קח את שנות התשעים

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי שותף ליצירת סידרה שהביאה את סיפורו של הרוק הישראלי, "סוף עונת התפוזים" קראנו לה, ולא רק בגלל השיר הנפלא שכתב מאיר אריאל והלחינו שלום חנוך ואריאל זילבר ואלבום הרוק המושלם של להקת "תמוז", וגם לא רק בגלל שלמילה "תפוזים" יש צליל כל כך ישראלי מרענן אלא גם בגלל תחושת "סוף העונה" שליוותה אותנו בשנת 1998, כשצילמנו את הסידרה. לא סוף עונת המוסיקה הישראלית, חס ושלום, אלא סוף עונת הרוק כמוסיקה הפופולרית בארץ. 

רוב הדוברים בפרק ההוא היו שותפים לתחושה שמעמדו של הרוק דועך לעומת ז'אנרים אחרים, ממוסיקה אלקטרונית ועד מזרחית. לכן הפרק האחרון נקרא "סוף העולם", כשם שיר שיתוף הפעולה של אביב גפן וברי סחרוף. וכך, למגינת ליבם של רבים, שנות התשעים נדחסו ב"סוף עונת התפוזים" לפרק אחד בלבד (בערוץ הראשון החליטו לקצץ) ורוב הדוברים בו קיבלו זמן מסך קצר במיוחד. וזה לא היה כי הם לא חשובים או אהובים, אלא מפני שלסכם את העשור עוד לפני שהסתיים נראה לנו, איך לומר זאת, קצת חסר פרספקטיבה. 

כן, כדאי להדגיש שוב שהסידרה "סוף עונת התפוזים" עסקה ברוק הישראלי, ולא בכל שאר סוגי המוסיקה שצמחו בארץ, גם אם חלקם היו הרבה יותר פופולריים מהרוק המקומי. הדגש שלנו היה על רוק. למה? ככה. כי זה מה שאנחנו אוהבים. כי כשמישהו מוזמן לעשות סידרת כתבות על כדורגל, אף אחד לא בא אליו בטענות שהוא לא מזכיר את הכדורסל. אף אחד לא מאשים אותו שהוא לא אוהב אתלטיקה קלה. אבל אצלנו, ואת זה למדתי על בשרי גם מהפקות נוספות, ובהן סידרת "האלבומים" בערוץ 8, לעיתים קרובות התגובות הן לא על מה שעשית אלא על מה שלא. לא מבקרים את הפרק על נושאי המגבעת, אלא שואלים אותך מה עם להקת היהודים וכשאתה עושה סידרה על רוק שואלים אותך על מזרחי, ומאשימים אותך שאתה מקפח ז'אנרים אחרים. 

כי זה מה שאני אוהב

אז הנה אני מסביר שוב. עשיתי סדרות על הרוק הישראלי כי זה הז'אנר שאני הכי אוהב וכי אני חושב שהרוק הישראלי, במיוחד בשנות השבעים והשמונים, חולל את המהפכה המוסיקלית שפתחה דרך גם למוסיקה הישראלית המזרחית, גם לפופ, גם למוסיקה המתקדמת ואפילו לג'אז ולמוסיקה האתנית. בעיניי הכל קרה בזכות הגישה הרוקית, ועם המוסיקאים שבאו מהרוק. כמובן, יש פרשנים וחוקרים ועורכים מוסיקליים שרואים את העניין בצורה שונה לגמרי. להם אני אומר: קדימה. צרו את הסדרות שלכם, תאמרו את מה שאתם רוצים. אף אחד לא מונע מכם. הנה, למשל, אחרי "סוף עונת התפוזים" שודרה בערוץ 2, הפופולרי הרבה יותר מהערוץ הראשון, הסידרה של רון כחלילי "ים של דמעות" על המוסיקה המזרחית, וניסן שור יצר את "לרקוד עם דמעות בעיניים", סידרה על סצנת המועדונים. על הכיפאק. כמה שיותר יותר טוב. 

חלפו 15 שנים. ערוץ 24 המתחדש בניהולו של אייל אופנהיים החליט לשדר שוב את הסידרה הישנה ולהוסיף לכל פרק דיון באולפן, מנקודת מבט עכשווית. אחת השיחות הכי מעניינות, לפחות בשבילי, היתה עם זאב נחמה, סולן להקת אתניקס. ב"סוף עונת התפוזים" היה חלקה של הלהקה קטן מאוד. עכשיו, אחרי כל השנים האלה, ברור שלנחמה ולחבריו היתה חשיבות רבה ביצירת הצליל הישראלי החדש של ימינו. אני עדיין דבק בעמדתי שתרומתם לרוק הישראלי היתה קטנה, אבל לעומת זאת הם עשו מהפכה גדולה בפופ המקומי בשילוב הדאנס והמזרחי, בגילויו של אייל גולן, בחיבור ה"אתני" עם ה"X". אתניקס יצאו מתוך הרוק (הם התחילו כלהקת רוק מחאה ששמה מוסקבה) ושינו את המוסיקה הישראלית. 

אז מה היה לנו שם?

השיחה עם נחמה ועם מרואיינים נוספים ב"בחזרה לסוף עונת התפוזים" דירבנה את אייל אופנהיים ואת עורך הסידרה דרור נחום לחשוב על סידרת תוכניות נוספת, שתחזור שוב אל שנות התשעים אך תנסה להאיר מקומות אחרים במוסיקה של העשור ההוא, להציג זווית חדשה של תופעות מוסיקליות שהתחילו אז והפכו לצליל הישראלי של שנות האלפיים. כלומר לא עוד פעם סיפורי רוקסן ופסטיבל ערד, אלא גם צבעים נוספים ואפילו סוגי מוסיקה שאני בתור השותף בעריכה והמנחה לא בדיוק מת עליהם. למשל הפופ־דאנס שמייצגת דנה אינטרנשיונל - זאת לא מוסיקה שאני מאזין לה בבית, אבל אני מכיר בתרומתה לגיוון המוסיקה הישראלית של ימינו (שלא לדבר על תרומתה החברתית והמגדרית בעצם העובדה שהיא הצליחה בענק). רציתי להביא את דנה אינטרנשיונל לתוכנית דווקא משום שבסיכומים שעשיתי עד עכשיו, שהיו רובם בתחום הרוק, היא לא משתתפת. 

וכך, תחת הסיסמה "לא רק רוק" מתחילה השבוע בערוץ 24 (שני 22:45) הסידרה "שינויים בהרגלי הצריחה", שמביאה מבט נוסף על העשור המדובר. הפרק הראשון, "עסק שחור", עוסק בהיפ הופ הישראלי, שנולד עוד בסוף האייטיז. אחריו באים פרקים שעוסקים בפופ שהחל בניינטיז והתפוצץ בגדול בשנות האלפיים. בין האמנים הבולטים שרון חזיז, דנה אינטרנשיונל ואתניקס שיצרו, בעיניי, את צליל הפופ הישראלי החדש. 

ויש עוד תופעות מוסיקליות שהתעוררו בשנות התשעים, אף ששורשיהן עמוק בסבנטיז: גל מוסיקת העולם שייצגו הלהקות שבע, גאיה ושוטי הנבואה והגל שחוזר אל מוסיקה ערבית בתוך מעטפת של רוקנרול שמייצגים בולטים שלו הם אהוד בנאי, חיים אוליאל, קובי אוז וכנסיית השכל. 

גם הצד האלטרנטיבי של שנות התשעים מקבל התייחסות, עם שמות שהיום הם מיינסטרים אך אז החלו את דרכם - דנה ברגר ודן תורן, למשל. וכמובן המטאל הישראלי שנלחם על מקום של כבוד עם היהודים, אורפנד לנד וסיילם. "צ'אנס לטראנס" הוא שם הפרק העוסק במוסיקת הריקודים שמייצאים מכאן לעולם, והדוגמאות העיקריות הן אינפקטד משרום ואסטרל פרוג'קשן. ועוד פרק אחד, כי אי אפשר בלי, מוקדש ללהקות שפועלות עד היום: מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר ורוקפור.

ויהיה, אולי, עוד פרק אחד, שכרגע אי אפשר לחשוף. 

yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו