ג'יימס פטרסון נחשב לדמות ייחודית בעולם הספרות: הוא מוציא לא פחות מעשרה ספרים בכל שנה, כותב ספרים בשיתוף עם כותבים אחרים ולכל המלעיזים הנוהגים לכנות את ספריו "נוראים", הוא נוהג לענות בקביעות ש"אלפי אנשים שונאים את ספריי, מיליונים אוהבים אותם".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אך בתעשיית הספרים, המצויה במשבר מתמשך ונאבקת על כל דולר, הפרויקט שיזם פטרסון לפני כשנה והשבוע יצא לפועל, נחשב למשונה מכולם: הסופר, שהונו הוערך ביוני 2013 על ידי "פורבס" בכ־91 מיליון דולר, הודיע שיתרום מיליון דולר מהונו לכמה עשרות חנויות ספרים עצמאיות ברחבי ארה"ב.
"זו עוד דרך בשבילי לעורר מודעות ומעורבות של אנשים למצבן של חנויות הספרים העצמאיות, אשר מאז התפתחות חנויות הספרים המקוונות מצויות במצב בעייתי", הסביר פטרסון בראיון ל"ניו יורק טיימס", "לא רק החנויות וההוצאות הקטנות נמצאות בסיכון; במובן מסוים עתידה של הספרות האמריקנית כולה נמצא על הכף".
עבור מי שמכיר את מפעלותיו של פטרסון מקרוב, ייתכן שלא מדובר בצעד מפתיע; לפני כשנה הופיעה סידרת פרסומות בגודל עמוד על גבי עיתונים בארה"ב, שבהן נכתב "מי יציל את הספרים? את חנויות הספרים? את הספריות?" לצד הכיתוב הוסיף פטרסון, פרסומאי מצליח בעברו, מבחר תמונות של רומנים אמריקניים ידועים שלולא הוצאות הספרים לא היינו מכירים, וטען כי בהשוואה לעזרה שקיבלו תעשיות הבנקים והמכוניות, תעשיית הספרים הוזנחה.
מצב חנויות הספרים העצמאיות בכי רע, ולא מהיום: חלק מהחנויות שומרות על גרעין נאמן של קוראים, שמחפש את החוויה האינטימית בקנייה בחנות בעלת חותם אישי, וגם הצטמקות רשתות ענק כגון "בארנס אנד נובל" סייעה להן לרכוש קהל חדש - אך במקביל, צמיחתן העקבית של אמזון ודומותיה מכרסמות ברווחיהן.
חנות ספרים עצמאית בשדרות מדיסון בניו יורק
"קונה לנו עוד כמה שנים"
יש הטוענים כי ההידרדרות במצבן של חנויות הספרים העצמאיות החלה לפני יותר משני עשורים. "החנויות שהחזיקו מעמד אפילו התחזקו בשנים האחרונות", טוען מייקל פיץ', מנכ"ל הוצאת הספרים "Hachette", "אך בהשוואה אליהן, במהלך 20 השנים האחרונות רבות יותר לא שרדו".
אפשר לראות בפרויקט של פטרסון לא יותר מקוריוז; אך אין ספק כי העובדה שהסופר, מחבר סידרת ספרי המתח המצליחה שבראשה הבלש אלכס קרוס ועשרות רומנים, ספרי מד"ב וספרות ילדים, מתייצב ללא כחל וסרק לצד החנויות יכולה רק לסייע לחלקן, כי מדובר בפרויקט יעיל וצנוע. כבר לפני שנה הודיע פטרסון כי בכוונתו להעניק לחנויות סכומים הנעים בין 2,000 ל־15 אלף דולר.
בין הזוכים לתרומתו של פטרסון יש חנות בסן חוזה, שתשתמש בסכום כדי לחדש את רשת המחשבים בחנות, חנות בניו יורק, שמבקשת להחליף את הרצפה הסדוקה שלה, וחנות שביקשה לרכוש ואן לירידים ספרותיים. "הסיוע של פטרסון לא מבטיח שלא נפשוט רגל בעתיד", אומרת איליין פטרוסלי, בעלת החנות בפיכחון, "אבל הוא לבטח קונה לנו עוד כמה שנים".
ופטרסון? הוא כהרגלו מגיב לרעש סביב תרומותיו בכנות האופיינית לו. "אני עשיר ולא צריך למכור עוד ספרים כדי להתפרנס", אמר, "יש להפנות את המאמצים כדי שילדים יקראו יותר. כדי שאנשים ייכנסו לחנויות ספרים לעתים תכופות יותר. כרגע צריך לדחוף את הנושא קדימה, כמה שאפשר".
* * *
מבחן קריאה | יעקב אחימאיר
עדות מאופקת ומטלטלת
ספרו של ד"ר יהודה (יולי) מרגולין, "מסע לארץ האסירים", הוא בבחינת תגלית עיונית: יותר מ־65 שנה חלפו מיום שפורסם ברוסית. לאחר פרסומו הועלם, ורק עתה הוא זמין לקריאה בעברית.
מרגולין, יליד פולין, התגורר בפלשתינה במחצית הראשונה של המאה ה־20, חזר לפולין בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ונקלע לעיר פינסק תחת השלטון הסובייטי - אך ללא דרכון רוסי. הוא נחשד על לא עוול בכפו ונידון לחמש שנות מאסר במחנות עבודה בצפון בריה"מ, "מקומות אסורים שלא הופיעו בשום מפה, מאוכלסים ברוחות רפאים נטולות זהות ומסומנות רק במספרים".
קורותיו של מרגולין, וקורותיהם של רבים־רבים כמותו, הם בספר בבחינת חשיפה של אחד מן האכזריים ביותר שבפשעים נגד האנושות שבוצעו בהיסטוריה. גדולתו של מרגולין בכך שאינו עורך מאזן נורא של אכזריות מול פשעי גרמניה הנאצית (מאזן שרבים וטובים בחרו בו). תיאוריו מתמקדים, לחלופין, ברוח האדם הנתון לדיכוי, לרעב, לצמא ולאיבוד זהותו. "מגיע הרגע שבו כבר אין לנו דבר משל עצמנו", הוא כותב בתיאוריו מהגולאג, "המדינה מלבישה ומפשיטה אותנו כראות עיניה".
קריאה בעדותו של מרגולין, שהלך לעולמו בשנת 1971, מעוררת לעתים תהייה מדוע אינה צוללת אל הרגש ואינה מרמזת על רצון לנקום. אך לא זה סגנונו של המחבר האינטלקטואל, אשר לאחר שחרורו ושובו לארץ ישראל הועיד עצמו למטרה אחת - מאבק במשטר הסובייטי הקומוניסטי השנוא.
כתיבתו של מרגולין כה מאופקת, עד כי קשה להאמין כיצד הצליח לבלום את תחושותיו הקשות ולא הפך אותן לזעקה גדולה. עם זאת, היא מדגימה היטב מדוע "גם איפוק הוא כוח".
פרסומה המאוחר כל כך של המהדורה השלמה של "מסע בארץ האסירים", מרחק שנים מכתיבתה, מלמד דבר או שניים על הסביבה האינטלקטואלית שבה היו שרויים חוגים רחבים במערב, שהעלימו דו"חות אכזריים דוגמת ספרו של מרגולין. אכן, במערב לא רצו לשמוע. אלה צנזורה ו"תקינות פוליטית" נוסח המאה הקודמת.
עם זאת, טוב מאוחר מלעולם לא. להוצאת "כרמל" הזדמנה זכות להוציא את ספרו של מרגולין בעברית – שכן מדובר באחד מספרי התעודה החשובים שראו אור בישראל בשנים האחרונות.
מסע בארץ האסירים / יולי מרגולין
מרוסית: עידית שקד; כרמל, 543 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו