בימים האחרונים קראתי בשקיקה את סיפורו יוצא הדופן של חוסה סלבדור אלברנגה, דייג מקסיקני ששרד לבדו יותר משנה על סירה באוקיינוס השקט, לאחר שנסחף 13 אלף ק"מ. הוא סיפר שאכל כרישים וציפורים נודדות שנחתו על הסירה שלו, שתה דם של צבים, ובאירועים חגיגיים שתה לחיים את השתן של עצמו. מתברר שבתחילת המסע הצטרף אליו נער צעיר, אבל לפי אלברנגה, תלאות הדרך, ובעיקר הרגלי האכילה הקטסטרופליים, עשו אותו חולה עד שמת, ולא היתה ברירה אלא לזרוק אותו לים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הציניקנים מיהרו לפקפק בסיפור ההישרדות המופלא. האיש נראה להם שמנמן מדי בשביל אחד שלא אכל בצורה מסודרת כמעט שנה, עורו לא היה שזוף מספיק, וכפות רגליו נראו מטופחות כאילו יצא מסלון יופי. ההערכה היא שבאזור חג ההודיה הוא אכל את הנער, אחרי שהבין ששום תרנגול הודו לא ינחת על הסירה.
לגבי השיזוף, אלברנגה אמר שהוא הסתתר מתחת לקרטון (כנראה די גדול, אולי קרטון של מקרר) שהיה על הסירה, ולגבי הרגליים אני מניח שהוא עשה פדיקור דגים, כי זה הסטייל היום: אתה שם את הרגליים במים ודגיגונים קטנים אוכלים לך את העור היבש ברגל, ואחרי זה תוקעים גרעפסים בטעם של קרסול.
הדייג האובד חזר השבוע למקסיקו ונפגש עם הוריו, שאותם לא ראה 15 שנה. מתברר שהפגישה לא נמשכה יותר מדי זמן, מאחר שהוריו חסרי הטקט הזמינו אותו למסעדת דגים ופירות ים, וזה היה קצת יותר מדי בשבילו.
הסיפור של חוסה הסעיר את דמיוני. חשבתי מה היה קורה אילו טיפוס מפונק כמוני היה נקלע לסיטואציה כזו. הימים הראשונים היו עוברים בנעימים, אין ספק. אני לבד בסירה, בלי "אבא תקפיץ אותי־אבא תחזיר אותי", בלי "צריך לצבוע את הסלון, לקנות וילון, לתלות מדף, לסדר את המחסן". ימים קסומים של ניקוי ראש, בלי טלפונים ואי־מיילים, בלי חדשות מעצבנות על ג'ון קרי, בלי שיחות מהעבודה, רק אני, הים והשמיים.
אבל מה היה קורה אחרי הימים האלה? נכון שאני לא צדיק, אבל 13 חודשים לבד בים - עונש כזה לא מגיע אפילו לי.
הדבר העיקרי שהעסיק אותי זה שאלת האוכל. אכלתי בחיי הרבה דברים, אבל כרישים ודם של צבים זה ממש לא אני. לאחרונה בכלל נכנסתי לקטע צמחוני, והפחתתי מאוד את צריכת הבשר והדגים. אז מה כבר יש לים להציע לי? הרי טופו וקינואה לא עפים באוויר ולא שוחים בים, ולכן אין שום דרך לצוד אותם. אני משער שכדי להשיג את אפקט הטעם של פריכיות כוסמין הייתי נאלץ לכרסם את המשוט, אבל אז הייתי מאבד את הסיכוי לחזור לחוף.
לא בטוח שהייתי עומד בכל המשימות הפיזיות והנפשיות הללו, אם כי התחושה הזו, של בדידות אינסופית בשילוב רעב כבד, לא זרה לי. אני מכיר אותה היטב מהנסיעה של 6 בערב בפקקים של כביש גהה.
איור: טל לזר
אני מכיר אנשים שלא צריכים 13 חודשים על סירה כדי להשתגע ולאכול את הטרמפיסט שנמצא איתם; מספיקות שעתיים על הכביש בדרך הביתה מהעבודה. הפעם האחרונה שהייתי קרוב לשיט מייאש כזה היתה בירקון ב־1976, כשניסיתי להרשים נערה בת גילי ביכולות החתירה שלי ולא הצלחתי לחזור לכיוון רדינג נגד הרוח. נפרדנו בשבע טחנות, ומאז לא ראיתי אותה.
שיט לא מתוכנן של שנה יכול להיות מאוד משעמם. הזמן לא עובר, ואפשר להשתגע. הפטנט הוא לנתק את עצמך מהמציאות העגומה ולהפליג במחשבות חיוביות, שיעבירו את הזמן. למשל, אם הייתי נסחף לאי בודד השבוע, סביר להניח שהייתי תוהה מדוע צריך השר פירון יועץ לענייני גאווה. אחד האתרים דיווח שהמועמד המוביל למשרה הוא אסי עזר. אם הפיילוט של פירון יצליח, אולי אפשר יהיה למכור לחו"ל את הפורמט "יועץ לקהילה הגאה", כמו שמכרו את "הכוכב הבא". הייתי גם חושב מדוע אין יועץ לענייני הטרוסקסואלים, כאילו אצלנו, הסטרייטים, הכל בסדר. אדוני שר החינוך, גם אנחנו צריכים יועץ. ולא, אל תשלח אותנו ליועצת בית הספר.
הייתי מהרהר כמה ימים בפרשת קלינטון־הרלי. מה כמה ימים, שבועות! ביל ואליזבת עושים את זה, כשבחדר ליד ישנה הילארי, אחרי שסיימה לקרוא את "המקווה האחרון בסיביר". בוא'נה, זה מעיף את הראש. תכלס אני לא חושב שאתה צריך להיות פצצת־על כמו הרלי כדי להגיד כן לנשיא ארה"ב. אם קלינטון היה שולח אלי מטוס, הייתי עולה עליו, גם בשביל לאכול איתו נקניקייה בסאבוויי. כשמדובר בטיסות לואו־קוסט לא צריך להיות מפונקים.
בבדידותי הבלתי נגמרת בלב ים הייתי מנסה לחקור אם יש לי שורשים ספרדיים, ואם אני צאצא למגורשי ספרד. לחשב את עץ המשפחה 500 שנה אחורה יכול להעביר שנה כמו כלום.
הייתי מקדיש זמן גם למחשבות על אופנת החרמות. אחרי שאחינועם ניני החרימה את אריאל זילבר וזילבר החרים את אקו"ם, ואחרי שארגוני הנשים ואורלי וגיא החרימו את אייל גולן, שהחרים את אבא שלו, ואחרי שקובי פרץ החרים את רשויות המס - הגיע הזמן לשיר החרמות של כל אמני ישראל, שייקרא "חראם". "חראם... עלינו ועל כל העולם, חראם".
ואיך אפשר בלי מסיבת העיתונאים, רגע אחרי שנמצאתי בריא ושלם! אני בוודאי אתגלגל לחוף מגודל שיער, שזוף וחטוב, תשוש אך משיב לעניין, וכמובן, אשמור על חוש הומור ואגלה בקיאות באקטואליה.
כיצד שרדת, מר ניצני?
"עשיתי דמיון מודרך והירהרתי הרבה בנושא תוכניות בישול בטלוויזיה. זכרתי את הסיפורים העצובים של המתחרים ב'מאסטר שף' והבנתי שמצבי טוב ממצבם".
ומה החזיק אותך שפוי?
"הדיווחים מגלגלצ. היה לי רדיו קטן עם גלים קצרים, והפקקים הבלתי נסבלים בארץ הבהירו לי שיכול להיות גרוע יותר".
איך התחושה לפגוש אנשים, אחרי שלא נראית בציבור זמן רב כל כך?
"אני לא חושב שאני מיוחד. גם את שלי יחימוביץ׳ לא ראו מאז ההדחה מראשות מפלגת העבודה, והיא חיה עם זה בשלום".
אם כך, מה בער לך לחזור?
"הרצון לדעת מי ייבחר לנשיא הבא. זה באמת פואד??? וואו. דווקא הימרתי על רובי ריבלין".
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו