הדרישה הישראלית להמשך השליטה בגדת הירדן המערבית ובמעברים בין ישראל לירדן במסגרת הסדר הקבע עם הפלשתינים עומדת עתה במרכז הוויכוח בין הרשות הפלשתינית לבין ישראל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לבקעה יש משמעויות צבאיות רבות משקל עבור ישראל לאור ניסיונה הרע עם הפלשתינים, הן בפיגועים והברחות אמל"ח מגבול ירדן בעבר ("ארץ המרדפים"), והן מניסיונה השוטף עימם בגבול עזה. מבחינה ביטחונית, אין ספק שעדיף לישראל להחזיק בבקעה על פני התמקמות בקו גבול חליפי ממערב לבקעה.
מעבר לסוגיית ההתנחלויות, נראה כי סוגיית הביטחון היא המרכזית שצריכה להנחות את ישראל בדיון זה. במציאות האביב הערבי שבו נוהרים מוג'אהדין מכל העולם למוקדי העימות שמסביבנו עולה חשיבות השליטה בגבול הירדני. ירדן חזקה ויציבה הסוגרת את גבולותיה מכל עבר היא חשובה לקיומו של שקט בגבולה המזרחי של ישראל. לכן יש להביא בחשבון את הסיכון שקיים במסירת האחריות על גבול ירדן ומעבריו לפלשתינים. צעד זה יחשוף את ירדן, שמרבית אוכלוסייתה הם פלשתינים, לאיום של מהפך פלשתיני עתידי.
תיירי הג'יהאד
בחינת האיום הצבאי הנשקף מ"החזית המזרחית" דרך הפריזמה של התפוררות הצבאות היריבים ועליית השימוש בטילים ובנשק תלול מסלול עשויה להוביל למסקנה כי ה"העומק" אינו חשוב ואפשר לוותר על הבקעה. למעשה, האתגר שמציבות יחידות הטרור של "תיירי הג'יהאד" הנוהרים באלפיהם למוקדי העימות באזורנו מסוכן לאין ערוך, ומעמיד מסקנה זו בספק. המונרכיות הערביות מצויות בסכנה ובכללן ירדן. במציאות זו לא יהיה נבון לנקוט צעד כלשהו העלול להביא להחלשתה של ירדן ולהצפתה בלוחמי אל־קאעידה, ג'בהת אל־נוצרה או חמאס.
תיירי הג'יהאד הפועלים במדינות ערב המתפרקות אדישים לכאביה של האוכלוסייה האיסלאמית שאליה פלשו. הם אונסים ורוצחים את התושבים עצמם, כך קשה להרתיעם. איום זה מתנהל בעיקר על הקרקע ומעצים את חשיבות השליטה על מעברים הכרחיים, נקודות הרתעה ועומק קרקעי. לדוגמה, סוריה היא מקרה קלאסי של אובדן שליטה על מעברי הגבול והסתננות נחילי מוג'אהדין לתחומה. בתקופת מובארק איפשרה מצרים ללוחמי אל־קאעידה והג'יהאד העולמי לחבור לאחים המוסלמים במצרים ולאנשי חמאס ברצועה ולבסס בסיני תעשייה של הברחות בין סיני לעזה שכוונה למעשי טרור נגד ישראל.
ירדן מצליחה בינתיים לבלום תהליך זה והוכיחה עצמה כפרטנר אמין בגבולנו המזרחי. גם אם אינה מצהירה זאת במפורש, ירדן אינה נלהבת ממסירת קו הגבול והמעברים בירדן לידיים פלשתיניות. היא כבר התמודדה בשנות ה־70 עם ניסיון השתלטות פלשתיני בראשות ערפאת ("ספטמבר השחור"). כמו כן, המונרכיה הירדנית מתמודדת עם קשיים כלכליים ועם איומים על יציבות המשטר מבית ומחוץ, ואילו השבטים הבדואים שתמכו בכתר עד לאחרונה נחלשו.
בנוסף, ירדן מוצפת בזרם ענק של פליטים (ובהם פלשתינים רבים) מסוריה ובולמת בגבולה המזרחי תנועת רדיקלים איסלאמים מעיראק לשטחה. אם תימסר הבקעה בשלב זה או אחר לפלשתינים, ייפגע ביטחון הפנים בממלכה, שכן בין ששלטון אבו מאזן יעלים עין מהטרור ובין שיקרוס וחמאס ישתלט על השטחים, תהפוך הבקעה לשטח פרוץ מבחינה ביטחונית. הנזק לישראל בתסריט זה הוא ברור.
