שונה. אני גם מתפרסת להרבה מקומות - שחקנית, מחזאית, מנחה, פרזנטורית. לפעמים זה מקשה על במאים או על מלהקות, שרוצים אותי בתור משהו אחד, מאוד ברור.

"היום אחרי כל כך הרבה שנים אני מרגישה שכבר מבינים מי אני. אני נאמנה לעצמי. אומרים שאני אישה עם ביצים, אבל אני רוצה מאוד להיות אישה עם שחלות שעושה פדיקורו מניקור, והפרזנטורית של רונית רפאל. גברים שעושים הם אמיצים וחרוצים. אישה שעושה היא לפעמים חצופה וחריגה".

מה לא יודעים עלייך?

"שאני מצחיקה. מצחיקה מאוד. התחלתי את הקריירה שלי כשחקנית קומית בהצגות ובמתיחות של יגאל שילון. עם השנים למדתי לוותר על ההתמכרות לצחוק של הקהל, והלכתי למקומות הדרמטיים. אז אני מקווה שאני לא יוצאת עכשיו דמות טרגית, עם כל הסיפורים שלי. כי בעצם אני אישה די מצחיקה". 

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו