לא לאפשר את סגירת תיק החשד ל"מרד הקולונלים"

התצהיר המשפטי של אהוד ברק הוא מסמך נוקב, צורב. בלי כחל וסרק. הוא כתב לבית המשפט את שאמר בהזדמנויות שונות, אבל נפל על אוזניו האטומות של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ובעיקר של אנשי תקשורת שחשו איבה כלפיו: התנהלותו של גבי אשכנזי בהיותו רמטכ"ל ועימו כמה מקציניו - היתה בעלת אופי עברייני. כאשר ארי שביט חשף השבוע את התצהיר ב"הארץ" נזקפו האוזניים. במסגרת של תצהיר משפטי הדברים היו חזקים ומחייבים יותר מאשר בשיחת רעים ובראיון טלוויזיוני ובעדות לפני צוות מטעם מבקר המדינה.

שלוש שנים חלפו מאז יצא מלשכת אשכנזי מסמך כוזב, שיוחס בזדון לאלוף יואב גלנט. הוא עשה דרכו לאלופים אחרים. ב־6 באוגוסט 2010 זרם מלשכת אשכנזי לשידור בערוץ 2. עלילה נתעבת נגד גלנט, שהיה מועמדו של ברק לתפקיד הרמטכ"ל.

נראה שבלשכת אשכנזי עסקו בהרחקת עדויות באורח סדרתי. יד ימינו אבי בניהו לא ידע דבר על המסמך המזויף, שהגיע מארז וינר דרך גבי סיבוני לטלוויזיה. אבל הטכניקה של הרחקת העדויות אומצה גם על ידיו.

סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" ביקשה ראיון. אשכנזי לא רצה. בניהו יעץ בשיחה עם ראש הלשכה להעביר את בקשתה של קדמון לשר ברק. כשהוא ישיב בשלילה - ניתן יהיה לספר לקדמון כי הראיון אינו מתקיים מפני שברק אסר. לא מפני שאשכנזי לא רצה.

אך הנה מפולת, ברק אישר.

בניהו העניק לאשכנזי שירותים מעולים. הוא שלט בעיתונאים ביד רמה. רק אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" העז לחתום על תצהיר משפטי חזק לא פחות מזה של ברק באשר להתנהלותו של בניהו. האם הטיל את מוראו על הכתבים הצבאיים? אחד מחברי התא סיפר לי פעם על התבטאות פומבית חריפה של בניהו נגד שר הביטחון.

כשנזקקתי לעדותו לקה לפתע בשכחה והיפנה עורף לאמת. כה חשש מבניהו. שמא לא ישכח ולא יסלח.

ערפל קרב

מעטים מעזים למסור עדות נגד אשכנזי וחבורתו. גם נכון כי תצהירים משפטיים אינם הוכחה ניצחת, ומי שחתמו עליהם ייחקרו כדין בידי עורכי הדין של בניהו (הוא תבע את חברת הפרסום מקאן אריקסון ואת העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". בנפרד בועז הרפז הגיש תביעת דיבה נגד ד"ר רונן ברגמן ונגדי בשל תיאורו בספרנו "הבור"), אך ברק ופישמן אינם בודדים. יש עוד מי שחתמו על תצהירים משפטיים מפתיעים, והמאבק יימשך.

רק שבלי קשר לתוצאה המשפטית אשכנזי אהוב הקהל מוסיף לאמץ נוהל של ערפל קרב ונהנה מן העובדה כי ברק לא פופולרי.

זו הטרגדיה שבדרמה, כתבתי כאן לפני שבוע, האיש האהוב הוא הרע בסיפור המעשה, והאיש הבלתי אהוד הוא הטוב. אילו שר הביטחון לא היה אהוד ברק אלא מישהו אחר - אשכנזי היה מודח מייד לאחר שהיה מתגלה מה עשה במסמך הכוזב. לבנימין נתניהו ולברק לא היה מספיק כוח פוליטי לנהוג בו כמו שנהג הנשיא הארי טרומן בגנרל הסורר דאגלס מקארתור.

גבי אשכנזי אחראי לתסבוכת - מפני שהוא ידע מה עמדתו של מי שהיה ראש אמ"ן, אלוף אהרן זאבי־פרקש, כלפי העסקתו של הרפז - ופעל לעוקפה; ובכמה צמתים סייע לו במאבקו לחזור ולתפוס את מקומו ביחידות הסודיות ביותר בצה"ל; והוא השתמש במסמך שקיבל מהרפז, ואם לא ידע כי הוא מזויף הרי הבין כי הוא מדיף ריח רע; ושחשיפתו בטיעוני שווא תחסל את סיכוייו של יואב גלנט לרשתו במועד הראוי כחוק.

נכון שבסופו של דבר גלנט נפל על עניין אחר. אך אילו מזימת המסמך המזויף - "מכתבי זינובייב" הוא כונה כאן מייד עם הפרסום הראשון - היתה עולה יפה, הוא היה מודח בשל כזב, וסוגיית הקרקעות במושבו לא היתה צפה כלל ועיקר.

הרמטכ"ל השתמש במסמך. הוא מעולם לא התנצל על כך. העביר אותו בין האלופים לבד מהנוגע בדבר. הסתירו במגירתו כשהמשטרה חיפשה אותו בטלוויזיה. נהנה מעמדה תמוהה של וינשטיין וחוקרי המשטרה בראשות יואב סגלוביץ', אשר ניסו להוציאו יבש מן המים.

אלא שהיה קומץ של עיתונאים שעמד מולם. איילה חסון וארי שביט ואלכס פישמן ורונן ברגמן ואני, ובכמה צמתים גם גיא פלג; והיה מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שבסופו של יום הציב על המפה את התביעה לחקירה פלילית מהותית ולא להסתפק בקרקס הראשוני; והיה איש המופת, הפרקליט הצבאי הראשי אלוף דני עפרוני, שכבר החלו להשמיצו - אך הוא לא ויתר; ואליעד שרגא שאיגף את היועץ המשפטי בפנייה לבג"ץ; ומשה לדור שהאמת פרצה מגרונו.

עתה נאחז אשכנזי במשפט מדו"ח לינדנשטראוס ש"לא היה פוטש". זו זריית חול בעיניים. ההגדרה "פוטש" נקבעת על פי המחזיק בה. יותר מזה, לינדנשטראוס חס על אשכנזי ורחק מן ההגדרה "פוטש" לפני שהצוות של הפצ"ר בדק את ההקלטות מלשכת אשכנזי, אשר גרמו לו לשכנע את וינשטיין כי אין מנוס מחקירה פלילית. עכשיו זה כבר משחק חדש.

המופת של שנות ה־50

היש לווינשטיין את גדלות הנפש לומר כי טעה? האם נותרה בעינה הסכנה כי שוב ייסגר התיק של "מרד הקולונלים"? ושוב יתברר כי היועץ המשפטי והמשטרה מאסו בתיק ובצורך לנער את עצמם? איני יודע. את מנוחתי טורדת מקבילית כוחות היסטורית, עם קווי דמיון:

בקרוב תצדיע אוניברסיטת תל אביב להיסטוריון שלמה סימונסון במלאות לו 90. הוא ממקימיה, אך פרסומו התחילי לא בא לו מהמחקר. פרופסור סימונסון נמנה עם ארבעה בני האור הראשונים שתפקדו בזירה הציבורית נגד בני החושך. הם הקימו את אירגון "שורת המתנדבים" והקדישו ימים כלילות ללמד את העולים החדשים עברית וללחום בשחיתות. הארבעה היו אליקים העצני, סימונסון, ד"ר חנן רפופורט והפרופסור שמעון אפלבוים המנוח.

הם רמזו שסגן המפכ"ל עמוס בן־גוריון מרח את תיק החקירה נגד חברו ישעיהו (שייקה) ירקוני. הוא הגיש נגדם תביעת דיבה, ומפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר וקציניה התייצבו להעיד נגד "שורת המתנדבים". הם שיקרו בסיטונות שירקוני לא חשוד. כדי שהאמת לא תצא לאור הטילו איסור פרסום על תיק החקירה בטיעוני כזב של ביטחון המדינה. 

עו"ד שמואל תמיר ייצג את שורת המתנדבים. הוא אמנם הפסיד במחוזי אבל הביא את שופטי העליון האגדיים שמעון אגרנט, משה לנדוי ואלפרד ויתקון - להפוך את פסק הדין על פניו. פתיחת תיק החקירה הוכיחה שהמשטרה נשאה את שם ביטחון המדינה לשווא. סהר נשפט והורשע במתן עדות שקר.

נדרשתי עתה לפרשה שהתרחשה לפני 58-53 שנים מפני שהיא עלולה לחזור על עצמה בחקירה נגד אשכנזי ועוזריו; ומפני שגם בפרשה זו היועץ המשפטי וינשטיין וצמרת המשטרה סירבו לרדת לחקר האמת, והיא היתה נותרת בשאול תחתיות אלמלא יושרתם של הפצ"ר עפרוני וחוקריו והבכיר בפרקליטות אלי אברבנאל.  המעשה של העצני וסימונסון ואפלבוים ורפופורט ושופטי העליון משנות ה־50 היה מופת לבני האור של דורות מאוחרים יותר. אך אין ביטחון שהאמת תשוב ותנצח. יש במנגנון מי שמעוניינים לחסום אותה.

מה סודי, מה לא

ראוי להקדים ולהבהיר: וינשטיין והמשטרה הוציאו צו איסור פרסום על פרטי החקירה, וזה מובן. רק מי שיודע כמה נזק גרמה הפרשה לביטחון הלאומי ולאמת - מבין עד כמה הסודיות נחוצה, חיונית.

אך למה איסור גורף? הרי זכות הציבור לדעת מה שאינו פוגע בביטחון הלאומי. למשל, מחבר הספר "תדע כל אם עברייה", עמוס הראל מ"הארץ" כתב לפני שבוע כי רווחות שמועות על שיחה אשר הוקלטה כדת וכדין במפגש יזום על ידי דובר צה"ל. אך לפי השמועה, תוכן השיחה מעמיד את אשכנזי במצב לא נעים, והנה הלך מי שאומרים כי הלך, ושלף את השיחה מתוך הכספת השמורה אצל דובר צה"ל. מדוע לאסור את הפרסום, ומה לזה ולביטחון המדינה? לכל היותר זה, לכאורה, שיבוש הליכים. 

אין ספק שיש מקום לאסור פרסום פרטים רבים. אך אין גם ספק כי איסור פרסום מוחלט מאפשר למשטרה, ולשלטון בכלל, להסתיר את האמת מהציבור ומבית המשפט. מי ערב לנו שגם בעניין זה יימצאו הראיות, ובעקבותיהן השופטים האמיצים בעליון, אשר יעמידו את המשטרה ואת היועץ המשפטי במקומם? נס שורת המתנדבים לא בהכרח יחזור על עצמו.

פרשה זו רחוקה עדיין מסיום. אין עדיין חוף מבטחים לאמת. המלחמה על טוהר המידות אינה נגמרת לעולם. אך בימים אלה, שבהם עפרוני ותצהירי ברק ופישמן חיזקו את צדקת מלחמת בני האור, בעשותי את חשבון נפשי, אין לי מנוס אלא להשוות בין פרשת אשכנזי לבין משפטיו של אהוד אולמרט. כל אחד יודע מה עמדתי כלפי ההתנהלות של אולמרט עם הכספים. במקרה של אשכנזי אין סיפור על כסף. לפחות אין עקבות של כסף. בכל זאת אני בדעה כי המעשים הנכרכים ב"מאמי" של המדינה, באשכנזי, מסוכנים וחמורים יותר מאלה של אולמרט.

אצל אולמרט מצוי אישום בדבר בצע כסף. אצל אשכנזי נרשמת נורמה של חתירה תחת הממשלה החוקית - זהו המסר העיקרי של התצהירים שהגישו אהוד ברק ואלכס פישמן.

הכל כבר נאמר

"שונא מתנות יחיה", כמאמר החכמים, אבל השבוע התקנאתי בבנימין נתניהו ובציפי לבני. ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, האלוף במילואים עמוס ידלין, הגיש להם שי בצורת שלושה כרכים מרהיבים עם כל ההסכמים וההצעות והרעיונות להסדר ישראלי־פלשתיני.

ידלין אינו מוכר את הספרים. הלכתי לאוניברסיטת תל אביב לעיין בהם. כ־40 שנות עיתונאות חלפו לעיניי מתוך הדפים המאוירים. אז גם הבנתי מדוע רבים אינם מתרגשים מחידוש המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים. נדמה שהכל כבר הוצע; הכל נאמר; הכל נדחה - ומי כה מקורי, שיכול לחשוב "מחוץ לקופסה" ולמצוא פטנט מדיני חדש? חבל, עצוב ומשמים.

בלי בחינות - לא לומדים

"מלחמת הלשונות" בין שרי החינוך גדעון סער (מיל') ושי פירון היא מחלוקת לשם שמיים. בפועל, שתי מחלוקות. האחת אם לבטל את בחינות הבגרות בספרות, בהיסטוריה או בתנ"ך; והאחרת אם לבטל את בחינות המיצ"ב - שנערכות לא כדי להעניק ציון לתלמיד הבודד, אלא לדעת מה רמת הידע בכיתתו בכלל. הכל בדרכי נועם (לפי שעה).

פירון: בחינות המיצ"ב הן בלוף. המורים אומרים לתלמידים חלשים להישאר בבית כדי שהציון הכיתתי יצא גבוה.

סער: עיוות כזה ניתן לעקור. לעומת זאת המיצ"ב הוא כמד חום לחולה. אם אין בקרה - מתי נדע שמצבו השתפר או הורע?

פירון: בג"ץ ציווה לפרסם את התוצאות, וכך מעליבים בתי ספר בפריפריה כאילו הם נחותים.

סער: בלי התבוננות במציאות לא נדע כיצד לסגור על הפער.

פירון: בית הספר מייצר תוצאות לבחינות ומחניק את חדוות הלימוד. מצליחים בבגרות בספרות בלי לקרוא ספר אחד.

סער: בחינות מדרבנות ללמוד. התקווה כי בלי בחינות תתקוף את התלמידים רוח של חדוות לימוד היא תפיסה רומנטית חסרת שחר. בלי בחינות יש לילדים בדור הדיגיטלי גירויים אחרים, לאו דווקא ללמוד היסטוריה.

דברי אלוהים חיים. בכל זאת אני נוטה לדעתו של סער. יודע מעצמי, כנער התפרנסתי כשלימדתי את המשוואה הריבועית ויצאתי לחיים עם מאות פסוקים מהתנ"ך ומשירת חיים נחמן ביאליק ומקבת לוויליאם שייקספיר כי היתה בחינת בגרות. מי שטוען כי הכל נשכח כתום הבחינה - טועה ומטעה. חלק נשכח, וחלק נותר נטוע בזיכרון. אך איני יודע לכתוב משפט אחד בשפה הערבית שאותה למדתי שלוש שנים. מדוע? כי לא היתה בחינת גמר.

מצא את ההבדלים

שישו ושמחו קוראי "הארץ". בעיתונם מסופר בדיצה דומעת שכמה מבכירי המנהיגים של המחאה החברתית בקיץ 2011 יורדים מהארץ. שמונה טורים ושבעה תצלומים (במהדורה האנגלית) המבשרים כי מארגני המחאה מאוכזבים ומיואשים, וממריאים מערבה. היעד המועדף הוא ברלין, "דויטשלנד אובר אלאס". זה כואב, אומרת המייסדת הנטושה דפני ליף, בקרוב לא יישארו לה חברים בארץ.

לא כל ההנהגות נוטשות. לפני שמונה שנים אחז בולמוס באריאל שרון והוא הוריד בהינף יד כ־8,000 מתנחלים בגוש קטיף. האחים הכתומים ניהלו מלחמת חורמה, אך לא חצו את הקו המותר בדמוקרטיה. גם מי שכמוני סברו כי מלכתחילה לא היה מקום להקים את גוש קטיף - התפעל והתפעם מהמסירות והלכידות והמלחמה על הבית.

עצובים ודי מיואשים ובוודאי מדוכאים הם הלכו מקץ שנה להילחם בלבנון. לאיטם, ותוך קשיים פסיכולוגיים עמוקים, מצאו את מקומם ביישובים אחרים. מישהו שמע שהנהגתם מפקירה את צאן מרעיתם? הם מעולם לא הרימו ידיים. מעולם לא איימו להסתלק מכאן. שכן מי שמאמין ומתמיד מנצח.

מצא את ההבדלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו