האינטרס הממלכתי בהסדרי דת ומדינה

בסופו של דבר, יצטרכו הפוליטיקאים "לסגור" הסכמים קואליציוניים, ואחת הסוגיות המרכזיות שתונח על השולחן תהיה יחסי דת ומדינה, שיותר מאי־פעם מצריכה דרך חשיבה חדשה, אמות מידה לפתרונות אפשריים, וכיווני פתרון קונקרטיים.

הסטטוס־קוו ההיסטורי ביחסי דת ומדינה נשחק עד דק, וההסדרים הנלווים לו פחות ופחות רלוונטיים. לאחר עשרות שנים של כרסום כתוצאה ממאבקים פוליטיים, פסיקות בית המשפט וגם הפרקטיקה הנוהגת, שהפכה את החוק ללא רלוונטי - מותר להכריז שהסטטוס־קוו מת.

התוצאה היא כאוס הסדרתי, משפטי וזהותי. המשך המצב הקיים פוגע בחירויות הפרט ובאופיה היהודי של המדינה, ומותיר את ההסדרה של הסוגיות הללו כמעט ליד המקרה. המאבק על שאלות דת ומדינה בבחירות האחרונות ממחיש את הצורך הדחוף בשינוי, ויוצר הזדמנות לעשותו.

מהם ההסדרים הרצויים בסוגיות המרכזיות של דת ומדינה? ברבות השנים הוצעו פתרונות רבים שנעים על הרצף שבין הפרדה מלאה בין דת ומדינה, נוסח צרפת, ועד לדגמים הקרובים יותר למדינת הלכה נוסח סעודיה ואיראן. אלה פתרונות קצה, והם אינם מתאימים לישראל. הפרדה בין דת ומדינה תקרב את ישראל להיות מדינת כל אזרחיה, ואילו מדינת הלכה תקעקע את אופיה הדמוקרטי. רוב הציבור ממילא אינו תומך בפתרונות הקצה, והוויכוח המשמעותי מתנהל בתווך.

אני מבקש להציע אמת מידה לעיצוב הפתרונות ביחסי דת ומדינה: האינטרס הממלכתי. בין סוגיות דת ומדינה ישנן כאלה הנוגעות לפרט וליחסיו עם אלוהיו בלבד, וישנן כאלה המשפיעות במובהק על האופי היהודי של המדינה. איזו כשרות אדם צורך או מהי דרך הטבילה של אישה במקווה, הן שאלות הנוגעות אך ורק ליחסים של המאמינים עם האל. אין להן שום השלכה על המדינה ואופיה. מנגד, קיימות סוגיות שהכרעה לגביהן משפיעה מאוד על אופיה היהודי של המדינה. הקריטית בהן היא סוגיית הגיור. מאחר שחוק השבות מקנה אזרחות ישראלית למי שהתגייר, השאלה איזה גיור יוכר בישראל נוגעת לא רק לזהותו של המתגייר. היא משפיעה על אופיה היהודי של המדינה. למשל, אם קבוצות גדולות מאי־שם יעברו גיור קליל וסיטוני, לא תהיה ברירה אלא להכניסן לישראל. בין לבין קיימות גם סוגיות המשליכות על אופיה של המדינה, אבל גם על זכויות הפרט, כמו למשל נישואים וגירושים או מנוחת השבת בפרהסיה.

הכרה בצורך לעצב את הסדרי דת ומדינה בדרך ממלכתית, כלומר כזו שמתייחסת להשלכות שיש להסדרים על הכלל, משמעה שינוי משמעותי במעורבות של המדינה בהסדרת שאלות דתיות. בשאלות שאין להן שום השלכה שהיא מעבר ליחסים של אדם עם אלוהיו, אל לה למדינה להתערב. לכן מוצע כי המדינה תיסוג באופן מדורג מהסדרה בנושאים כמו כשרות וכללי הטבילה במקווה. בתחומים אלה תספק המדינה שירותי דת, אבל לא תקבע מהו הקו ההלכתי שינחה אותם. מנגד, כל עוד לגרים שמורה זכות השבות, המדינה צריכה להסדיר את שאלת ההכרה בגיור, וזאת על בסיס הסטטוס־קוו. בסוגיה של זכות הבחירה בנישואים, יש מקום למעורבות של המדינה, גם לפי פרמטרים דתיים, אבל מאידך גיסא, יש ליצור מסלול אזרחי לנישואים כדי לאפשר חופש בחירה. כך גם בסוגיית הפרהסיה של יום השבת: ברור שיש לשמר את האופי המיוחד של יום השבת ברחוב היהודי, אבל צריך לאפשר לקהילות שונות להסדיר אותה בתוך מסגרת עקרונית מוסכמת, בדרך שמתאימה להן.

רוב הישראלים רוצים לחיות במדינה שבה יש משמעות ליהדות, אך אינם מעוניינים בהגבלות רבות מדי על בחירותיהם. על הפוליטיקאים שייכנסו לחדר המשא ומתן מוטלת החובה להעמיד לנגד עיניהם את האינטרס הממלכתי ולהגיע לפתרונות בהסכמה.

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים, המרכז האקדמי "פרס"