זה היה ביום שבת ההוא, 6 אוקטובר 1973. מדי הייתה רק בת 25, יומיים לפני נישואיה לאהוב לבה.
"חיי מתחלקים לשניים. לפני המלחמה ואחרי המלחמה", מספרת מדינה (מדי) אלוני.
"גדלתי בבית דתי שמרני ואמא דאגה – 'הילדה' לא מתחתנת, גיל 25 זה נחשב 'מאוחר' למנטליות של הוריי. היא ובעלה, שלא היה מעוניין לחשוף את שמו, הכירו בלימודי ערב למתכנתי מחשבים. הוא למד ברצינות וקיבל ציונים גבוהים ("הכל 100"), והיא חשבה שזה בשבילה, אבל מהר מאוד הבינה שזה בכלל לא מעניין, והמשיכה את השנה רק כי כבר שילמה ("בעלי אומר שבאתי לתפוס חתן"). "ערב אחד, שנינו איחרנו לשיעור והמורה אמר לנו: 'הכיתה מלאה, תביאו שולחן'. הוא סחב שולחן, אני שני כסאות ומאז אנחנו יחד 40 שנה", מספרת מדי במכתב ששלחה למערכת "ישראל היום" לרגל פרויקט "40 שנה למלחמת יום הכיפורים".
בשבת המקוללת ההיא, שהתה מדי בבית הוריה ביפו. אביה היה חזן של בית הכנסת הטוניסאי ביפו, והיה שם יחד עם שאר המשפחה. "עם ישראל ברובו צם, וכך גם אני ואחיותיי. הייתה לנו מסורת: מספר חברות מהשכונה באו אליי, כולנו צמנו ושרנו פיוטים של יום כיפור, שעה לפני הצום ערבבנו בכוס נס קפה וסוכר והקצפנו עד לסיום הצום בשש וחמישה ואז שתינו את הקפה הכי טעים, נדמה לי שצמנו במיוחד רק כדי לשתות את הקפה הזה", היא נזכרת, "אבל אז, אזעקה קרעה את השקט... לא הבנו, חשבנו סתם בצחוק, יום כיפור, מה פתאום? אמא חזרה הביתה עם הנכד בן השלוש שהתפרץ לחדר ואמר בהתרגשות ובלבול: 'מלחמה ביפו, יש מלחמה ביפו'".
את כל הגברים גייסו מיד, אבל מדי לא הסכימה לקבל את רוע הגזירה ולהאמין שזו מלחמה, עד שיצא הצום והחלו הטלפונים מהמשפחה ומהחברים, שהתקשרו להודיע שלא יגיעו לחתונה שתוכננה לתאריך ה-8 לאוקטובר.
"פניי נפלו. הכנתי שמלה, איפור, פוטו, והביטולים הרגו אותי", מספרת מדי שאת בעלה לעתיד שהיה סגן במילואים לא גייסו, משום שהוא הודיע למפקדים קודם לכן על החתונה הקרבה. "חשבתי שאולי נדחה את החתונה עד יעבור זעם, אך המשפחה התנגדה וכך התחתנתי, בעיצומה של המלחמה הכי נוראה, הכי קשה שגבתה הרוגים ופצועים לרוב, שהורידה את המורל של העם, שהורידה את השאננות, שגרמה להבין שאין דבר כזה לעולם חוסן. מלחמה שהורידה לנו את היהירות, מלחמה עם מחאה לא על צדק חברתי אלא על צדק ביטחוני", היא משחזרת את התחושה הקשה.
לאולם "בית הרופא" הוזמנו כ-300 איש, אך הגיעו רק 100, רובם המכריע היו נשים. "הייתה לי שמלה יפהפייה, עשיתי תמונות בפרג', התכוננתי בסלון "אמבר", הכול היה מואפל כי כך השלטונות דרשו, תל אביב הייתה חשוכה ולא ראו כלום". חלונות האולם כוסו בשמיכות והושמעה רק הייתה מוסיקה שקטה, בעיקר שירים עבריים. "רצו לתת לי הרגשה טובה אבל זה לא עזר, הייתי עצובה וראו את זה בעיניי, כולי כואבת ודואגת, הן עלי בתור כלה והן על גורל המדינה".
מדי פעם הגיעו אל השמחים והאורחים ידיעות נוראיות על ההרוגים. היה זה יום גורלי לעם ישראל, קרב עקוב מדם ברמת הגולן. שמועות שהסורים כמעט הגיעו לכנרת, "חשבנו שזהו, ישראל נגמרת". "האוכל היה טעים אבל למי היה תאבון", מסכמת מדי את הערב שהיה אמור להיות המאושר בחייה. כשהאורחים התפזרו היא ובעלה נסענו ללון בבית הוריו, למחרת הגיע שליח עם קטנוע וגייס את הבעל הטרי.