זו לא נהירה לימין, זה אי־אמון בשמאל

קלפי עכשיו או מאוחר יותר, הבוחר הישראלי כבר אמר בסקרים שהוא רוצה "ימין": הזרם המרכזי קבע שגם מי שאינו מרוצה ממפלגת השלטון הימנית ומראש הממשלה הימני, רוצה להחליפם בעיקר במפלגות ימין אחרות. המגמה הזו כוללת גם רבים המזדהים עם הטענה (השגויה) שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה. מכיוון שעיקרו של ה"ימין" אינו אלא מרכז, הרי עיקר משמעות הסקרים היא למעשה אובדן האמון והידלדלות הבסיס האלקטורלי של השמאל.

בישראל נהוג להתחזות בספקטרום שבין ימין לשמאל. מקומה של מפא"י בגלגוליה השונים בימי המנדט, ובוודאי בשנות ה־60 וה־70, היה במרכז הבמה הפוליטית במובן החברתי־כלכלי ובמובן המדיני־לאומי. מטעמי מיתוג לבוחר, העדיפה בזמנה לשווק את עצמה כמפלגה סוציאליסטית, כדי להתבדל מן ה"ימין" שהוצג לעיתים קרובות כפרוטו־פשיסטי ומן הגורמים שגונו כ"בורגניים". בנסיבות ההיסטוריות של אותם ימים היה הימין פסול, מטעמים מובנים, בעיני שוחרי חירות ודמוקרטיה בכלל, ובעיני קורבנותיהם היהודים של משטרים כאלה במיוחד. לשון אחר: המרכז מיתג עצמו כשמאל, בעוד הימין חשוד בחתירה לערכים ולמדיניות שהזרם המרכזי של הבוחרים אינו רוצים בהם.

בימים אלה יש ביטוי לאותה מגמה עצמה, רק הפוך - הרוצה באמונו של הזרם המרכזי בציבור הישראלי, ידגיש שאינו שמאל. השמאל המובהק חשוד, בצדק, בהסתייגות, ואפילו ברתיעה, מן הזהות הלאומית והיעדים הציוניים. אחת מסיסמאותיו הידועות חשפה זאת: "להיות חופשי בארצנו", תוך השמטה בוטה ומכוונת של ה"עם" מתוך ההמנון הלאומי. חסידיו גם מתמקדים באזכור "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" לאזרחים הערבים במגילת העצמאות, ומרדדים את התכלית שעליה נלחמו מקימי המדינה - "מדינה יהודית בארץ ישראל". 

גם השמאל הלא־רדיקלי איבד את אמון הציבור במהלכיו הבלתי אחראיים בימי אוסלו, ומסרב עד היום להודות בכשל המבני של הנחותיו בנושא הפלשתיני. כשמטיפים לציבור "שלום" במובן האופורי, בייחוד עם הפלשתינים, רובו שומע הונאה עצמית. כשהוא שומע סוציאליזם, הוא צוחק. כששופטי בית המשפט העליון ואנשי הפרקליטות מוצגים כצדיקים שאינם מנסים להכתיב את השקפת עולמם, הוא מגיב בחשדנות. ל"סחורה" הפוליטית של השמאל פשוט אין אלקטורט.

למה שהזרם המרכזי המפוכח רוצה, קוראים היום "ימין". יש גם ימין עמוק, לפעמים לאומני, גזעני ומסוכן. גם לו אין אלקטורט גדל. חשוב להיבדל ממנו ולדחוק אותו לשוליים. המפלגות הזוכות לאמונו המסויג והחשדני של הציבור הן אלה שאינן מצניעות את הזהות ואת הסולידריות הלאומית; אלה הדוחות, למשל, את הניסיון השקרי והמעוות של המנהיגות הערבית בישראל להטיל על המדינה היהודית את האחריות לפשע ולשבטיות הרווחים בחברה הערבית, ואת ניסיונם של הפלשתינים להאשים את ישראל באלימותם הסדרתית, בסרבנותם המתמשכת ובשנאתם החולנית; אלה הבזות להתחמקות מדיון ענייני ביחסי יהודים־ערבים באפיונם הגורף כ"גזענות"; החוששות מהאמביציה הפוליטית של שופטים ופרקליטים; המכירות בפגמי החברה הישראלית, אך מסרבות "לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה". לשמאל שיאמץ את אלה, אולי תהיה תקומה.