כל הסימנים מעידים כי ישראל וירדן אינן ששות להמיר את הביטחון הנוכחי בגבולן בהסדרים מפוקפקים בנוסח המוצע על ידי מזכיר המדינה האמריקני. לכן הדיון בגבול ירדן מצריך הכרעה בשאלה: האם עדיף להמשיך לשלוט בנתיב נהר הירדן ובמעבריו ולספוג נזקים הצפויים מכישלון מגעי השלום עם הפלשתינים או שמא עדיף הסדר מדיני שהוא "כרוניקה של טרור ידוע מראש", שסופו שהפלשתינים יפעלו מול שתי המדינות לפי "אפקט הבלון": השתלטות על האתר שייפרץ ראשון?
גם לו הפכה ירדן ל"פלשתין", אסור היה לישראל לאפשר השתלטות פלשתינית על נתיב נהר הירדן והמעברים שבו, בשל האיום האפשרי מירדן הפלשתינית החמושה על ישראל.
החשש הירדני מהתחזקותה של קונספציית "המולדת החלופית" לפלשתינים בירדן הביאם לניתוק הקשר עם הגדה המערבית ולתמיכה בכל פתרון לבעיה הפלשתינית שאינו על אדמת ירדן. יש הגורסים כי הממלכה הירדנית עשויה להניע תהליך יזום ומבוקר לשינוי בכיוון הפלשתיני תוך שימור המונרכיה ההאשמית והקשר עם ישראל. עד אז, האינטרס הישראלי־ירדני הוא המשך המצב הקיים. האינטרסים הביטחוניים המשותפים של שתי המדינות החלו בעימותים ובמבצעי תגמול, פעולות טרור והברחת נשק על ידי פלשתינים לגדה המערבית ומארבים למחבלים חוצי הנהר מציר "הטשטוש־גישוש" לאורך נתיב הירדן ובבקעה.
הקשרים הביטחוניים שהתפתחו מאז בין ישראל לירדן בלמו את התופעה. היחסים שנתגבשו התאפיינו בשיתוף פעולה אסטרטגי חשאי שנחשף ללחצים ולאיומים במעגל הבין־ערבי ועמד בהם. הקשר נוהל על ידי מנהיגי שתי המדינות והוביל להסכם שלום בין השתיים. ירדן משמשת עתה בעצם מדינת חיץ בין ישראל לרבים מאויביה ואסור להחלישה.
בעוד ישראל דורשת המשך שליטה בנתיב הירדן ובבקעת הירדן, הפלשתינים מסרבים לכך ועומדים על תביעתם לריבונות ולשליטה בשטח זה. נוכח עמדות מנוגדות אלה יש אצלנו כאלה הגורסים שצריך דווקא להיענות לדרישה הפלשתינית, בנימוק שאיום החזית המזרחית הכולל קואליציה צבאית קונבנציונלית הוסר וכי סבירותו של איום זה נמוכה ביותר.
האוחזים בגישה זו גורסים כי לישראל יש יכולת הרתעה מספקת שהופכת את הנוכחות הצבאית בבקעת הירדן למשנית ולמיותרת. גישה מסוכנת זו מתבססת בעצם על המדינה הירדנית במתכונתה הנוכחית כעובדה שאינה מוטלת בספק, ואינה נוטלת בחשבון את הסיכון שירדן תינזק ממסירת המעברים לפלשתינים ותפסיק לתת את השירות המצופה ממנה, או שעלול לחול בה מהפך חמור לרעתנו.
לסיכום, שליטה פלשתינית בנתיב הירדן ובמעבריו תזיק לביטחון המשולב של ישראל עם ירדן. יש לזכור כי קיים סיכון שאם בירדן או בסביבתה הבין־ערבית והאיסלאמית (איראן, עיראק, סוריה ולבנון) יחולו שינויים דרמטיים לרעתנו, הם עלולים לאיים באופן חמור על ביטחון ישראל ממזרח, ולכן שליטה ישראלית בבקעה היא קריטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו