קולנוע: שמור אותי, אהוב אותי

אם יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מהבמאי ספייק ג'ונז, זה את המקוריות שלו. כל סרטיו מתהדרים בייחודיות ובחד־פעמיות, ואינם דומים לשום דבר שראיתם קודם לכן. יש לג'ונז קול, והוא אינו חושש להשמיע אותו. יש לו סגנון משלו, והוא אינו מפחד להפגין אותו. יש לו לב גדול ורעיונות שאפתניים/מופרעים, ולא רק שהוא לובש אותם על דש בגדו בגאווה, אלא שהוא גם מצליח לזקק מהם רגשות עזים. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

החדשות הטובות הן שגם "היא", סרטו החדש של ג'ונז, הוא סרט מקורי וחדשני. ואם חשבתם שהאלמנטים הביזאריים שניבטים מיצירותיו קשורים באופן בלעדי בתסריטי המופת שכתב עבורו צ'רלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן"), אז הנה ההוכחה שטעיתם. אף על פי שקווי דמיון לעולמו הרומנטי, המטפיזי והמיוחד של קאופמן ניכרים גם בסרטו החדש (שבהחלט מזכיר את התסריט של קאופמן ל"שמש נצחית בראש צלול"), את התסריט ל"היא" - סיפור אהבה סמי־עתידני עבור יצירי העידן הדיגיטלי - כתב ג'ונז בעצמו. התוצאה אינה מתקשה להיות יפה, פרובוקטיבית, רגישה, הזויה, עצובה, עכשווית ומעוררת מחשבה. מפתה אפילו לומר שזהו "הסרט הנכון, בזמן הנכון"; שזהו "סרט שמגדיר את התקופה שבה אנו חיים". אבל מכיוון שאני, לפחות, אינני חי כך, נראה לי שאעמוד בפיתוי.

סיפורנו מתרחש בעתיד הלא רחוק, בלוס אנג'לס, ובמרכזו ניצב בחור דיכאוני ומשופם ששמו תיאודור טוומבלי (חואקין פיניקס, בתפקיד שנוגד באופן מוחלט את החייתיות הבלתי ניתנת לאילוף שהציג ב"המאסטר"). תיאודור מתקשה להודות בכישלון נישואיו, שהסתיימו לפני כשנה, והוא מתקשה להסתגל לבדידות שנכפתה עליו. את ימיו הוא מעביר בעבודה בחברה שכותבת מכתבים עבור אחרים. כי ככה זה בעתיד הלא רחוק. בני האדם יהפכו לכל כך מנותקים מהרגשות שלהם, שהם יזדקקו למישהו אחר שיבטא אותם עבורם.

כשתיאודור אינו עובד, הוא מסתגר בדירתו המעוצבת. הוא אמנם מיודד עם שכנתו החביבה והמתוסכלת (איימי אדמס הנהדרת), אבל רוב הזמן אפשר למצוא אותו משקיף אל קו הרקיע המנוכר והיפהפה שנשקף מחלונו הגדול, מתבוסס במחשבותיו המדכדכות ומתמזמז עם משחקי הווידאו ועם הצעצועים הדיגיטליים שלו.

יום אחד, בעודו הולך ברחוב, תיאודור נחשף לפרסומת עבור מערכת הפעלה חדשה. "זו לא מערכת הפעלה", אומר הקריין, "זו תודעה". ואכן, לאחר שגיבורנו רוכש ומתקין את המוצר, הוא מבין שמערכת ההפעלה הזאת - שמדברת בקולה המתוק והסקסי של סקרלט ג'והנסון - היא משהו מיוחד מאוד. מהפכני, אפילו.

בתחילה המערכת מסייעת לתיאודור בעניינים ארגוניים שונים, למשל סידור האי־מיילים שלו. אך עד מהרה מתברר כי המערכת הממזרית, שקוראת לעצמה "סמנתה", הולכת ומפתחת לעצמה אישיות. ואט־אט תיאודור מגלה כי מאוד מאוד כיף לו לדבר איתה ולשתף אותה במחשבותיו. היא מצחיקה אותו. היא מגרה אותו. היא מבינה אותו. מפה לשם, הוא מתאהב בה. 

מיסיס ג'ונז

סרטו של ג'ונז משוטט בטריטוריות רומנטיות־מלנכוליות־מד"ביות מוכרות (כאמור, "שמש נצחית" יקפוץ לכם לראש יותר מפעם אחת), אך אין ספק שהוא מצליח לחלץ משם דברים חדשים. מערכת היחסים האמיצה בין תיאודור ל"סמנתה" מפלרטטת עם סוגיות פילוסופיות־אונטולוגיות־טכנולוגיות (ושאלות של גוף ונפש), מולידה סיטואציות מפתיעות ומשעשעות, ומתנהלת באופן טבעי לחלוטין. זהו הישג לא קטן, אם מביאים בחשבון שג'והנסון כלל אינה מופיעה על המסך, ושפיניקס מבלה דקות רבות מהסרט בשיחה עם המחשב שלו. אבל בסופו של דבר, למרות שיש בו המון רעיונות מצוינים, ולמרות שיכולתי להזדהות עם מצוקותיו של תיאודור, "היא" לא ממש הצליח לרגש אותי. 

אולי הדבר קשור לכך שבאורך של שעתיים, ג'ונז מותח את הסיפור הרבה מעבר לגבולותיו. אולי הדבר קשור לכך שהמסקנות שאליהן הוא מגיע בתום מסעו נראו לי טריוויאליות וידועות מראש. כך או כך, הדברים העיקריים שנותרו איתי בימים שלאחר הצפייה בסרט דווקא היו אינספור הטאצ'ים העתידניים הקטנים והמדויקים שבהם ג'ונז מקשט את הסיפור (החל בדרך שבה גברי העתיד מרימים את מכנסיהם עד מעל הפופיק, וכלה במשחקי הווידאו השונים שבהם משחקות הדמויות); החללים הסטריליים, הקרים והכה אסתטיים שבהם משוטט תיאודור (הסרט מתרחש בלוס אנג'לס, אך צולם ברובו בשנחאי); והחוטים המקשרים שמצאתי בין "היא" לבין סרטים אחרים. 

מצד אחד, "היא" מתחבר לשורה ארוכה של יצירות שעסקו בקשר בין בני אדם לבין יצירי אינטליגנציה מלאכותית. למשל השאלון שתיאודור נדרש למלא כאשר הוא מתקין את מערכת ההפעלה שלו מזכיר את שאלון ווייט קאמף, שמשמש את הריסון פורד ועמיתיו ב"בלייד ראנר" לזיהוי רפליקנטים ("תאר לי בבקשה את הדברים החיוביים שקופצים לך לראש כשאתה חושב על אמא שלך"). רק שכאן, באופן אירוני, המחשב הוא זה ששואל את השאלות. קשה גם לא להיזכר ב"האל", מחשב העל מ"2001: אודיסאה בחלל" של קובריק, בדיוויד, הילד הממוחשב מ"A.I" של שפילברג (וקובריק), ובליסה, "האישה המושלמת" שנוצרת בתנאי מעבדה בידי שני מתבגרים חרמנים בקומדיית האייטיז "חלומות צעירים" ("Weird Science") של ג'ון יוז. 

אבל יותר מכל, באופן מפתיע, סרטו של ג'ונז הזכיר לי את "אבודים בטוקיו" ("Lost in Translation"), סרטה של סופיה קופולה מ־2003. כזכור, סרטה של קופולה עוסק במפגש בין בחורה צעירה (סקרלט ג'והנסון) לבין כוכב קולנוע השרוי במשבר אמצע החיים (ביל מארי), בבית מלון יוקרתי בטוקיו. כאשר קופולה יצרה אותו, היא היתה נשואה לג'ונז. אחת הדמויות בסרט - בעלה הצלם של ג'והנסון - אפילו מבוססת עליו. 

בזמן יציאת "אבודים בטוקיו" לאקרנים, ג'ונז וקופולה התגרשו, ואחרי צפייה בסרט, לא היה קשה לנחש מדוע. הצלם האנוכי (שמגולם בידי ג'ובני ריביסי) מתעלם מצרכיה של אשתו, ומעוניין יותר לבלות עם השחקנית הבלונדינית והטיפשה ששוהה גם היא במלון (דמות זו מבוססת על קמרון דיאז, כוכבת "להיות ג'ון מלקוביץ'", הפיצ'ר הראשון של ג'ונז). "התחתנתי עם הגבר הלא נכון", הסבירה קופולה כמה שנים מאוחר יותר בראיון. 

האם "היא" - שמציב את ג'והנסון בתפקיד ההפוך מזה שמילאה ב"אבודים בטוקיו" - הוא תשובה מאוחרת לאישה לשעבר קופולה? האם ג'ונז טרם התאושש מהפרידה? האם הפנטזיה הגברית הָרגישה שהוא מציג בסרט אמורה להביא לנו את הצד שלו בסיפור ולהציל את כבודו האבוד? העובדה שג'והנסון החליפה ברגע האחרון את סמנתה מורטון, שלוהקה לתפקיד במקור, קצת מקלקלת את התיאוריה הזאת. ובכל זאת, צפייה חוזרת בסרטה של קופולה, לאחר צפייה ב"היא", יוצרת חוויה מעניינת. שכן שני הסרטים בהחלט מיטיבים להשלים זה את זה. 

האחד שולח את האישה המבולבלת שהוזנחה למערכת יחסים אפלטונית ובלתי אפשרית עם גבר נשוי שיכול להיות אבא שלה. השני שולח את הגבר שבור הלב למערכת יחסים טוטאלית עם אידיאל נשי שאינו קיים במציאות. גם סרטה של קופולה מתעטף באינספור שוטים של קו הרקיע האורבני כפי שהוא נשקף דרך הזכוכית, מקומתו הגבוהה של גורד שחקים. וגם הוא מבכה את הבדידות האנושית, את הקושי ליצור מגע משמעותי עם בני האדם שסובבים אותנו, ואת העובדה שכה קשה למצוא מישהו שיבין אותנו ויקבל אותנו, ללא תנאים. בשניהם הצופים נותרים עם העצב העמוק והפוטוגני שמלווה את מרבית קיומנו על־פני כדור הארץ. עם הידיעה שבסופו של דבר, למרות כל אותם רגעים אופוריים (ועזרים דיגיטליים) שעשויים לשכנע אותנו אחרת, אנחנו כאן כדי לעשות את המסע הזה לבד. 

"היא" ("Her"), כתב וביים: ספייק ג'ונז. ארה"ב 2013     *  *  *  *

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו