גדוד מגיני השפה בארץ הקודש

אירועי השבועיים החולפים בערי אמריקה הציפו מחזה מעניין: הרג של אזרח אומלל על רקע גזעי, שנטרף בסופה עזה של מעשי שוד וביזה. למרות האלימות, ערוצי תקשורת מסוימים הכתירו את האירועים בכותרות: "זעם" ו"מחאה". כותרות אלו הציבו את צרכני התקשורת בעמדה שיפוטית ברורה: אפשר להבין לליבם של הפורעים, פשוט מפני שהם הצד החלש, הקורבן. 

מי שסבורים כי שפה זו היא נחלתם של מתי מעט, טועים טעות מרה. ב־30 השנים האחרונות פרצה לחיינו שפה חדשה, שכמותה לא ידעו אבותינו. בדרכים מתוחכמות ולא עדינות במיוחד הצליחה הקהילה הפרוגרסיבית להנחיל לאזרחי ישראל אוצר מילים, שספק רב אם הוא אוצר. הנה מבחר פנינים מתוך מילון הפוליטיקלי־קורקט השלם, שאפילו אליעזר בן־יהודה הגדול לא השכיל להעשיר בהן את לשוננו בת האלפיים. "מסתננים ומהגרים לא חוקיים? לא, אדוני, אמור: 'פליטים ומבקשי מקלט!'"; "יש לך בעיה עם נישואי תערובת? לא, גברתי, זוהי 'גזענות!'"; "בנייה לא חוקית? שלא תעז! אמור: 'בנייה לא רשמית'" (מושג נפוץ בחוגי המלומדים הפוסט־ציוניים). "רשויות המדינה נאבקות בפורעי חוק? לא, זוהי 'אלימות משני הצדדים'". "עולים? לא, 'מהגרים!'"; "חלשים? לא, מוחלשים!" 

המסר הסמוי של משטר לשוני זה ברור: לפרט ולקהילה אין אחריות על גורלם. עולמנו כולו דיכוי. אין טובים ורעים, אין צודקים ולא צודקים. אין אנו ערבים זה לזה בשם הסולידריות הלאומית, כי אם בשם הסולידריות האוניברסלית. למסורת השבטית והלאומית אין ערך ורלוונטיות. 

ברמה ההצהרתית הגלויה, מטרתם של טהרני הלשון הפרוגרסיבית היא למתן ואף לקעקע היררכיות חברתיות, שכן ברור להם שהצבת אנשים גבוה או נמוך בסולם מהווה מתכון ברור לאלימות. ואולם, דווקא משטר לשוני זה נושא פוטנציאל להגברת האלימות, שכן השפה הפרוגרסיבית־אגרסיבית תולשת את האזרח מכור מחצבתו התרבותי וההיסטורי, מעקרת את המוסר החברתי, ומכאן הלגיטימציה לאלימות, כמו במקרה הצפון־אמריקני. חיים ומוות ביד הלשון.

השתלטות גדוד מגיני השפה על המרחב הציבורי יצרה שתי תופעות מעניינות: אזרחים אילמים וקהילות אנוסים. האילם הוא זה שאינו יכול לעשות שקר בנפשו, ובאותה נשימה חש את צילו המאיים של נוטר השפה הדרוך והערוך לחבוט בו בכל רגע. הוא חושש מתארי הגנאי שיוטחו בו: "חשוך" ו"הומופוב", ועל כן גוזר על עצמו שתיקה. הסימפטומים של האזרח האילם: לחץ, כעס וחוסר ביטחון. הוא אמנם עשוי לבטא את עצמו במסגרת קהילת האנוסים, אך יובהר לו על ידי פלוגות המחץ שלא יעז לצאת מהקהילה אל המרחב הציבורי, פן יבולע לו. 

כמו בספרד של ימי הביניים, אנוסי המאה ה־21 מקיימים את דתם בסתר. כלפי חוץ הם מדברים בלשון תקינה, ביובש משהו, וקורצים בינם לבין עצמם. הם חוששים שמי מבין חברי קבוצת הווטסאפ יעלה צילומסך וילשין לפורום מגיני השפה, שלהם עוצמה אדירה בתקשורת. בסביבתם הבטוחה הם יבטאו את שעל ליבם. כך, למשל, בימי התוועדות חברתית של קהילות האנוסים בדרום, נשמעים מדי פעם משפטים כגון: "ראית עוד פעם איך הבדואים נוהגים כמו מטורפים? סכנת נפשות ממש". ברור להם שאת צרתם לא יוכלו להעלות בפני ערוצי התקשורת המרכזיים, שמא יוכתרו בתואר "גזענים", והקורבן יהפוך נאשם. 

לפני כ־20 שנה טען הסוציולוג גדי יציב ז"ל, כי בימינו אין לשון ציבורית; יש לשון סקטוריאלית, שמי שמבין אותה הם רק בני המגזר. הפרופסור הירושלמי לא זכה לראות בעלייתה של הפרוגרסיבית כשפה כלל־ציבורית. מהנדסי התודעה הפרוגרסיבית בארץ הקודש העמידו קורות פלדה עצומות שאמורות לתפקד כגשר כלל־ציבורי, במיוחד עבור קבוצות השוליים. למרות זאת, במבחן התוצאה, הארכיטקטורה המגשרת נחלה הצלחה חלקית. ראשית, משום שבשונה מאבותינו, שלפני כמאה שנה החיו את השפה העברית בנחישות, נציגי הפוליטיקלי־קורקט מייבאים שפה, או יוצרים אותה יש מאין, וכך היא נראית חיוורת, נטולת עומק ולא אטרקטיבית. שנית, מפני שקבוצות השוליים - האזרחים האילמים וקהילות האנוסים - דווקא מעוניינות בהיררכיות מסורתיות, מעוניינות בקבלת אחריות. לא פלא, אפוא, שעוד סימן היכר זוהה אצל קהילות האנוסים: אחת לשנתיים־שלוש, בשקט בשקט, מאחורי הפרגוד, הם נותנים קולם למפלגות הממשיכות לדבר בשפה הישנה המסורתית, ולו כדי להתריס: "עם ישראל חי, נושם ובועט".  

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל