שב"כ הוא לא הפתרון לאלימות במגזר

סדרה של אירועי תקיפה חמורים בגליל הובילה את ח"כ אחמד טיבי לצייץ השבוע: "מדינה שראש ממשלתה מתרברב שהגיע למדען גרעין במרכז טהרן, אינה מצליחה למצוא ולעצור בעל נמלט שרצח את אשתו וופא עבאהרה ביישוב עראבה בתוך ישראל?" הנימה הומוריסטית ועוקצנית, אבל טיבי רציני עד מאוד. למעשה, מנהיגי הציבור הערבי חוזרים על הטענה הזו שוב ושוב: הפתרון לפשיעה בחברה הערבית לא מצוי בתחומן של המשטרה או ההנהגה הערבית, אלא צריך לעבור לגופי הביון והמודיעין.

כך כתב חבר הכנסת לשעבר טלב א־סאנע בטור שפורסם ב"מעריב": "מי שיכול להגיע למבחוח בדובאי, יכול להגיע לרוצח בנצרת או ברהט". ואיך יגיע? באמצעות השב"כ: "כאשר הקורבן הוא יהודי, המשטרה... מגייסת את כל האמצעים, כולל השב"כ". מדוע המשבר כה חמור? מדוע המשטרה מתקשה לעשות במגזר הערבי את מה שהיא מצליחה לעשות במקומות אחרים? מניין נובעת הקריאה הנואשת הזו להפעיל שירותי ביון כדי לאכוף חוק פלילי? 

מנהיגי הציבור הערבי יודעים את האמת: רמת שיתוף הפעולה של האזרחים הערבים עם המשטרה נמוכה מאוד. בסקר שערך ארגון יוזמות קרן אברהם בשנת 2019, נשאלו אזרחים ערבים על מידת שיתוף הפעולה שלהם עם המשטרה. הממצאים מדהימים. בתשובה לשאלה "מה הסיכוי שתתלונן במשטרה כעד?" - כלומר באיזו מידה האזרחים מוכנים לבוא להעיד על ביצוע פשעים - רק 36.5 אחוזים השיבו כי יהיו מוכנים לבוא למשטרה אם יהיו עדים לירי, ו־36.2 אחוזים מוכנים להעיד על פשיעה אלימה. גם בנוגע לתלונות של הקורבנות עצמם, הנתונים נמוכים מאוד. 33 אחוזים מהאוכלוסייה הערבית השיבו כי לא יתלוננו במשטרה, גם אם הם או מי מבני משפחתם ייפגעו מתקיפה אלימה, מחבלה, מדקירה או מירי. 40 אחוזים לא יתלוננו אם ייפלו קורבן לעבירות רכוש (גניבה, פריצה, השחתה), ו־48 אחוזים לא יגישו תלונה גם אם ייפלו קורבן לאונס או להטרדה מינית. אלה נתונים דרמטיים שמשמעותם אחת: מסיבות שונות, הציבור הערבי לא משתף פעולה עם המשטרה כדי לשמור על ביטחונו־הוא. ובהיעדר תלונות, עדים וראיות, כיצד תוכל המשטרה לפעול? 

הנהירה לפתרון הקסם של השב"כ ברורה. בהיותו גוף ביטחוני, שב"כ לא כפוף לכללי הדין הפלילי המעיקים על עבודת המשטרה. סוכניו לא צריכים לפעול לפי דיני ראיות, לרשותם כלים מנהליים, והם כפופים לנורמות "מקילות" יותר של זכויות נחקרים ועצורים. אבל פה בדיוק קבור הכלב: אזרחים במדינה דמוקרטית נהנים מזכויות שמגבילות את סמכותן של המשטרה ורשויות החוק. זו אבן היסוד של הליברליזם המערבי. 

מה שטיבי וחבריו מבקשים, בעצם, הוא להתייאש מהפרויקט המודרני בנוגע לחברה הערבית. במקום להפנות את הטענות פנימה, לעודד שיתוף פעולה עם רשויות החוק, לבודד את ארגוני הפשע, להוביל שינוי תרבותי ביחס למשטרה, לייצר דרכים לגשר על הפער התרבותי ולקשור את המגזר הערבי אל העולם המודרני, טיבי וחבריו מעדיפים לצעוד אחורה. שלחו לנו את השב"כ, הם אומרים, תפעילו את המוסד. תוציאו אותנו מהמשחק. דמוקרטיה מערבית היא לא בשבילנו. 

לציבור הערבי מגיע יותר מזה.