העולם הזה כל כך אלים, אכזרי ואיום שאפילו יו ג'קמן - וולברין, בשבילכם - אינו מסוגל להבטיח את שלומה של הבת החמודה שלו. בדקות הראשונות של המותחן הבלשי "אסירים", שמתרחשות בערב חג ההודיה, מישהו חוטף אותה ואת חברתה, וג'קמן, שמגלם כאן נגר ישר וירא שמיים ש"מקווה לטוב ביותר, אך מתכונן לרע ביותר", פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמו. באקט של ייאוש, הוא חוטף את החשוד המרכזי בחטיפה - בחור מעורער עם מנת משכל של קשית מתקפלת, ששוחרר ממעצר מפאת חוסר הוכחות - ומחליט לענות אותו עד אשר יישבר ויגלה היכן הסתיר את הבנות.
בינתיים, בלש משטרה נחוש ואובססיבי (ג'ייק ג'ילנהול) מסתובב בין הראיות, הרמזים והחשודים העיקריים ועושה מאמץ עילאי להרכיב את חתיכות הפאזל. האם יצליח לאתר את הבנות לפני שייעלמו לנצח?
מותחנים מושקעים באיכות של "אסירים" הפכו בשנים האחרונות למצרך די נדיר בהוליווד, וחבל שכך. זהו סרט אווירתי, מחושב ונטול אפקטים ממוחשבים שבוער באיטיות ובסבלנות. צוות השחקנים שלו אמנם גדוש במועמדים לאוסקר (ובהם טרנס הווארד, ויולה דיוויס, מריה בלו, פול דנו ומליסה ליאו), אבל נדמה שאף אחד לא משלה את עצמו שמדובר בסרט שאמור לזכות בפרסים או להכיל אמירה נוקבת. לא, המטרה כאן היא לתפוס את הצופה בכל הכוח מהרגע הראשון, ולא לשחרר את האחיזה עד עלות האורות באולם. ואת זה הבמאי דניס וילנו (בסרטו האמריקני הראשון) עושה היטב. הקצב המדוד מאפשר לדמויות לנשום ומסייע לאירועים לצבור משקל ומשמעות, התסריט המהודק ממטיר על המסך שפע של טוויסטים, הטעיות והפתעות, וככל שהסיפור מתקדם ומתפתח, העניינים רק נהיים יותר ויותר מלחיצים ולא נעימים לצפייה.
ההשוואות ל"מי מפחד מהזאב הרע", מותחן הנקמה המרשים של נבות פפושדו ואהרון קשלס, הן בלתי נמנעות. בכל זאת, הסינופסיסים של שני הסרטים כמעט זהים. עם זאת, בניגוד ל"זאב הרע", ל"אסירים" אין עצם מצחיקה אחת בגוף, והמתודה שלו קרובה יותר ברוחה לקלאסיקות דוגמת "ההיעלמות", "שתיקת הכבשים" ו"זודיאק", מאשר לסדרות כמו "חוק וסדר" או לסרטים כמו "חטופה" עם ליאם ניסן. רוצה לומר, ההתנהלות המשטרתית נעשית בכובד ראש ריאליסטי ובפרטי פרטים, תוך כדי שימת דגש על נהלים וז'רגון, ואלומות האור שמאירות את הפינות האפלות שנלכדות בעדשתו המיומנת של הצלם רוג'ר דיקנס (האחראי לרבים מסרטיהם של האחים כהן) חשובות לא פחות מנפתוליה הלא נגמרים של העלילה.
בתוך כך, תענוג לצפות בג'ילנהול מנווט את חקירתו במבוך המפלצתי שהולך ונבנה מולו (זהו ללא ספק תפקידו הטוב ביותר זה זמן מה), ותענוג לנסות לפתור את התעלומה לפניו. ג'קמן, מנגד, בעיקר צועק ודופק על הקיר עם אגרופיו הקמוצים. אבל הדמות שלו - שמתחילה ומסיימת את הסרט בשני מקומות שלא היו יכולים להיות רחוקים יותר זה מזה - מיטיבה להדגים על בשרה את האימפקט הרגשי והנפשי העז שאירוע מסוג זה מנחית על אב מסור אוהב, ובסך הכל מדובר בהופעה חזקה שמשיגה את התוצאה הרצויה.
אין ב"אסירים" יותר מדי עומק, ואולי גם היה אפשר לקצר את אורכו בעשר דקות־רבע שעה, אבל בתור מוצר מהוקצע ומסוגנן שגורם לצרכניו לשבת על קצה הכיסא ולכסוס ציפורניים במשך שעתיים, קשה לבוא אליו בטענות. הוא אינטנסיבי, הוא חכם, הוא משקף את רוח הזמן, ואין בו פיצוצים מיותרים. נשמע כמו דרך לא רעה בכלל להיפרד מזבלוני הקיץ ולקבל את פניו של הסתיו.
"אסירים" ("Prisoners"), במאי: דניס וילנו. ארה"ב 2013 * * * *
מהיר ונוסחתי
הסיבה העיקרית לצפות ב"Rush", דרמת הפורמולה 1 של רון הווארד ("נפלאות התבונה"), היא תצוגת המשחק המצוינת של דניאל ברוהל - שמגלם את הנהג האוסטרי האגדי ניקי לאודה. סרטו של הווארד אמנם מתמקד ביריבות האגדית שניטשה בשנות השבעים בין לאודה לבין הנהג האנגלי ג'יימס האנט, שמגלם כריס המסוורת' ("ת'ור"), ומקדיש לכל אחת משתי דמויותיו הראשיות זמן מסך שווה, פחות או יותר. אבל למרבה הצער, רק צד אחד של הסיפור הזה מתברר כמעניין ונוגע ללב. הצד של לאודה/ברוהל.
זה לא שהמסוורת' לא מנסה לתת לברוהל פייט. כי הוא בהחלט מנסה. בתור האנט - בליין עם כריזמה בכמויות שרק רצה לשתות, לעשן ולכייף עם כמה שיותר מעריצות בו בזמן - המסוורת' מרבה להסתובב בחזה חשוף, לנופף ברעמת שערו הזהובה ולהבזיק חיוך חסר דאגות. אך אין בכך די. גם כי מדובר בהופעה של תו אחד, שמנוגן שוב ושוב ושוב. אבל גם, ובעיקר, מפני שאנחנו בקולנוע, ולא בתצוגת אופנה. המסוורת' לא באמת יכול לגרום לחיים הפרועים של האנט להיראות כיפיים, נישואיו לכוכבנית יפהפייה שמגלמת אוליביה וויילד באים והולכים בלי להותיר כל חותם, והתסריט הנוסחתי של פיטר מורגן ("המלכה") אינו מספק לדמותו שמץ של מימד נוסף. מה שמותיר אותנו עם יפיוף משעמם שמגלם שחקן בינוני.
ברוהל, לעומת זאת, אינו מתקשה להפוך את לאודה למישהו שיהיה לכם אכפת ממנו. גם הוא כמובן סובל מרדידותו הפסיכולוגית של התסריט, אבל בניגוד להמסוורת', ברוהל מאכלס את הדמות ונכנס אל מתחת לעורה (תרתי משמע). במשך רוב זמן הסרט לאודה אינו האנדרדוג, אך התחושה היא שהוא כן. והמסע המרשים ומעורר ההשראה שהוא עושה במהלך הדרך מעניקים ל"Rush" את כל רגעיו הדרמטיים המוצלחים. לא מעט בזכות האופן המאופק והמדויק שבו ברוהל מבצע את עבודתו.
בגדול, רון הווארד נמצא במקום מעניין ולא מאוד ברור בקריירה שלו. אם בעבר סרטיו כבמאי התהדרו במראה אמצע הדרך טיפוסי ובתוכן זהיר, מתקתק ומאוד אמריקני, הרי בעשור האחרון הוא לא ממש מצא את הגרוב שלו, ומלבד כמה להיטים בטוחים ("צופן דה וינצ'י", "מלאכים ושדים") ו"סרט איכות" אחד ("פרוסט/ניקסון") הבנאדם לא עשה הרבה. עם "Rush" הוא יצר סרט שפונה באופן מופגן לקהל הבינלאומי חובב הפורמולה (מי באמריקה שמע על לאודה והאנט בכלל?), והמוצר הבוהק והמעוצב שיצא תחת ידיו מעיד על כך שהוא נמצא בתהליך של חיפוש והתחדשות. אבל מלבד עבודת הצילום המעניינת תמיד של אנתוני דוד מנטל ("טראנס", "נער החידות ממומבאי"), שמעניקה לסרט מראה דינמי ומלהיב שטוני סקוט היה חותם עליו בשמחה, ועבודתו המצוינת של ברוהל, שגונב את ההצגה, לסרטו של הווארד פשוט אין הרבה מתחת למכסה המנוע. ולא באמת היינו זקוקים לרימייק של "ימי הרעם".
"Rush", במאי: רון הווארד. ארה"ב/בריטניה/גרמניה 2013 * * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו