השיחה האחרונה שלי עם אריק איינשטיין היתה שעות אחדות לפני שהתמוטט בביתו. "איך קוראים לבמאי הזה שהוא גם מוסיקאי?" הוא שאל אותי כאילו הנושא מאוד מאוד דחוף לו. ומאחר שלא עניתי מייד, הוא לחץ: "נו... זה שעשה את הסרט על הצוענים...". "אמיר קוסטוריצה", הצילה אותי אשתי, שישבה לידי במכונית, וקולו של אריק התמלא חיוך. "אה נכון... שלום, מותק. תודה רבה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ואז הוא התפנה לשאול איפה אנחנו ומה שלומנו ומה אנחנו עושים, ואני ידעתי שניצלתי בנס. בזכות אשתי. כי חס ושלום אם אריק היה שואל אותי שאלה במוסיקה ולא הייתי יודע את התשובה מייד. חודשים הוא היה יכול להזכיר לי את הפשלה, שלא זכרתי בשליפה את שמו של זמר האופרה דיטריך פישר־דיסקאו.
בערך עשר שנים הייתי הגוגל הפרטי שלו בנושא מוסיקה. היה לו אחד אחר בנושא פוליטיקה, ולפחות שלושה בנושאי ספורט (כדורגל, כדורסל ואתלטיקה קלה), אחד לקולנוע, ומי יודע לאילו עוד נושאים שבהם גילה בקיאות מדהימה. "מומחה לאינפורמציה לא חשובה", הוא כינה את עצמו וזכר בעל פה מי היו חברות נבחרת כדוריד הנשים של הונגריה בשנת 1938. עם הידרדרות הראייה שלו ואי היכולת לקרוא או לגלוש באינטרנט, אריק מינה לעצמו יועצים בכל מיני תחומים והתקשר המון פעמים ביום. לעיתים בשעות לא מקובלות, כי ממש היה דחוף לו להיזכר והוא חשש מאוד לשכוח. כולנו, כך נדמה לי, היינו גאים מאוד לעזור במשהו לאיש הגדול הזה שכל כך אהבנו. לייבור אוף לאב.
אז האם הייתי חבר שלו? מבחינת שעות השיחה, אני מתאר לעצמי שכן. אבל מבחינתי האישית, מאחר שאני צעיר ממנו ב־15 שנה ומעריץ אותו מאז עמדתי על דעתי, תמיד הרגשתי קטן לידו, התרגשתי כשהוא בא לבקר ותמיד זכרתי שיותר משאני עוזר לו, הוא עוזר לי בכך שהוא נותן משמעות למה שאני עושה כל חיי, אוהב וחוקר ומתמחה במוסיקה. אם אריק שואל דווקא אותי, סימן שעשיתי משהו במקצוע שלי.
הפעם האחרונה שבה נפגשנו היתה לפני שבועיים. גלגלצ ביקשו ממני להקליט אותו מקריא סיסמת בטיחות בדרכים לרגל חגיגות 20 השנה. מאחר שהוא לא יכול לקרוא, באתי אליו עם מכשיר ההקלטה והקראתי לו את הטקסט שוב ושוב, שורה שורה, והוא חזר על המשפטים עד שהטייק נשמע לו טוב מספיק. אפילו בנושא כל כך שולי הוא היה מקצוען חסר פשרות. היה חשוב לו שהאינטונציה תהיה מדויקת, שכל מילה תתאים לו ("אני לא אומר 'היי, כאן אריק איינשטיין'", הוא התעקש, "אלא 'שלום, כאן אריק איינשטיין'"), וחוזר עוד ועוד פעמים עד שהרגיש שזה נשמע טוב. ואם בג'ינגל הוא נוהג ככה, תארו לכם איך הוא התנהג בשירים שלו. הוא מעורב בכל פרט, מתעניין בכל ניואנס, יכול להתעקש עם המוסיקאי שאיתו חודשים, אולי שנים, על המבנה הנכון. לבדוק אופציות, לשנות גישה, לעשות את זה אחרת. תשאלו את גיא בוקאטי, שעבד איתו בשנים האחרונות. תשאלו את יוני רכטר, שעבד על עיבוד של "עטור מצחך זהב שחור" כמעט שנה שלמה.
אחרי הקלטת הג'ינגל ושיחה מלאת געגועים על הזמר האמריקני טים הרדין כולל הדגמות שירה (אריק איינשטיין שר לי את "איך נוכל להיאחז בחלום"), הוא רצה להשמיע לי שיר חדש שעליו עבד לאלבום שירי אברהם חלפי. עומרי מור, מוסיקאי ג'אז צעיר שאריק התאהב במוסיקה שלו, הלחין מילים קורעות לב של חלפי על אמו שחוזרת מבית הקברות. "זה על אמא של חלפי שחוזרת מהקבר של האבא?" אני שואל. ואריק משיב: "אנא עארף, לא בדיוק יודע על מה השיר, נראה לי שכן".
וסימה, אשתו, שבדיוק חזרה עם השווארמה, מסתכלת מהצד בחרדה. יודעת שעם כל הפאסון וההומור אריק הוא לא אדם בריא. בקושי נושם אחרי עשרות שנים של עישון כבד וסובל מאוד, בעיקר מבעיות הראייה.
"אם יש כבר שיא כל כך טוב, אז למה לשבור אותו?" סיפר איינשטיין על תגובתו של אביו כשהוא שבר, לפני כמעט 60 שנה, את שיא הנוער בקפיצה לגובה. וכך גם הוא התייחס לשיאים האמנותיים שלו. לדבריו, כמעט כל שיר שלו, מושלם ככל שיהיה, אפשר לעשות טוב יותר. הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה ושלם עם עצמו. תמיד רצה עוד, תמיד רצה לשפר, תמיד נשאר רעב מבחינת הסקרנות האמנותית. וכך בהתייחסות למוסיקה ולחיים בכלל. האיש שכמעט לא יצא מהבית ידע בדיוק רב מה קורה בחוץ. התעניין וגילה בקיאות בהמון נושאים, היה בעל דעה עצמאית ומקורית. אם זה משתתף חדש ב"דה וויס" ("שמעת את הזמרת הערבייה הנפלאה הזו?" הוא נידנד לי, הרבה לפני שאיזשהו שיר של לינה מחול הגיע לרדיו), ואם זה, ככה פתאום, שיר ישן של אריאל זילבר שהוא בחר בו, לפני כמה ימים, בתוכנית הלילה של ערוץ 2. ובעיקר ספורט. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, ונורא נורא נורא אהב את זה.
ב"סוף עונת התפוזים", הסידרה שצילמתי ב־1998 לערוץ הראשון, יש קטע שבו אני מראיין אותו והוא מביט מעבר לכתפי במבט מצועף אל העתיד... למעשה, הוא הביט אל מסך טלוויזיה שהיה מונח מאחוריי ושבו הוקרן באותו זמן משחק במסגרת המונדיאל. "למה אתה כבר לא מופיע?" שאלתי אותו באותה תוכנית.
אריק: "אני לא מסוגל. זה עולם רועש וקשה".
"ומה עם אהבת הקהל?"
אריק: "יש לי מעל ומעבר, תופיע אתה!" הוא ענה לקול צחוקם של אנשי הצוות... "הוא שולח אותי להופיע... זה לא מתאים לי עיוני... וזה גם לא הפסד גדול. אני לא איזה מוסיקאי ענק... אני בסך הכל זמר ששר בלדות".
ועוד משהו שהוא נהג לומר. על מישהו שכתב ביקורת רעה: "ממנו אני אפילו לא מתעלם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו