ביום שלישי בשעה 8 בבוקר נשמעה ברחבי הארץ אנחת רווחה קולקטיבית. הילדים חזרו סוף סוף לבית הספר, ואלפי הורים חזרו לחיים. לא תשמעו אותי אומר את זה ליד הילדות, אבל יולי־אוגוסט עברו לי ממש מהר. אולי זה בגלל הילד שבי, שעדיין רוצה עוד קצת חופש, אולי בגלל שאשתי היא זו שתיפעלה אותן רוב הזמן, ואולי בגלל שהן באמת ילדות טובות. דווקא באגף התקציבים נרשמו חריגות מטורפות ושיאים חדשים של בזבוז, ואני רוצה להודיע לידידי שר האוצר שאני כבר תרמתי את חלקי לתהליך הצמיחה של הכלכלה הישראלית. מהכסף שלי נהנו בעיקר יצרני הגלידה, הגופיות ובגדי הים, בדגש על נותני השירותים בתחום תיירות הפנים - צנחני הרחיפה, מפעילי ה"בננה" ומאמני הדולפינים באילת; מפעילי הריינג'רים והאבובים ומורחות הפיתות עם הלַבַּנה בנהר הירדן; ושלל בתי קולנוע, לונה פארקים ויצרני נאגטס מאזור המרכז. השקעתי יפה גם בחברת החשמל (בזכות המזגנים שעבדו גם כשאיש לא היה בבית), ותרמתי בלב רחב גם לחברות הסלולר והדלק.
אבל אם הארנק שלי חשב שיהיו לו כמה ימי רגיעה לפני החגים, הוא טעה בגדול. ממש רגע לפני שהילדים שבו לספסל הלימודים, נדרשתי למאמץ אחרון בתחום ההצטיידות לבית הספר. זאת הוצאה שיש בה רגשות מעורבים: מצד אחד אתה משוכנע שהציוד שתקנה לילדיך הוא קודש לקידומם, להשכלתם ולהצטיינותם בעולם הפדגוגי, ומצד שני... למה אני מבלבל את המוח? מדובר בחרטבונה שלא תתרום להם כלום. האם לנו היה בקלמר מחק בריח ורדים? האם היה לנו מחדד של אנגרי בירדס? האם הימצאותם של מחק ומחדד אלו תשפר את יכולת הקריאה, המחיקה או הקילמור של ילדכם? ברור שלא. אבל העדר קונה, אז גם אנחנו.
כדי להציל בכל זאת משהו מעתידה הכלכלי של המשפחה, הוחלט השנה להגיע לחנות הספרים עם רשימה מדויקת. ספירת מלאי מוקדמת העלתה שהבית שלנו הוא למעשה מחסן קצה של אופיס דיפו. בימ"ח נמצאו 300 שרוולי ניילון לשמירת מסמכים בעובי 45 מיקרון, קילו מחקים, חמש חבילות של חוצצי פוליו צבעוניים, שישה זוגות מספריים, 12 שפופרות דבק, שבע חבילות חודי עיפרון בעובי 0.7 מילימטר, 23 ניירות דבק וחבילה של 24 מחדדים. במגירה התחתונה נמצאו גם שלושה מארזים שהכילו 30 עטים. תודו שזה מלאי די מרשים לבית שבו, כשצריך לכתוב משהו, אף פעם אין עט.
המלאי המרשים לא שיכנע את הבנות להישאר בבית, אבל את אשתי כן. אז יצאתי איתן לחנות עם הרשימה, פלוס התחייבות לא לחרוג ממנה.
שפע המוצרים היכה אותי בתדהמה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ונכנסתי למצב של שיתוק. כשאתה מחכה ליום האחרון לפני תחילת הלימודים, זה העונש שלך. אתה צריך לקבל החלטות במהירות ובתנאים קשים של דוחק והורים עצבנים.
המבחר האינסופי וצעקות ה"אמא תקני לי" של הילדים יכולים להפוך כל אדם קר מזג לפסיכי עם תעודות. ברשימה של בית הספר כתוב דבק. אבל לאיזה דבק הם מתכוונים, לעזאזל? דבק פלסטי? דבק שקוף? בשפופרת? בצנצנת? האם אני צריך טיפקס בבקבוק, עט טיפקס או סרט מחיקה? הסתכלתי על אגף העטים וחטפתי ג'ננה. מאות סוגים ויצרנים. עטים כדוריים ונובעים, צבעוניים וזרחניים, עט לכל עת - לחתימה על הסכמי שלום, לרשימה לסופר, לפיזור צ'קים ללא כיסוי ולפתקים עם תירוצים למורה.
לקחתי עגלה והתחלתי להעמיס, אבל אז גיליתי שכמו מדינת ישראל, גם אני מוקף אויבים. הבנות התגלו כאויב מספר 1, כשעל כל מוצר ששמתי בעגלה הן קיימו התייעצות והביאו עוד אופציות. האויב השני התגלה כבעל החנות, שזמם לגרום לי לחרוג מהרשימה. ברגע שהוא ראה שהילדה מגלה עניין ביומן של "וואן דיירקשן", הוא הסתכל עליה בחיוך של הזאב הרע ולחש: "אני רואה שיש לך כבר יומן שלהם, למה שלא תיקחי גם תיק וואן דיירקשן, שיהיה לך סט?" הרגשתי שאני רוצה לבעוט לבחור בישבן כדי שיחזור לדיירקשן שממנו הגיע, אבל מרוב שהיה צפוף לא יכולתי אפילו להרים את הרגל.
האמצעית שלי התעקשה על חודי עיפרון, שלפי מחירם הם כנראה משמשים מהנדסים של כורים גרעיניים. ולמה היא צריכה כל כך הרבה עטים? הרי גם אם היא כבר כותבת משהו, זה רק במחשב. הקטנה גילתה חולשה לטושים צבעוניים, לתיקים עם דמויות מתוכניות טלוויזיה ולמחקים עם ריח. מה בכלל הקטע הזה של מחקים ריחניים? מחקרים מוכיחים שילד שמריח מחקים בגיל 7, יריח טיפקס בגיל 11 וגז מזגנים בגיל 15. כילדים היו לנו שלוש מחברות חומות של "דפתר" לכל השנה, עיפרון עץ צהוב, עט, מחוגה ומחק בלי ריח. לי היה ילקוט עור מרובע, שליווה אותי מכיתה א' ועד הצבא. היה לו מנעול קטן שננעל על ידי מפתח מיניאטורי שבלעתי בטעות בכיתה ח' אחרי שהוא נדבק לי לסנדוויץ'. היה לנו מחדד מנואלה גדול שקוּבע לשולחן העבודה של אבא, וכל האחים היו מחדדים בו. לפעמים גם השכנים היו באים. למה הדור הזה זקוק לעשרים מחברות של 80 עמודים? הם כותבים דוקטורט כבר ביסודי?
בקופה חשבתי על זה שלמרות שהציוד המשרדי של ימינו צבעוני, ריחני, קליל וכיפי, הילדים עדיין שונאים את בית הספר בדיוק כמו שאנחנו שנאנו.
רק כשחזרנו הביתה, הבנות, אני וחברי "וואן דיירקשן", ופרקנו את הסחורה בסלון, גיליתי שחרגתי מהרשימה ביג טיים. כעסתי על עצמי על שלא הייתי מספיק תקיף עם הבנות רק כי התביישתי לעשות מהומות בחנות. התעודדתי שלפחות יש לי עכשיו שנה שקט.
אבל אז הגיעה אלינו שירה מהכיתה של הקטנה, עם תיק "הלו קיטי" החדש שלה, שנראה הרבה יותר שווה מתיק הפיות הוורוד שלנו. מזל שיש את החגים. נלך להחליף.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו