האלימות והביזה בארה"ב לא יביאו לתיקון היחסים הבין־גזעיים, אלא יחריפו את הקיטוב
ארה"ב בוערת כמעט שבועיים. התיעוד המחריד של השוטר, במבט אדיש, אפילו משועמם, כשהוא מועך את צווארו של ג'ורג' פלויד המתחנן על חייו עד מותו, הפך לתמונה איקונית. סרטון שהוציא את ההמון מהבית באמצע המגיפה. אבל יתר התיעוד מהשבוע האחרון אינו מחמיא למוחים.
מתוך "אמריקה איקס" (1998)
זו לא מחאה, אלו פרעות, ביזה, אלימות חסרת הבחנה כלפי חסרי ישע: הלינץ' המזוויע בבחור מטקסס; האישה שכל חטאה היה ניסיון לשמור על החנות שלה, מה שגרם לתקיפתה באכזריות על ידי הפורעים; הקשישה על כיסא הגלגלים המותקפת על ידי המון צוהל ולקינוח מרוססת בחומר לכיבוי אש; או ההומלס האומלל שמנסה לכבות את האש שהציתו הפורעים במזרן שלו, הרכוש היחיד שלו בעולם. אבל הוא גבר לבן. פריבילגי. הוויזואליות של האירועים מטלטלת. רק תארו לכם שהמהפכה הצרפתית היתה מצולמת ומשודרת בלייב לעולם. אולי כל המסקנות של האנושות אחריה היו שונות לגמרי. אולי היה נחסך פה דם.
לפני חודשים הספדנו מעל דפים אלו את רוג'ר סקרוטון, הפילוסוף השמרן האנגלי שעבר מהשמאל לעמדות שמרניות בזמן מהפכת הסטודנטים ב־1968 בצרפת. "פתאום הבנתי שאני בצד השני. מה שראיתי היה אספסוף פרוע של בריונים מהמעמד הבינוני. כששאלתי את החברים שלי מה הם רוצים, כל מה שקיבלתי בתשובה היה ג'יבריש מרקסיסטי מגוחך".
סקרוטון עסק בהוגה הדעות הבריטי אדמונד ברק, שכתב בזמן אמת על המהפכה הצרפתית ב־1789, שהבטיחה חופש, שוויון, אחווה - וקיימה מוות חסר הבחנה. על אותה תקופה היסטורית העיר בגאוניות סקרוטון: "ניתנה לי זכות ההצצה אל השטן בסדנתו. אותה הצצה עצמה שהרעישה את ברק עד לעומקי ישותו".
נצא מנקודת הנחה שיש עוול חמור ומתמשך כלפי הקהילה השחורה בארה"ב. יש אלימות משטרתית, יש אפליה, יש פרופיילינג, יש שיטור יתר. יותר צעירים אפרו־אמריקנים יושבים בכלא מאשר אחוזם באוכלוסייה. הכל נכון. אבל ברגע שההפגנות הופכות לאורגיה של אלימות וביזה הן מאבדות את הלגיטימיות שלהן באופן מוחלט. אך בשמאל מצדיקים את האלימות בטענה שבלעדיה לא יבוא שינוי. בולשיט. האנשים ששרפו ובזזו את החנויות הם לא ג'ף בזוס ולא מארק צוקרברג.
הם ימשיכו להרוויח אבל אדם חף מפשע, אולי מהגר בעצמו, מקוריאה או מתימן, יעמוד מול שוקת שבורה. יותר צעירים שחורים נרצחים בידי צעירים שחורים אחרים מאשר בידי המשטרה. ההיסטוריה הטראגית של יחסי שחורים־לבנים, העבדות, הניצול והגזענות עומדים תמיד ברקע, רעש רקע קבוע. צריך לומר, קהילות מהגרים לא לבנים התבססו בהצלחה בארה"ב - הסינים, הקוריאנים, ההודים. הסוד? קהילה תומכת וחזקה שמעניקה רשת הגנה. החברה השחורה, לא כולה אבל חלק ניכר ממנה, סובלת ממחלה כרונית. אין קהילה כי אין משפחה. יותר מחמישים אחוזים מהילדים השחורים גדלים ללא אבא בבית. לא גזען לבן הדגיש את הנקודה הזו אלא ברק אובאמה. התמונות המזוויעות של האלימות והביזה השבוע לא יביאו לתיקון היחסים הבין־גזעיים אלא יחריפו את הקיטוב.
הגורמים הרדיקליים שמעורבים במחאה ומסיתים לאלימות, השמאל שמעודד מהיציע רק כדי להיפרע מהנשיא טראמפ, המפלגה הדמוקרטית שתומכת במחאה ואפילו עיתונאיות ב"הארץ" שמתפעמות מאלימות המחאה נגד הקפיטליזם - כולם גלגול של "אידיוטים שימושיים" של לנין ווילי מינצנברג, התועמלן הקומוניסטי הגאון שהזריק את הבולשביזם לעורקי האינטלקטואלים והתרבות במערב. מינצנברג הוא המאסטר מיינד של המניפולציות הפוליטיות הקומוניסטיות, פרקטיקה שמשמשת עד היום את צאצאיהם הרוחניים של הבולשביקים. בסוף סטלין כמובן רצח גם אותו אבל הנזק התודעתי נותר. אוהבי האנושות מתגלים פעם אחר פעם כשונאי אדם. פעם הם הלכו אחרי החלילן מסטלין, פעם אחר הפרא האציל. תמיד בעיוורון מוסרי.
אחד מנאומיו המפורסמים (וגם אחד הטקסטים המצוטטים בוויכוחים מול שמאל לא ציוני) של ברל כצנלסון, ממנהגיה הדגולים של תנועת הפועלים ועורך "דבר", נישא במאי 1936 בעיצומו של המרד ערבי הגדול. "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה. סילוף שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות".
הנמענים לנאום היו חבריה היהודים של פק"פ, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (ביידיש: פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטַ) שתמכו במרד הערבי וחברי ארגון "אנטיפה", כן־כן, אותו ארגון שמשחק תפקיד פעיל במהומות בארה"ב. אנטיפה הוקם בשנות העשרים, יש לשער ביוזמה סובייטית לערער את המערב. הסניף הארץ־ישראלי פעל בשנות השלושים והיה לצנינים בעיני היישוב. הם התנגדו לעבודה עברית, הם מחו נגד השפה העברית, הם היו קוץ בתחת. אבל בואו נחזור רגע לנאום של ברל:
"ברוסיה ב־1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים... כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... ויטרפו עליו את דעתו עד שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".
למי ברל התכוון ב"דגנרטים"? ליהודים פעילי "נרודניה ווליה" (ברוסית: רצון עם), מחתרת סוציאליסטית טרום־מרקסיסטית שפעלה ברוסיה מאמצע המאה ה־19. יהודים היו חלק משמעותי מההתארגנות המחתרתית. גסיה גלפמן, נתן מנדלביץ', לב שטרנברג וסופיה גינצבורג. המחתרת שהאמינה בטרור אישי התנקשה בהצלחה בצאר אלכסנדר השני.
בעקבות הרצח ב־1881 פרצו פוגרומים ביהודי דרום־מזרח רוסיה, "סופות בנגב". למרבה הזוועה, במהלך הפרעות פרסמו אנשי ה"נרודניה ווליה" כרוזים שבהם קראו לטבוח ביהודים מתוך סברה שההתקוממות כנגד מי שנתפס כמדכא, קרי היהודי, יוביל להתקוממות גדולה יותר נגד הצאר. "צאו לעזרתנו, איש כפי יכולתו", כתב יהודי חבר המחתרת לאיכרים האוקראינים, "מוטב ליפול במלחמה על האמת ועל החירות מאשר למות בשפלות כעבדים אצל האציל הפולני או אצל הז'יד". ידוע כי לפחות בפוגרום אחד באוקראינה צעד סטודנט יהודי מן השמאל הקיצוני בראש הפורעים.
טוב לא ייצא מזה. לא לאיכרים האוקראינים, לא ליהודים ולא לעולם. גם הפעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו