אחד מעקרונות היסוד של היהדות הוא שאין מקריות. דברים לא מתרחשים סתם כך. הכל מכוון. ציפור לא מצייצת ברגע מסוים במקרה, בדל סיגריה שהושלך לרחוב לא התגלגל אל שקע מסוים ונרטב ממיץ שנזל מפחית באותו מקום ללא תכנון תבוני שהחל הרבה לפני שמישהו המציא את פחית השתייה.
במקרים רבים נוח לנו להתייחס לאירועים כמקריים, אלא שעל פי התפיסה הדתית היהודית מדובר בעניין של נוחות בלבד ולא משום שכך הם הדברים. שהרי לא נהיה מסוגלים לנהל חיים תקינים אם בכל פעם כאשר נלך ברחוב ונראה עלה נושר מהעץ, נתחיל לערוך חישובים לאור ההנחה כי העלה נשר ברגע מסוים ונחת בנקודה מסוימת משום שברגע ההוא נשבה רוח בעוצמה ובכיוון כפי שהיו והעלה התייבש במידה הנכונה, וככל שנלך אחורה נמצא עוד ועוד סיבות, עד אין סוף, לפני ימי התוהו ובוהו. אי אפשר לחיות ככה. ועדיין, הנחת המוצא אומרת שאין מקריות. ודאי כאשר מדובר בקביעות הלכתיות.
* * *
במשך דורות רבים מוכר המושג "צופן אתבש". זה הולך ככה: את האות הראשונה בלוח האלף־בית, מחליפה האות האחרונה - ת'. ולהפך. את האות השניה, ב', מחליפה האות השנייה מהסוף - ש'. במקום האות השלישית ג' - האות השלישית מהסוף - ר'. במקום ד' - ק'. וכן הלאה.
לאורך הדורות שימש הצופן הזה בעיקר כותבי פיוטים שחיפשו רעיונות לאות שפותחת כל שורה, אבל לא פחות מכך את קובעי הלוח העברי. זאת בשל התופעה שלפיה ימי השבוע שבהם חל חג הפסח - שהוא חג העצמאות הראשון של העם היהודי - מתאימים לימי השבוע שבהם חלים מועדים חשובים.
וזה הכלל המוכר מימים ימימה:
א' - ת': באותו יום בשבוע שבו חל היום הראשון של פסח יחול תמיד גם תשעה באב של אותה שנה.
ב' - ש': באותו יום בשבוע שבו חל היום השני של החג - יחול תמיד חג שבועות שאחריו.
ג' - ר': באותו יום בשבוע שבו חל היום השלישי של החג, יחול תמיד ראש השנה שאחריו.
ד' - ק': באותו יום יחול תמיד יום קריאת התורה (היום השני של שמחת תורה שנחוג בחו"ל).
ה' - צ': באותו יום בשבוע יחול תמיד צום כיפור.
ו' - פ': פורים.
היום השביעי של פסח, שהוא דווקא יום חגיגי יותר מאלה שקדמו לו ("החג השני"), נותר לאורך הדורות מיותם מבן זוג. זה לא הפריע לאף אחד. יש כתבים יהודיים רבים המתייחסים לכלל הזה בלוח העברי - אבל לא היה אפילו אחד שהעלה את השאלה, איך קורה שהיום האחרון של חג הפסח נותר מיותם.
עד שקמה מדינת ישראל. הכרזת המדינה התרחשה ב־ה' באייר. זמן לא רב אחר כך התברר כי ה' באייר יחול תמיד באותו יום בשבוע שבו חל היום השביעי של פסח. אבל זה עוד לא הכלל. על פי כללי האתב"ש, בן הזוג של האות ז' אמור להיות ע'. עצמאות. המעגל נסגר.
* * *
ראוי להדגיש שוב, אחד מכללי היסוד של היהדות קובע שאין מקריות. בין הרבנים החרדים שאינם חוגגים את יום העצמאות, אין חולק על העיקרון הזה. ככה שאי אפשר לומר שסתם ככה יצא שיום העצמאות (כשאינו נדחה) יחול תמיד באותו יום שהיה מיותם מבן זוג עד להקמת המדינה. וגם לא תיתכן מקריות בכך שזהו היום האחרון של חג העצמאות הראשון.
כדי להדגים עד כמה הדברים תמיד מכוונים מלמעלה ואין מקריות, ראוי לפנות אל המורשת של אחת החסידויות שקמו בממלכת טרנסילבניה, כפי שהיא מתועדת בין דפי "מעשים שהיו בעירנו". נוכח אופיה של הפרשה כפי שיתבהר מייד, ראוי להימנע מלציין את שמו של האדמו"ר ואת זהותה של החסידות שבראשה עמד.
"וכך היו הדברים. בשעת בין ערביים חפץ האדמו"ר לנשום מעט אוויר צח. פתח את חלון חדרו, ועמד כשראשו בחוץ, לבוש במעילו הארוך. עצם הרבי את עיניו ונשם את אוויר הנהר.
לפתע חש לטיפה קלה בגבו. נבהל הרבי והסתובב מייד לאחור כדי לראות מי העז לעשות זאת. ראה הרב מולו את אחד מתלמידיו הוותיקים. כשעמד וראה את התלמיד, החווירו מייד פניו של האחרון. ואילו הרב, פניו האדימו והוא רתח.
נבהל הבחור עוד יותר והחלה לשונו מהססת: 'סליחה מורנו ורבנו, טעיתי, סבור הייתי שהרבנית היא זו העומדת כאן'".
* * *
חג הפסח ויום העצמאות שאחריו קשורים הדוקות. חג הפסח היה חג העצמאות הראשון שלנו. קבוצת עבדים החלה במסע ארוך שהסתיים במולדת שבה אלפי שנים אחר כך הוכרז על הקמת המדינה.
באחד מרגעי השיא של ההגדה אנחנו אומרים ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לקראת הסוף מגיע ההסבר: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
ואכן, יש ימים שבהם אנחנו שומעים איומי השמדה והלב מתמלא חששות. ברגעים אלה אין טוב מלפנות אל אותו ספר שנזכר קודם, כדי לגלות שלא תמיד מי שנראה בצרות, אכן נמצא במצב כזה:
"הגיע הקרקס לעיר והודיע בשווקים: 'מחזה שעין לא ראתה! אדם לבוש עור של נמר ייכּנס לכלוב הארי'. אותו גיבור שעמד להתגרות במלך היער, קבצן יהודי היה: חייו מכר לבעל הקרקס כדי להביא פרנסה לילדיו. הגיעה השעה והאומלל לבש עור של נמר ונכנס לכלובו של הארי ברגליים כושלות.
כיוון שהרגיש בו הארי, מייד נזדקף לכל קומתו וזינק עליו.
נרתע האומלל לאחור וזעק בכל כוחו: 'שמע ישראל'!
בו ברגע נשמע מתוך עורו של הארי קול יהודי של שכנו שהיה גם הוא עני מרוד: 'ה' אחד'".
חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
