"אחרי עשר שנים, הרגשתי שאני מוכנה"

בנובמבר 1998 הגשימה מלכת היופי הטרייה של ישראל, לינור אברג'יל, חלום. הדוגמנית בת ה־18 מנתניה, שחיוכה המבויש ותלתליה הארוכים הפכו לסמל, גברה על עשרות מלכות יופי מרחבי העולם וזכתה בתואר הבכיר ביותר בממלכת היופי - "מיס עולם". הגאווה הלאומית נסקה, אבל לצד דמעות האושר שמילאו את עיניה על הבמה באיי סיישל נוסף גם כאב של פצע פתוח. פחות מחודשיים לפני הטקס נאנסה אברג'יל באכזריות על ידי שלמה נור, סוכן נסיעות שהתגורר במילאנו והיה אמור לסייע לה בנסיעותיה בעת שעבדה באיטליה. פרסום פרשת האונס, ימים ספורים לפני התחרות, טילטל את המדינה והפך לשיחת היום אחרי שהפכה רשמית לאישה היפה בתבל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

15 שנים חלפו מאז הטראומה ההיא, שגחליה הלוחשות לא הפסיקו לצרוב אף לרגע. אברג'יל (34) סיימה מאז לימודי משחק בבית צבי, עשתה תואר במשפטים, נישאה בחתונה מתוקשרת ואף התגרשה - ואז הפכה את נתיב חייה, חזרה בתשובה, נישאה שוב והולידה שלושה ילדים. לכל אלה נוספו בשנים האחרונות גם צילומי סרט תיעודי, אישי מאוד, שבו משחזרת באופן מפורט, חושפני ונוגע ללב את הטלטלה שחוותה. לראשונה היא חוזרת פיזית למילאנו, האתר שבו התנפצו חייה לרסיסים.

מיס עולם 1998. חיוך שמסתיר את החוויה המזעזעת שעברה חודשיים לפני כן. צילום: רויטרס

את הסרט, "Brave Miss World" ("מיס עולם האמיצה"), ביימה ססיליה פק, בתו של השחקן ההוליוודי האגדי גרגורי פק, והוא ישודר בקרוב ב"רשת". המצלמה עקבה אחר אברג'יל משנת 2008, עשור אחרי האונס, וליוותה אותה בנסיעותיה ברחבי העולם - לארה"ב, לאירופה ולדרום אפריקה - שבהן שוחחה עם נשים קורבנות אונס ועודדה אותן לדבר על הטראומה. על רקע הסיפורים מגוללת אברג'יל באומץ את סיפור האונס, את הטיפול הנפשי שעברה, את המאבק שניהלה נגד קיצור עונשו של האנס, שמרצה 16 שנות מאסר, ובד בבד, גם את התהליך הארוך של חזרתה בתשובה.

בסרט משתתפים בין השאר גם הוריה, עליזה וג'קי, בעלה אורון כלפון, החבר שלה מהתקופה שבה נאנסה - ליאור, קצינת המשטרה שהיתה אחראית על חקירת האונס, חברה הקרוב מוטי רייף, שאף הפיק את הסרט, והשחקניות ג'ואן קולינס (אלכסיס מ"שושלת") ופראן דרשר ("נני"), המספרות על פרטי התקיפה המינית שעברו.

"אברג'יל הגיעה אלי, עם רייף והעורכת ענבל לסנר, בשלב שבו היא חשה חזקה מספיק להביא את סיפורה לעולם", מספרת הבמאית ססיליה פק (55), בראיון מיוחד ל"שישבת". "הם עברו בין כמה במאיות בלוס אנג'לס, בחיפוש אחר מישהי שתהיה לה רגישות לנושא. אני חשתי קשר מיוחד עם לינור מהרגע הראשון שפגשתי אותה. היא לא התביישה לחלוק איתי את הסיפור שלה, מצאתי בה הרבה אומץ - וזה המסר האמיתי של הסרט".

"מאז האונס החלטתי שאני חייבת לעשות משהו", מספרת אברג'יל בתחילת הסרט. "רציתי לעזור לניצולות אחרות לדבר ולהילחם. אבל הייתי צריכה זמן להחלים. עברו כבר עשר שנים, ואני מרגישה שאני מוכנה".

פק מספרת כי אברג'יל הבינה מהר מאוד כמה קשה יהיה לעשות את הסרט. "הנקודה שבה התחלנו לצלם היתה עשור אחרי מה שקרה. היא היתה בטוחה שהיא מספיק בשלה לתהליך, אבל מהר מאוד הבינה שהיא עומדת להמשיך ולחוות את הסיוט מחדש, דרך כל מפגש וכל נאום. בכל פעם שהיא דיברה, היא נוכחה לדעת שהטראומה לא תיעלם. אני חושבת שהיא רצתה להאמין שהזמן ריפא את הפצע אבל היא בטח לא ציפתה לקשיים שהיא עברה בצילומים".

אחת התחנות הראשונות בסרט היא נאום שנשאה אברג'יל בקליבלנד, שבו אמרה שתמיד נמצאת לידה מישהי שנתנה לה את הכוח לעמוד שם, מישהי שלא היה אכפת לה מה אנשים חשבו, ושידעה שהאשמה היא רק על האנס, ולא עליה - אמא שלה.

הוריה של לינור, וגם בעלה, שבעת הצילומים עדיין לא היה נשוי לה, התנגדו לצילומי הסרט. "זה לא נושא קל, ולא הייתי רוצה לדון ולחשוב על זה", הוא אמר אז בכנות. "אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה את הסרט". ואמה אמרה: "למה להיכנס לטראומה הזאת שוב? למה להעלות דברים שאולי היא למדה לחיות איתם?

"הוריה פחדו שהסרט יחזיר אותה שוב אל הסיוט", מסבירה פק. "במשך עשר שנים מאז האונס הם ניסו לעזור לה להמשיך הלאה בחייה, ועכשיו הם פתאום נאלצו לשבת מהצד בזמן שהיא יצאה למסע שלה להעמיד בפוקוס את נושא האלימות בנשים. בסוף הסרט אביה אומר לה כמה הוא גאה בה כשהוא נוכח לראות כמה כוח היא מעניקה לאחרים, והוא בעצמו עבר שינוי גדול.

"אחת הסצנות קורעות הלב, שלבסוף לא נכנסה לסרט, היתה כשאמה עליזה מתנצלת בפני אחותה ואחיה של לינור, עדי ודודו, על כך שכל תשומת הלב שלה הוענקה בלעדית ללינור אחרי מה שקרה. זו היתה סיטואציה משפחתית, שאף אחד מאיתנו לא היה יכול שלא לבכות במהלכה".

*   *   *

אחרי הזכייה בתחרות מלכת היופי לשנת 1998 נסעה לינור לעבוד באיטליה, אבל כעבור זמן קצר התגעגעה למשפחה וביקשה לחזור הביתה. סוכנות הדוגמנות שלה קישרה אותה לסוכן ישראלי ששמו שלמה נור, שמתגורר במילאנו. היא נפגשה עם נור וביקשה ממנו את הטיסה הכי מהירה. הוא הציע לה לקחת אותה ממילאנו לשדה התעופה ברומא.

נור נסע בכביש בין־עירוני, כדי לחסוך את אגרת הנסיעה בכביש הראשי. "אלו היו השעות הארוכות בחיי", מספרת לינור בסרט, ופורצת בבכי.

"הייתי כל כך לא מוכנה למה שקרה", היא מתארת את רגעי האימה בתוך רכבו של נור, כשאין איש בסביבה שיכול להצילה. "הייתי משותקת. התחלתי לצעוק והוא נתן לי בוקס בפנים. כשהוא סיים אמרתי שאני חייבת להשתין, וחשבתי שאברח. אבל הוא פתח את הדלת והחזיק אותי באוויר. הרגליים שלי היו בתוך האוטו והוא אמר לי 'עכשיו תשתיני'. הוא הוציא דבק, קשר את הידיים ואת הפה שלי שלא אדבר, ואז אנס אותי שוב. לא צעקתי, בשביל להציל את החיים שלי.

"הוא לקח שקית פלסטיק, שם אותה על הראש שלי - ואז לקח חבל, קשר את הידיים שלי והתחיל לחנוק אותי. חשבתי שאני עומדת למות. ואז, ברגע אחד, הוא פשוט הפסיק. התחיל להגיד לי שהוא מתנצל, שהוא לא מאמין שהוא עושה את זה. אמרתי לו, 'תראה לי שאתה טוב ותיקח אותי לרכבת ואני לא אספר לאף אחד. אני אגיד שזה היה סטוץ'. לבשתי את הבגדים ואמרתי שהכל בסדר. ידעתי שאם אני אבכה הוא יהרוג אותי, אז לא בכיתי. 

"הגענו לתחנת הרכבת והוא לא עזב אותי. חשבתי שהוא ילך, אבל הוא לא הלך. כשהרכבת הגיעה הוא לקח את המזוודה שלי. הוא סחב אותה. העלה אותה לרכבת וביקש שאתקשר אליו כשאגיע, כי הוא דואג לי. ואז הוא הלך. איך שהוא הלך התחלתי לבכות. בהמשך ירדתי מהרכבת לטלפון ציבורי והתקשרתי לאמא שלי". 

עליזה נזכרת בשיחה הקשה שאותה לא תשכח לעולם: "אני זוכרת שלינור התקשרה אלי בחמש וחצי לפנות בוקר. היא אמרה לי 'אמא, הוא עבד עלי, הוא אנס אותי, הוא ניסה לרצוח אותי'. אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה. בשבילי הטראומה הזאת נמשכה שעות". 

בפברואר 1999 הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד נור, כיום בן 59, על מעשה סדום בנסיבות אינוס ועל חטיפה לשם עבירת מין. נור הורשע ונידון ל־16 שנות מאסר. כעבור שלוש שנים עירער על עונשו, בטענה שהחמירו עימו בשל העובדה כי מדובר בדוגמנית מפורסמת, אולם בית המשפט העליון דחה את הערעור. "היא בדתה את הסיפור רק כדי לקדם את הקריירה שלה", אמר אז נור בראיון לרשת הטלוויזיה ABC, "לא עשיתי את זה, ואני הולך להילחם בזה". 

עם אמה עליזה במהלך משפטו של שלמה נור. צילום: רויטרס

אברג'יל ניסתה לחזור לאיטה לחיים, ולא חשפה לעולם את השלכות הטראומה הקשה שחוותה. "התפרקתי לרסיסים, לא יצאתי מהבית", היא סיפרה אז לרב יובל דיין, בעלה של השחקנית החוזרת בתשובה נועה ירון, שלימים היה בין האנשים שקירבו אותה לדת. "זה ניפץ לי את העולם. אנשים אמרו לי, 'זכית בתואר, על מה את בוכה?' אפילו אנשים שידעו מה קרה. לא היה לי את המקום לבוא ולהגיד, 'עזבו רגע את הזכייה, קרה לי משהו שבגללו יכול להיות שלא הייתי נמצאת כאן היום'".

בטקס מלכת היופי הישראלית לשנת 1999, שבו הכתירה אברג'יל את היורשת שלה, היא אמרה בקול רועד: "לכל אלה שמתייחסים לתחרויות יופי כאל שוק בשר, אנחנו רוצות שתדעו שאנחנו יכולות לעשות עם הגוף שלנו מה שאנחנו רוצות. רק אנחנו - ולא אף אחד אחר". 

הבמאית ססיליה פק: "לינור חזרה ואמרה לי שהגורל שנכפה עליה עם הזכייה בתואר מיס עולם בסמיכות לאונס היה למעשה הייעוד שלה בחיים - כדי שקולה יישמע אצל נפגעות תקיפה מינית, שהן יידעו לא לשתוק ולא להתבייש".

במסגרת הצילומים ביקשה אברג'יל להיפגש עם ליאור בניסטי, שהיה בן זוגה בתקופת האונס. "היא רצתה לבדוק כיצד השפיע האונס על הזוגיות שלהם, ובפרט על יחסי המין ביניהם", אומרת פק. "היא שאלה את הבחור אם סיפרה לו בדיוק מה עשה לה האנס, והוא אמר שכן, ושהוא לא ידע איך לאכול את זה. היא שאלה אותו, בלי היסוס: 'איך הייתי אחר כך מבחינה מינית?' והוא אמר שהוא מעדיף לא להיכנס לזה, אבל שזה כבר לא היה אותו הדבר".

*   *   *

אברג'יל ניהלה כמה מערכות יחסים ממושכות, ובהן עם איש העסקים עדי קייזמן, כיום בעלה של הדוגמנית אסתי גינזבורג, ועם הקומיקאי ציון ברוך (היום בן זוגה של יאנה יוסף). הבמאית פק: "היא סיפרה שהיתה יוצאת עם גברים, אבל בכל פעם שמישהו נגע בה, היא היתה מתחילה לבכות, ואז מספרת את הסיפור שלה. האנשים היו בשוק, הם לא ידעו מה לעשות. אבל היא אמרה שזה טוב, כי ככה היא הוציאה את הסיפור מהמחשבות שלה".

ב־2004 החלה אברג'יל לצאת עם שחקן מכבי ת"א שרונאס יאסיקביצ'יוס. בקיץ 2005 חתם שאראס לשלוש עונות בקבוצת אינדיאנה פייסרס מה־NBA, ובני הזוג היו כל העת על הקו ישראל־ארה"ב. ביולי 2006 הם נישאו בארץ, באירוע שזכה להד תקשורתי נרחב. השניים גם הובילו קמפיין משותף להלבשה תחתונה. הנישואים לשאראס לא צלחו, ובני הזוג התגרשו באמצע 2008.

עם בעלה לשעבר, שרונאס יאסיקביצ'יוס. בני הזוג מצאו את עצמם על קו ישראל־ארה"ב, ואפילו הובילו קמפיין משותף להלבשה תחתונה. צילום: מאיר פרטוש

לפני כחמש שנים פגשה אברג'יל את אורון כלפון, מפיק ומנהל בתחום הבידור. כלפון סיפר כי הפעם הראשונה שבה שמע את סיפור האונס היתה כשלינור סיפרה עליו בהרצאה באוניברסיטה. פק: "הוא אמר שהוא תומך בלינור, אבל שהוא לא מסוגל לדמיין את הסצנה הזאת בראש - כי זאת אישה שהוא אוהב, וזה כואב לו".

במהלך הצילומים נפגשה אברג'יל עם עשרות נפגעות תקיפה מינית. "כשאנחנו בוכות אומרים לנו שאנחנו רוצות תשומת לב", אמרו לה נערות מדרום אפריקה שנאנסו. "אז תבכו יותר חזק", השיבה להן אברג'יל - ובסופו של דבר, התפרקה בעצמה.

"קור הרוח שלה מול המצלמות היה מעורר הערצה ממש", אומרת פק. "כל מי שעבד על הסרט קיבל ממנה השראה אדירה. אבל אני יודעת שמדי לילה היא היתה מתפרקת ובוכה. היא סבלה לא מעט. למעשה, כל סיפור תקיפה שהיא שמעה, עורר בה את הטראומה שהיא חוותה. אבל היא לא חדלה להיאבק ולשדר כוח ולא להישבר, כדי להעצים את הנשים שהיא פגשה".

לדברי הבמאית, על רצפת חדר העריכה נותרו לא מעט שיחות מרגשות שאברג'יל ניהלה עם נפגעות תקיפה מינית - ובהן גם א' מפרשת קצב. "הסיפור הזה היה בכותרות במהלך הצילומים, כך שחשבנו שזה יכול להוסיף. לינור נפגשה איתה, וא' התייחסה לאומץ שנדרש כדי להילחם על צדק. זה היה עניין מאוד משמעותי, אבל לא הצלחנו לשלב אותו בסיפור האישי שהבאנו סביב לינור. אי אפשר להכניס הכל לתוך סרט כזה".

בשנת 2005 שיחקה אברג'יל בהצגה הפרובוקטיבית "החדר הכחול" בבית ליסין, עיבוד למחזה הסנסציוני של ארתור שניצלר "המעגל". ההצגה מביאה וריאציות על מפגשים רומנטיים וארוטיים בין גבר לאישה בכל הגילאים, המצבים והמעמדות החברתיים, מנערוּת ועד זקנה. אברג'יל גילמה שם דמויות שונות בלבוש מינימלי, לצידו של ליאור אשכנזי.

"כשהיא הגיעה אלי היא היתה יפהפייה מהממת, ומעבר לזה - בן אדם איכותי, מקצועי ומקסים", מספרת מנכ"לית בית ליסין, ציפי פינס. "אין לי מה לומר עליה מלבד תשבחות על הצד המקצועי שלה. אני מאוד מקווה שטוב לה, כי אני חושבת שעולם התיאטרון בארץ איבד שחקנית שללא ספק היתה יכולה לעשות קריירה בתחום".

פינס מספרת כי אברג'יל מאוד סיקרנה את הקהל, בגלל סיפורה האישי. "אני בהחלט יכולה להגיד שחלק מהקהל בא לתיאטרון כדי לראות את לינור".

הסצנות בהצגה היו מאוד אינטימיות, זה לא הפריע לה?

"היא היתה בסדר, אבל מאוד שמרה על הגבולות. אני חושבת שבסופו של דבר, החשיפה לא היתה נוחה לה. עובדה שהיא הלכה למקום שבו נחשפים הרבה פחות". 

*   *   *

את תהליך החזרה בתשובה התחילה אברג'יל בשנת 2010. היא עזבה את עולם הדוגמנות, סיימה לימודי משפטים וכיום היא עורכת דין מוסמכת. היא מתגוררת בדירה בנתניה עם בעלה ושלושת ילדיהם - תאומים בני שנה וחצי ותינוקת בת שלושה חודשים.

לינור ואורון מנהלים אורח חיים דתי - שומרים שבת, מתייצבים לשיעורי תורה ומקפידים על הלכות אישות וצניעות. לינור נמנעת מעבודה בתעשיית האופנה והבידור, אף על פי שהוצעו לה תפקידים בתחום. היא מצטערת כיום על חלק מהקמפיינים שאליהם הצטלמה בעבר, וגם על כמה שיתופי פעולה, ואף ביקשה מכלי התקשורת שלא לפרסם תמונות "לא צנועות" שלה מהתקופה ההיא.

אחד ממקורביה מספר: "היא היתה מאוד שמחה אם היה נעלם מהעולם התיעוד של 'החדר הכחול'. אבל מצד שני, היא יודעת שזה חלק מהעבר שלה, והיא לא מתכחשת לו".

בתחילת הסרט מצולמת אברג'יל כשהיא לבושה בגופיות ובמכנסיים צמודים, ואילו לקראת סופו היא כבר נראית בבגדים ארוכים, מקפידה על צניעות. "לאט לאט הבנו שגם זה חייב להיות מרכיב עיקרי בסרט", אומרת הבמאית ססיליה פק. "לינור עברה מהפך, ולמעשה נהייתה אישה חזקה יותר בעקבות החזרה בתשובה. לא רצינו לשפוט את ההחלטות שלה, אלא רק לתעד את הבחירות שהיא עשתה בחייה. אני חושבת שמעניין לראות כיצד היא הגיעה מבית חילוני, ואיך בני משפחתה ובעלה מנסים להסתגל לזה".

הבמאית ססיליה פק עם לינור אברג'יל במסיבת העיתונאים לפני תחילת צילומי הסרט. צילום: מאיר פרטוש

"לחזור בתשובה זה לא משהו שקורה ביום אחד", סיפרה אברג'יל למושיק גלאמין בתוכנית הטלוויזיה "בא לחדש לכם", ששודרה ב"רשת". "התחלתי לשאול שאלות, ובאמת לא הסתדר לי הקונספט של לאכול־לישון־למות. אמרתי לעצמי שחייב להיות פה עוד משהו, והדת נותנת המון תשובות מאוד מאוד מספקות. זה עוזר. זה עוזר למלא את החיים בשמחה, בפשטות, ובעיקר בהרבה מהות.

"תמיד האמנתי באלוהים, אבל עם הזמן התחלתי ללמוד ולהבין את התנ"ך ואת היהדות לעומק. הבנתי שלא הכל בשליטתי ושהיהדות נותנת לי שלווה".

לשאלה איך השתנה אורח החיים שלה בעקבות החזרה בתשובה, אומרת אברג'יל: "שבת, כשרות, טהרת המשפחה. אלה הדברים העיקריים. להיות בן אדם. מאז שהתלבשתי, התחילו להסתכל לי בעיניים. התאים לי. אהבתי את זה. שנים לא הסתכלו לי בעיניים".

גלאמין: "מה היה הדבר הראשון שוויתרת עליו?"

אברג'יל: "לא ויתרתי. התחלתי לשמור שבת, ולאט לאט הורדתי כל הזמן עוד משהו ועוד משהו. ראיתי שנחמד, למדתי ליהנות מזה. ככה שלב שלב. זה לא שאתה הופך להיות בן אדם אחר. אתה אותו דבר, עם אותם פלוסים ועם אותם מינוסים. פשוט הדרך משתנה. פתאום אתה רואה לאן היא מובילה".

גלאמין: "אין בך געגוע?"

אברג'יל: "בטח, כל יום, ושקרן מי שיגיד שלא. כל יום בא לי לשים ג'ינס, פן, דירוג, שיער מושלם, פוני. אבל אני יודעת מה טוב לי. זאת הדרך האמיתית. וזה קשה, היא לא פשוטה, כמו כל דרך. יש ימים טובים יותר, טובים פחות, שבהם אתה מרגיש שאתה... סתם, בלי שקרה משהו. כמו שאתה סתם קם בבוקר ויש לך יום מדהים, סתם כי הוא מדהים. ככה יש לך יום שהוא פחות, כמו כל בן אדם. אבל אני חושבת שלחיות עם אמונה זה מחזק את החיים".

אברג'יל אומרת גם שהיתה רוצה לחזור לתיאטרון, שעליו ויתרה "בגלל שהייתי בהריון כשהתחתנתי, ובגלל שהפסקתי כמובן לעבוד בשבת. זה משהו שיהיה לי די קשה להסתדר איתו, אבל לא ויתרתי על זה, ממש לא. אני מאמינה שאפשר לעשות הכל ביחד. אם יש מספיק רצון, אז בטח. וזה גם משהו שבא לי בקלות. זה הפאן".

גלאמין: "כל תפקיד היית עושה?"

אברג'יל: "לא, ברור שלא. תפקידים שמתאימים לי היום. לא חסר. פשוט, אם בארץ יוותרו על הקונספט של 'את יפה ופרוצה' וילכו על 'יפה ומורכבת', כמו בחו"ל. אצלנו זה לא בא ביחד. אם את יפה - בטוח אין לך שכל".

גלאמין: "גם בתיאטרון את צריכה תפקיד של שומרת נגיעה?"

אברג'יל: "אפשר לשחק את זה בתיאטרון. גם אם כביכול אתה כן - אתה לא".

הוריה של לינור התקשו לקבל את חזרתה בתשובה. "הרגשתי שזה כמו לאבד את הילד שלך", מספרת בסרט האם עליזה. היא קושרת את המהלך של בתה לפרשת האונס: "הרבה קורבנות מפתחים בעיות פיזיות או נכנסים לעניין רוחני. היה לי קשה עם זה, במיוחד כשהיא החליטה לשמור על צניעות. אבל אם זה עושה אותה מאושרת, גם אנחנו מאושרים". 

פק עקבה גם אחר לימודי המשפט של אברג'יל, כשמטרתה המוצהרה היא להיות שם עבור נפגעות אחרות - גם לתת להן אוזן קשבת וגם לסייע להן משפטית. "היא אדם בלתי מנוצח. היא מציבה יעדים וכובשת אותם בצורה מעוררת השראה".

*   *   *

ביוני האחרון, בזמן צילומי הסרט, הגיש נור בקשה להשתחרר מהכלא - כשנה וחצי לפני תום ריצוי עונשו. "לינור היתה נרעשת", מספרת פק. "היא ביקשה לעצור את הצילומים. היא אמרה שידעה שהוא ישתחרר ביום מן הימים, אבל שלא חשבה שזה יקרה כל כך מוקדם, ושהיא לא תיתן לזה לקרות".

בשנה שעברה חזרה אברג'יל לאיטליה, לראשונה מאז האונס. היא התעקשה לנסוע למילאנו. "הייתי חייבת לחזור לאיטליה", היא מסבירה בסרט, "אני חושבת שאני חייבת להתמודד עם מה שהיה כאן כדי להמשיך הלאה. אני חייבת להתמודד עם העבר כדי לפתוח דלתות לעתיד".

"לינור פחדה זמן רב מביקור באיטליה", אומרת הבמאית ססיליה פק. "אבל היא אמרה לנו שהצילומים שם הם חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי שהיא חייבת לעבור. רק אחרי שהיא ביקרה שוב באיטליה היה לה אומץ מחודש להמשיך הלאה, להתמסר לאימהוּת ולחדד את החלומות האישיים שהיא רצתה להגשים, בצורה שהיא לא היתה מסוגלת להעלות בדעתה עד אז. היה לה חשוב לאתר את מזכירתו של נור מאותם ימים, כדי שהיא תעזור לה לחזק את העתירה של הנפגעות נגד שחרורו של נור".

אברג'יל לא מצאה את המזכירה, אבל איתרה את מי שהיתה אז התובעת הכללית של איטליה. התובעת אמרה לה שהמקרה שלה השפיע עליה מאוד, ושהיא עקבה אחריו עד הסוף. מתברר שלפני האונס שעברה לינור נחשד נור באונס אחר, וברכבו נמצאו דגימות שיער של הקורבן, נייר דבק ותיק מפלסטיק. אבל הוא שוחרר לאחר שנחקר. "לינור אמרה לה שאם היו להם כל כך הרבה עדויות, היא לא מבינה למה שיחררו אותו", אומרת פק. "היא שאלה: אם יש הוכחות ובכל זאת משחררים - אז זה גורם לך לחשוב למה שאנשים ילכו למשטרה להתלונן?"

לגמרי במקרה, פגשה אברג'יל במילאנו את הקורבן הנוסף של נור. "זו היתה הפתעה מוחלטת, לא ציפינו שזה יהיה חלק מהסיפור", נזכרת פק. "לינור רצתה ללכת למסעדה והיא היתה סגורה. פתאום ראתה מישהי שמסתכלת עליה, וחשבה שאולי היא מזהה אותה.

"הצעירה ניגשה אליה ואמרה לה שהיא הבחורה שנור עשה לה אותו הדבר. היא סיפרה לה שהוא לקח אותה לאותו מקום שהוא לקח את לינור, והשביע אותה לא לספר לאף אחד - בדיוק כמו שהוא עשה לה. אף אחד לא האמין לה. הוא הביא עדים ששיקרו בשבילו, וכולם המשיכו לעבוד איתו.

"לינור אמרה לה שזה שהיא פגשה אותה מתוך מיליונים במילאנו, זה לא במקרה. היא ראתה בזה סימן שהיא בדרך הנכונה ושהיא עדיין צריכה לעבד ולשחזר את מה שקרה לה. היא שָמחה שחזרה לאיטליה מתוך בחירה שלה, והרגישה שזה צעד חשוב בהבראה שלה, ושבעקבותיו היא תוכל לעשות דברים שלא עשתה לפני כן".

"הסרט הזה היה הייעוד שלה", אומרת פק. "אני חושבת שבסופו של דבר, זה היה קתרזיס שהיא היתה חייבת לעצמה, המשימה של חייה. בתור יוצר קולנוע זה מדהים כשניצב מולך אדם כזה, שיכול לקחת את הצופים למסע, ושמוכרח להיות אמיץ - ולא משנה עד כמה זה כואב. כשלינור סיפרה על הלילה שבו היא צילצלה לספר לאמה את מה שקרה, והיא אמרה לה להתלונן במשטרה והבטיחה לה שתעמוד לצידה ושזאת לא אשמתה - זה מסר שחייב להדהד עבור כל קורבן.

"הסרט הזה הוא מדריך כיצד על כולנו לנהוג, ובכך ייחודו וחשיבותו: אם משהו קורה לך, אל תאשימי את עצמך ואל תפחדי להשמיע קול. לא משנה כמה זה קשה מנשוא - זה שווה את זה, כי זה יעזור בתהליך ההחלמה, וגם יעזור לאדם הבא שיהיה באותה סיטואציה".

"מיס עולם האמיצה" הוצג מאז נובמבר האחרון בשורה של הקרנות פרטיות ברחבי ארה"ב. פק מספרת כי הצוות נמצא במשא ומתן מתקדם לשידורו בטלוויזיה האמריקנית בחודשים הקרובים. "המסר של הסרט נוגע ברבים דרך החוויה האישית של לינור", אומרת פק. "הרצון הוא שכמה שיותר אנשים ייחשפו אליו". היא מספרת שקיבלה תמיכה רבה מהשחקניות שרון סטון, לורה דרן, ג'ניפר בילס ודיאן ליין, ומהמפיקים השותפים ארווינג באומן ולטי גרובמן, שסייעו בגיוס כספים למימון הצילומים.

האנס שלמה נור מרצה את עונשו בכלא מעשיהו. הוא אמור להשתחרר בשנה הבאה, בתום 16 שנות מאסר. 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו