מי "שופר" ומי ראוי לצל"ש?

כבר לא מדברים בשפת האותיות והמילים; הרבה מספרים מזדקרים מעמודי העיתונים. מכל מאמר פרשנות נשמעת צפירת אזעקה המבשרת חשש: למשל, האם תעבור רשימת "עוצמה יהודית" את הרף של אחוז החסימה? האם סקרי דעת הקהל יגרעו מרשימה זו או אחרת מושב אחד ואולי, חלילה, יותר?

מה שמאחד את כל שפת הסימנים הזאת, השמורה לעת בחירות, היא השנאה. שנאה בין שותפים לאותה רשימה, או גם בין רשימות יריבות, אך כמעט זהות ביעדן: מקום ליד שולחן הממשלה.

אין פלא שלשנאה נמצא אפילו מעין בית חם, בנופך מדעי כמעט, סטטיסטי: אגודת העיתונאים בתל אביב פרסמה בימים אלה את מדד השנאה לעיתונאים לחודש אוגוסט. עצם המעשה, לנקוב בשמות עיתונאים ולדרגם במידת השנאה שחש כלפיהם הציבור, מעיד על התעלמות מסוגיה חשובה: מדוע, בכלל, רוחש חלק מן הציבור שנאה לעיתונאים. האם עריכת המדד אינה מוכיחה כי עיתונאים חשים עצמם כקורבן? ואולי חלק מהם עושים את מלאכתם בתחושת שנאה לנושאי דיווחיהם?

ובכלל, כיצד מודדים ומגדירים שנאה? מה שנחשבת התבטאות של שנאה בעיני האחד, תיחשב בעיני האחר כביקורת לגיטימית. גם הח"מ השתמש במילה "שנאה" כדי לאפיין את יחסם של חלק מאמצעי התקשורת, לא כולם, לרה"מ נתניהו. בזמנו נשאלתי בראיון על ידי כתב "ג'רוזלם פוסט", אם נכון יהיה לתאר את יחס העיתונות לנתניהו כ"עוינות". עניתי למראיין כי הגדרתו מתונה למדי; יעצתי לו להחליף "עוינות" לראש הממשלה ב"שנאה". ואפשר היה להיתקל בהערות של עיתונאים מן הצד השמאלי שהודו כי, אכן, נתניהו זוכה למנות שנאה שמקורן באמצעי התקשורת.

במדד הנוכחי של העיתונאים השנואים הוכתר גיא פלג כעיתונאי השנוא ביותר. ייתכן כי בעיני חלק מהציבור זהו תואר מפוקפק, אך בעיני עמיתיו של פלג, נחשב מעמדו הבכיר בסקר כראוי לצל"ש, לא פחות. פלג לא זכה לקבל שיחת טלפון מנתניהו, שמן הסתם חרג הפעם ממנהגו לברך טלפונית ישראלי שזכה במקום ראשון בתחום כלשהו.

ייתכן כי הבכורה של פלג במדרג השנאה הושגה עקב הסתייגות של חלק מן הציבור מדיווחיו שכללו ציטוטים לא מחמיאים מתמלילי חקירות נתניהו. בעיני חברים למקצוע, מוטב לו לעיתונאי להיחשב לשנוא ולא לאהוד. עיתונאי, המביע הערכה לתפקוד ראש הממשלה, יכונה לא אחת: "שופרו של..." או "עיתונאי חצר". נוטרי התקינות הפוליטית רק יבוזו לעיתונאים החושבים כי תפקודו של ראש הממשלה ראוי גם להערכה, ולא רק לביקורת או להכפשה.

אך בעצם עריכת מדד השנאה, יש משום התעלמות מן החובה לפענח את פשר השנאה, גדולה או פחותה, לעיתונאים. בירור נוקב של סוגיה זו, אם בכלל ייערך, רק ירחיב את מידת האמינות שרוחש הציבור לתקשורת.