בשנה האחרונה נובט בחזהו של מיקי גבריאלוב פחד בלתי מוכר. תחושה מטלטלת, שלא התמודד איתה אף פעם בעבר. כשהוא מדבר על זה, הוא מסיר את משקפיו ומשפשף את רקותיו. "לא יודע מה קרה לי, אבל בזמן האחרון התחלתי לפחד ממקומות סגורים. נהייתי קלאוסטרופובי, זה חדש לי".
הצרה התחילה עם כאבים מעיקים שחש בכתפו, שבעטיים נשלח על ידי רופא לבדיקה שגרתית במכון MRI. דקות ספורות בתוך ההליך התובעני, כשהוא שכוב במעמקי התא הצפוף, השתלט על גבריאלוב התקף חרדה עצום. "הרגשתי פתאום כאילו אני בתוך קבר", מבטו מתערפל והוא מוחה אגל זיעה. "כל העסק דווקא התחיל רגוע. הטכנאי במכון אמר לי לא לזוז כמה דקות, עד שהבדיקה תיגמר. בהתחלה באמת הסתדרתי, אבל פתאום הרגשתי שהזמן קופא לי. הכל כאילו נסגר עלי. התקרה של התא נגעה לי במצח. היה לי קשה לנשום. צעקתי שיוציאו אותי. השתוללתי עם הרגליים".
נשמע מלחיץ.
"אני לא יודע מאיפה זה בא לי. בעבר למדתי צלילה, הייתי צולל חופשי בכוכים ובתעלות. לא היתה לי אף פעם בעיה להיכנס למקומות צרים. הפעם זה הדליק אצלי משהו מטורף".
מה עשית?
"הבודק הצליח איכשהו להרגיע אותי, והסכמתי לתת לזה עוד צ'אנס. אבל זה חזר. צעקתי שאני רוצה לצאת משם. מה אני אגיד לך, לא נרגעתי מהטראומה שבוע אחר כך. מאז אני חושב כל הזמן על מקומות סגורים, ונהיה לי לא טוב בגוף. כמו בסרט 'להרוג את ביל', כשקוברים את אומה תורמן כשהיא בחיים. זה סיוט. בניגוד אליה, אני לא אדע לתת מכות קראטה בשביל לשבור הכל ולצאת".
אם הייתי אביר
אולי זו המציאות הישראלית המחוספסת שחונקת את גבריאלוב, ואולי זה סתם הגיל. השנה הוא יחגוג 64, הצעיר הנצחי, האיש שחלם עם אריק איינשטיין לשנות את העולם, ואז יבואו כבר כולם. בגיל הסמלי הזה, שהביטלס סימנו בסוף הסיקסטיז כתחילת הזיקנה הסופנית, הוא כבר יודע שהעולם לא ישתנה, ושאף אחד לא באמת יבוא. במקום זה, נשאר לו לומר את מה שאמרו קודם, לפניו: שהראייה נחלשה ("פתאום אני מסתובב בבית עם משקפי מולטיפוקל"), השמיעה לא מה שהיתה ("כבר קשה לי להחליט על מיקסים באולפן, כי אני לא שומע טוב את הטונים הגבוהים"), השיער העבה הידלדל לבלי שוב ("אני מעביר יד ונדהם, לאן נעלם הכל?") וגם הכולסטרול מאלץ לבלוע כדורים יום־יום. עכשיו, כאמור, נוספה גם הקלאוסטרופוביה.
כשאני שואל אם הגיל משפיע על יכולת היצירה שלו, גבריאלוב מחייך חיוך מריר. "זה בעיקר משפיע על הבריאות. אנשים מדברים אליך יותר בקול. מושיבים אותך באולמות קרוב יותר לבמה. את היצירה, תודה לאל, הגיל לא מקהה. הוא רק דורש להתעסק בדברים שמתאימים יותר לבן גילי. שירי האהבה שלי הם כבר לא של ילד חרמן שמחפש את הבחורה היפה. היום אני מתעסק באינטימיות אחרת. ברומנטיקה. אני פתוח יותר, מקבל יותר, פחות מתעקש וכועס. חשוב לי ליצור כל הזמן, כי אם אני לא אעסיק את עצמי, אני אהיה פדלאה על הספה. אני לא רוצה לסיים את חיי ככה. אבל זה קשה, כי צריך להמציא יש מאין".
מיק ג'אגר חוגג עכשיו 70 והוא ממשיך להופיע. היו שאמרו שזה פאתטי.
"תראה, גם בלאק סאבאת' חזרו לנגן בגיל 70. על מה הם מדברים בחזרות? על רוחניות, וגם על קטטרים וקולונוסקופיה. ובכל זאת הם נשמעים על הכיפאק, מה פאתטי פה? גם בגיל כזה מותר לעלות על במה ולרקוד. האמירה שרוק זה רק צעירים היא שטויות".
אנחנו נפגשים לרגל הוצאת דיסק חדש של גבריאלוב, "אמא אדמה", שמנציח הופעה חיה מפסטיבל הפסנתר 2011, במלאות 40 שנה לצאת אלבום המופת "בדשא אצל אביגדור". האלבום הזה, שיצרו גבריאלוב ואריק איינשטיין, נחשב לאחת מפניני המוסיקה הישראלית בכל הזמנים, עם אינסוף קלאסיקות: "אני ואתה", "צא מזה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "קפה טורקי", "אני אוהב לישון", "היא תבוא". לצד השירים האלה שובצו באלבום החדש עוד כמה ביצועים חיים ללהיטים שגבריאלוב פיקד עליהם במרחבי הסבנטיז: "סע לאט", "אמא אדמה", "ערב מול הגלעד", "עיניים גדולות", "גן של שושנים". בקיצור, רשימת חלום שאף סופשבוע רגוע ברדיו לא יהיה שלם בלעדיהם. בין האורחים בדיסק ההופעה: הבת שירה, ירמי קפלן, קובי אפללו, חמי רודנר, אוהד חיטמן, איה כורם, יהלי סובול ותמר אייזנמן. ב־28 באוגוסט ישיק גבריאלוב את האלבום בהופעה חגיגית במועדון זאפה בתל אביב.
בכל יום הוא מגיע לחדר העבודה המבודד שלו בשכונת מורשה ברמת השרון. פעם היה פה אטליז ומספרה, ועכשיו רק חצר ירוקה ושקט, מפלט מהעולם החיצון. זה האולפן הפרטי של גבריאלוב, שבו הוא מקליט את חומריו בשני העשורים האחרונים, מנציח את המנגינות שממשיכות להתרוצץ בראשו מאז הילדות, מהימים שהיה מניח טייפ־רקורדר לצד המיטה כדי לקום ולהקליט מייד את הצלילים שעלו במוחו במהלך השינה.
לא לחינם נבחר כאן המונח הארכאי טייפ־רקורדר. שיחה עם גבריאלוב מעלה ארומה כבדה של פעם, וכל משפט שלו מלווה בזיכרון מזמנים שבהם רבקה מיכאלי היתה מזמינה אותו להופיע ב"סיבה למסיבה" בימי שישי, אף על פי שהוא חמוש באייפון, משתמש באפליקציות לטיפול בקובצי מוסיקה ומסוגל לשרבב על הלשון שמות עכשוויים דוגמת ריהאנה או משה פרץ. ועדיין, אם זה היה תלוי בו - החיים היו ממשיכים לזרום בנחת בצמתים הנושנים של פינק פלויד בואכה שלמה ארצי המוקדם. ותודה למיקי שתיזמן לנו 35 שנה.
לא ייפלא, אפוא, שהחלום הגדול של גבריאלוב הוא לחיות בתקופת האבירים, אלה מימי השולחן העגול, או מקסימום המוסקטרים. "אם הייתי אביר, הייתי מאלה שנאמנים למלך. אלה שעושים לחברה רק טוב. שרודפים אחרי הרעים ונלחמים בהם. אני אוהב מאוד היסטוריה, קורא הרבה על ימי הביניים. זו תקופה מרתקת בעיניי. אני לא מבין איך אנשים חיו אלף שנה בחושך ההוא, בלי שום רצון להתפתח".
למה דווקא אבירים?
"אני טיפוס כזה, רומנטיקן. אוהב קלאסי. מילדות נמשכתי לסרטים על אייבנהו, על טרזן ועל הרקולס. גארי קופר היה ה־סמל שלי. השריף הטוב. אם לא הייתי מוסיקאי בטח הייתי מדען או היסטוריון. אני חסיד גדול של נשיונל ג'יאוגרפיק".
תהמם אותי באיזה פריט טריוויה מפתיע.
"ידעת שהגובה של סטאלין היה רק מטר ושישים? בפסלים שלו הוא תמיד נראה ענק".
אני בא מעולם אחר בכלל
מבזק קצר למי שנרדם בעשורים האחרונים וזקוק להסבר מי זה גבריאלוב: מכוכבי להקת הצ'רצ'ילים, שיצאה לכבוש בסוף שנות ה־60 את העולם ("הצלחנו באירופה, אבל מאוד בקטן"); המלחין של חמישה אלבומים משותפים עם איינשטיין לאורך עשור וחצי פוריים בשנות ה־70 וה־80; ומתחילת הניינטיז - בעל קריירת סולו שהושפעה בעיקר משורשיו הטורקיים ושהביאה אותו, בין השאר, לחשוף לעולם את ילדת הפלא מוג'דה ("היום אני לא בקשר איתה, היא חיה ומצליחה בגרמניה"). בין לבין הנפיק עשרות להיטי זהב, הלחין פסקולים למחזות זמר ולסרטים (ובהם "עיניים גדולות" של אורי זוהר) והופיע בטלוויזיה באותה תדירות שבה מפלחת כיום את חיינו הפרסומת של דנית זמרת החתונות.
בצעירותו היה שוער בקבוצת נוער של הפועל תל אביב. זה אומר שאלמלא חבר לצ'רצ'ילים, היינו פוגשים אותו כנראה ראש בראש מול אורי מלמיליאן. נשוי פעם שנייה, אב לארבעה (שני ילדים מכל אישה) וסבא לנכדה בת שש ששמה מיה, המתגוררת עם הוריה בארה"ב. את שירה, בתו מאשתו הנוכחית (סוכנת השחקנים מיכל גבריאלוב), אתם בוודאי מכירים, וכך גם שופטי "אמריקן איידול" ההמומים. עוד נגיע לזה.
בשנים האחרונות נדמה שגבריאלוב שקע בירכתי התודעה הציבורית, אף על פי שהוא ממשיך להופיע, להקליט ולהיות מוזמן לאינספור אירועי מחווה לאלבומיו, לרוב בנגינת להקות צעירות. ועדיין, בעידן שבו זמרי עבר מבצבצים ללא הרף בתוכניות ריאליטי, בהחלט מתבקש לשאול איך שכחו את האיש שלימד אותנו לחתוך את השמיים ולטוס לאן שבא לנו ב"עוף גוזל" הנפלא. "ריאליטי לא מעניין אותי", הוא מבהיר מייד. "אשתי מיכל דווקא אוהבת. אני מעדיף אקשן אינטליגנטי, למשל '24', 'הומלנד', 'מראה שחורה' ו'בית הקלפים'".
אפילו פורטיס, הרוקיסט הכי בועט, הסכים לשפוט ב"אקס פקטור".
"אני לא יכול להבין למה הוא עושה דבר כזה. אני לא רוצה להיכנס לשיקולים שלו, אולי קורצים לו הכסף והפרסום, או שהוא באמת חושב שהוא יכול להדריך אחרים איך להיות זמרים טובים. אם הוא חושב שהוא יכול להיות מנטור, סחתיין עליו. אני לא יודע לעשות דברים כאלה. אני לא מסוגל להיות שופט".
ואם צביקה הדר היה מתקשר לבשר שהתפנה מקום בפאנל?
"הציעו לי בעבר כל מיני דברים וסירבתי. אני לא טוב בלשפוט אנשים ולהגיד להם איך להתנהל. לא טוב בלכוון. זמרים הרי יכולים כל הזמן להשתנות, ואני לא רוצה לקחת אחריות ולהגיד משהו שעלול לפגוע. אתה יודע שאותי ניפנפו באמצע שנות ה־70 מכל המדרגות? בשתי חברות תקליטים אמרו לי, 'החומר שלך נחמד אבל לך תלמד מוסיקה, תלמד לשיר'. זה היה אחרי כל מה שעשיתי עם הצ'רצ'ילים, אחרי האלבומים הראשונים עם אריק ואחרי ההצלחות של 'אבא סיפור' ו'סיפור של חורף'. מזה אתה מבין שאני בא מעולם אחר בכלל".
היום כל אלמוני שעושה שני קאברים בריאליטי הופך לסלב.
"וזה בדיוק ההבדל בין אז לעכשיו. אני לא אחד כמו אייל גולן, שטורח לעשות לעצמו תוכנית. למי הוא קורא בדיוק? אני לא מבין מה זה אמור להניב. זמרת לאירוויזיון? אני לא רואה זמרות שיצאו מ'אייל גולן קורא לך' שיש להן דיסק שאתה שומע ואומר 'וואו'. אין בזה אמירה, וזה לא נותן שום השראה לשום יוצר צעיר. זה מביא אותך לפרונט בטלוויזיה, ואחר כך אנשים מצביעים עליך ברחוב. זה מה שאייל גולן באמת רוצה? אותי דבר כזה לא מעניין כיוצר וכזמר".
היית דוחה הצעה לעשות תוכנית של "מיקי גבריאלוב קורא לך"?
"מה זה ייתן לי? ריפוי פסיכולוגי? אני לא צריך את זה. יותר פרנסה? אני לא צריך, ברוך השם. יותר יוקרה וכבוד? מי שחושב שזה טוב בשבילו - שיהיה לו לבריאות".
יוצא עם מיליונים בכיסים
בברנז'ה המוסיקלית יצא שמו של גבריאלוב כמי שהשכיל לסדר את עצמו מבחינה כספית ולדאוג גם לימים שחונים, שרבים מחבריו האמנים מכירים אותם היטב על בשרם החשוף. "אני יודע להסתדר עם כספים", הוא מודה, "מגיל צעיר עברו לי הרבה סכומים של כסף בכיס. אני מדבר על מיליונים, בלי הגזמה. היינו מופיעים עם הצ'רצ'ילים, והייתי יוצא החוצה עם חבילות. בהתחלה לא השארתי לעצמי כלום, כי הייתי ילד וביזבזתי חופשי. רק כשהתחתנתי והבאתי ילד ראשון הבנתי שאני צריך להיות יותר בוגר ואחראי - וקניתי דירה בהרצליה. ככה התחלתי להתגלגל. בהמשך מכרתי וקניתי דירה בתל אביב, וכך הלאה. היום, ברוך השם, אין לי תלונות. דאגתי לכל הילדים".
איך אתה מרגיש כשאתה רואה אמנים בצרות כלכליות?
"אני מצר מאוד על זה שאין הכוונה לאמנים, ושרבים מסתבכים ונזקקים לסיוע ולמופעי התרמה. אני תורם ככל יכולתי. לאחרונה עזרתי למלחין־גיטריסט מפורסם משנות ה־80. אתה יודע שכבר שבע שנים אני נקרא 'מיקי גבריאלוב בע"מ'? זה בהמלצת רואה החשבון שלי, שאמר שזה יותר טוב מבחינת כספים ומיסוי".
הגורל לא תמיד האיר לו פנים. "לפני שנולדתי הוריי חוו טרגדיות עם בן שמת מדלקת קרום המוח בגיל 6, ועוד שתי בנות שנפטרו בגיל צעיר. בשנים הראשונות הם לא נתנו לי בכלל שם, ובהמלצה של רב הם נדרו נדר לא לגזוז לי את השיער עד גיל 7, כדי שמלאך המוות יחשוב שאני ילדה ויתבלבל. אפילו 'מכרו' אותי לאמא אחרת, כדי להתחמק מהעין הרעה שאולי היתה על אמא שלי. אתה מבין? כל מיני אמונות תפלות של פעם".
אי אפשר להגיד שזה לא עבד, טפו טפו.
"אכן, תודה לאל. מלאך המוות באמת דילג עלי. רק שימשיך לדלג".
איך התמודדת עם הילדים? הם יכולים להיות אכזריים מאוד.
"בשכונה כמובן צחקו עלי, בייחוד כשאמא שלי היתה קולעת לי צמות עם שרוכים של נעליים. זה נמשך ככה עד שמנהל בית הספר נזף בנו, ואז לקחו אותי להר מירון ועשו לי גלח. עברתי טראומה בלי שאבין בכלל מה ההשלכות שלה, אבל בסופו של דבר זה רק חישל אותי להמשך החיים".
זה היה יכול לגרום גם לבלבול בזהות המינית.
"לשמחתי לא היתה לי בעיה כזאת. תמיד ידעתי שאני אוהב נשים".
בנו השני של גבריאלוב מנישואיו הראשונים, אביב (36), הוא הומוסקסואל מוצהר, שאף התחתן עם בן זוג בטקס פומבי ורב רושם. אביו מפתיע כשהוא מכריז בגלוי "כן, יש לי בן הומו", ואומר על הבעל של בנו ש"הוא בחור טוב, ושניהם אוהבים ומסתדרים".
איך הרגשת בחתונה של הבן?
"היה חם מאוד, אוגוסט, אבל נחמד מאוד. זה היה בווילה בהוד השרון. באו 200 איש, וכולם יצאו מבסוטים. שמע, אביב ובן זוגו רצו לאמץ ילד, אבל הממסד לא מקל עליהם. מערימים הרבה קשיים. חבל שזה ככה. הרי יש כל כך הרבה תינוקות שמחפשים בית. לא מזמן מצאו בסין תינוק שנזרק לתוך צינור ביוב. אז אני שואל: להשליך תינוק מותר, אבל לתת אותו לזוג גייז חם ואוהב - זה אסור?"
עם יד על הלב, היית חושב כך גם אילולא בנך היה גיי?
"תראה, גם לי קשה להסתדר עם העובדה שגבר שוכב עם גבר ואישה עם אישה, אבל הדעות שלי ליברליות ואנושיות. אני אומר, למה לעשות להם רע? למה להקשות עליהם? זאת פרימיטיביות גזענית וכוחנית. אומרים על הומואים שהם 'דפקטים מעוותים', שזה לא דרך הטבע. אבל גם בטבע יש תופעות כאלה. אני חושב שצריך לתת להומואים לחיות, לא להכניס אותם לגטו ולהצביע עליהם. מגיע להם לקבל לגיטימיות, התייחסות וזכויות, ושלא יפלו אותם לרעה בשום תחום. העולם כולו הולך לכיוון הפתיחות הזאת".
איך אתה כסבא?
"אני סבא טוב, אבל אני לא רואה הרבה את מיה, הבת של בני הבכור, וָרָן. אנחנו נפגשים רק כשההורים שלה באים לבקר בארץ או כשאנחנו נוסעים לשם".
עכשיו הוא "האבא של"
בשנים האחרונות נהנה גבריאלוב, שרואה בעצמו "אבא דואג ותומך מאוד", לעקוב אחרי מעלליה חוצי האוקיינוס של בתו בת ה־24 שירה, שהופכת על פיה את המשוואה המשפחתית - היא לא "הבת של", מיקי הוא "האבא של". את פרסומה העולמי הצנוע קיבלה הנצר המזמר לבית גבריאלוב בפברואר האחרון, בהתמודדות קצרת המועד בתחרות הריאליטי "אמריקן איידול", שם כשלה רגע לפני הכניסה לנבחרת - כשהיא מפגינה חוצפה צברית ומעזה להתעמת עם צוות השופטים לעיני המצלמות. "אפילו וופי גולדברג הזכירה בטלוויזיה את הילדה מישראל שענתה לשופט רנדי ג'קסון", מתמוגג האב.
ידעת שהיא עומדת להתחצף ככה ולחולל מהומה בשידור?
"לא, זה היה משהו שהיא עשתה על המקום. באותו יום הג'קסון הזה היה עצבני, והיה ריב על הסט, בלי שום קשר לשירה. מצב הרוח שלו לא היה טוב. כשהוא אמר לה שהיא לא מספיק טובה לתוכנית, היא נפגעה והרגישה שהיא חייבת להגיד משהו בחזרה. לזה בעצם חינכנו אותה תמיד: כשאת הולכת על משהו - לכי עד הסוף, ראש בראש. אל תוותרי על כלום".
לדעתך היא הודחה בצדק?
"אין כאן עניין של צדק, ואין מה להתלונן. זו תוכנית ברמה גבוהה, יש ימים כאלה ויש ימים כאלה. ביום שלה זה כנראה לא עבד. אני חושב שהם הפסידו זמרת טובה. היא היתה יכולה להמשיך לשלבים הגבוהים. לתחושתי מסמנים שם מראש מי יהיו האנשים שעוברים".
גבריאלוב אומר שלא מפריעה לו העובדה ששירה חיה בארה"ב. אדרבה, מבחינתו מדובר בסגירת מעגל קטנה: פעם הוא וחבריו הצ'רצ'ילים ניסו להצליח בחו"ל, והיום בתו מנסה לעשות בדיוק אותו דבר, ובהצלחה לא מועטה.
"שירה זמרת יותר טובה ממני, אין מה לדבר בכלל. המנעד שלה הרבה יותר גדול, היא הרבה יותר וירטואוזית, יש בה איכויות גולמיות שמזכירות לי את עצמי בגילה. למשל החריגה מהמסגרת. היא לא חושבת בצורה סטנדרטית - וזה טוב. אני גם מעריך את האומץ שלה לעשות הכל לבד. אני הייתי בתוך להקה".
אי אפשר לא להזכיר את הביקורת שהיא חטפה על אי שירותה בצבא.
גבריאלוב מתרגז. "נושא הצבא הוא עצוב ומטומטם. שירה הלכה להתגייס, היא לא עשתה שום פעולה יזומה להשתחרר. יש לה בעיות רפואיות, אז ביקשו ממנה אישורים. כשהיא הביאה אותם, אמרו לה - תודה רבה, את משוחררת. אתה מבין? הצבא שיחרר אותה! אבל היו מספיק אנשים שהיה להם נוח לעשות מהפרשה עניין, כי זאת הבת של מיקי גבריאלוב".
נפגעת?
"ברור. זה לא בסדר. זה פוגע לאנשים בפרנסה. שהצבא ייקח אחריות על מי שהוא משחרר, ושלא יפקיר אותם לטוקבקים ארסיים ולהאשמות שווא".
מדובר צה"ל העדיפו שלא להגיב לדברים.
בשנות ה־80 נשב בגבריאלוב להט חברתי. הוא ניפק כמה שירי מחאה בולטים, ובהם "הנשרים פשטו עם שחר" נגד כרישי הנדל"ן, "פינה ירוקה" נגד היחס הנוקשה לטבע, ואפילו "עיתונאי קטן", שהרים קול זעקה נגד עוולות התקשורת. והנה, דווקא בעידן המחאה החברתית הגוברת, נדמה שהקול שלו חסר. "המחאה החברתית צודקת", הוא מסביר, "אבל ממרום ניסיוני הבנתי שבגלל שיר אנשים לא יוצאים לרחובות. אני בעצמי כבר לא אצא למלחמות. אני לא פוליטיקאי. שירים לא משנים כלום. אפילו הביטלס וג'ון לנון ניסו ולא הצליחו".
אולי תצלצל לאריק איינשטיין ופשוט תחדשו את "אני ואתה נשנה את העולם"?
"אני מדבר איתו לעיתים רחוקות. נדמה לי שבגילו הוא כבר לא בעניין של הקלטות ושירים. הוא מחפש שקט, ואני מכבד אותו. אם הוא ירצה - אני תמיד אשמח לחזור לעבוד איתו".
בזמנו ניסו לתקוע ביניכם טריז, אחרי ראיון שבו תקפת אותו כביכול.
"אריק הבין שזאת היתה מניפולציה עיתונאית מכוערת, וכל העניין הזה כבר מאחורינו".
בימים אלה עובד גבריאלוב על שירים לאלבום חדש, שייצא בשנה הבאה - "ים־תיכוני, עם אלמנטים של מוסיקת עולם יוונית, מקדונית, אפילו רומנית. לא חאפלות לחתונות, בלי לזלזל חלילה".
אז אתה לא מחובבי המוסיקה המזרחית?
"אני לא מתחבר למה שקוראים לו כאן מוסיקה מזרחית. יהורם גאון אמר את מה שהוא אמר. אני לא מבין למה הזמרים המזרחים לא מחפשים אתגר יותר גדול לשירים שלהם. אולי אין להם מספיק השראה. כתבתי אלבום לרגב הוד וזה לא הצליח, כי הקהל שלו חיפש כנראה דברים אחרים. בדיעבד הבנתי שאני לא מתאים לכתוב לזמרים האלה שירים. הם פונים לקהל מאוד מסוים, שמבקש חומרים מסוימים. רדוד? זו שאלה אחרת. אני לא שופט".
מעדני מיקי
כשהוא לא באולפן, גבריאלוב קורא ספרים ("עכשיו סיימתי את 'אחוזת דג'אני'"), עושה ספורט ("קצת התעמלות ואופניים") ומבשל חומוס, "משהו טוב מאוד. דה בסט".
וואללה? תן את מתכון "חומוס גבריאלוב" לטובת קוראינו המנגבים.
"אני לוקח חומוס 'הדס' ומערבב אותו עם חומוס ערבי, משרה כל הלילה, לפחות עשר שעות. אחר כך מבשל בהרבה מים ושופך פנימה כפית של סודה לשתייה, לריכוך. כשהתערובת נהיית רכה מאוד, כולל הקליפה, אני שופך 450 גרם טחינה 'קרוואן' על כל כוס של חומוס מבושל. לכל זה אני מוסיף שמונה שיני שום כתושות, חצי ספל מיץ לימון וכפית גדושה של מלח - ומערבב במיקסר. כשזה נהיה קצת סמיך, אני מתחיל לטפטף את מי הבישול של החומוס עד שהכל הופך לדליל כמו שאני רוצה. בשלב הזה אני נותן לאדים החמים להשתחרר לחצי שעה, ואז סוגר ושם במקרר. זה מחזיק לי לפחות שבוע ימים. הכי טעים לאכול את זה חם עם פיתה".
כשאני שואל את גבריאלוב אם שעון הגיל שמתקתק מביא אותו לחשוב על הסוף, הוא מסתובב בכיסא במונוטוניות, מחפש את הלחן הנכון. "עברתי את השיא", הוא אומר לבסוף, "אני נמצא בשלב הירידה. בשנה האחרונה נפטרו חמי וחמותי. הוריי נפטרו מזמן. כל ההתעסקות עם ההלוויות וה'שבעה' - זה גורם לך לחשוב, אין מה לעשות. נשארו לי כך וכך שנים לחיות, ואני משתדל להדחיק. לחיות טוב".
שקלת ללכת לטיפול פסיכולוגי?
"לא. אני יודע להתמודד. אני לא בלחץ נפשי כזה שאני לא יכול לצאת ממנו. הייתי אצל פסיכולוגים בעבר - כשהתגרשתי, כשגידלתי ילדים לבד. אז הייתי זקוק לעזרה ספציפית. תודה לאל, אני לא זקוק לתרופות או דברים כאלה כדי שהנפש שלי תהיה שקטה".
כפליט סיקסטיז, אולי איזו צינגלה נוסטלגית תרגיע אותך.
"לא התעסקתי יותר מדי בסמים אז, ואני בטח לא מתעסק בזה היום. אתה יודע מה הכי מצחיק אותי? הגראס הרפואי. פעם אם עישנת היו מגיעים אליך שוטרים הביתה לעצור אותך, היום שליח מביא לך את זה חוקית עד הדלת. זה מראה עד כמה השתנינו. לשמחתי אני לא צריך את זה. עדיין".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו