שמירה מקרית חשפה אותי ל"ספרי תרמיל", שהתאימו בול לכיס מדי הצבא • הומאז' לעורך הספרייה ישראל הר, שנפטר השבוע, והותיר צבא שלא רק צועד על קיבתו, אלא גם חושב, ומרגיש, מספרייתו
עם שם כמו דויד פרץ, זה היה בלתי נמנע שיום אחד זה יקרה. ואכן זה קרה, ובזמן הגרוע ביותר. הייתי חייל מאוהב, מיואש ומתגעגע, באמצע הצהוב הגדול אי שם בלב הכלום הזה שבו מוקמים בסיסים צבאיים. מודד דקות עד שיגיע סוף השבוע ואראה את אהובתי, יום שישי הגיע ומה טוב היה חלקי, כל התקוות נארזו בלב הולם בחלל הפנוי שנותר בין הכביסה לקצה תרמיל הגב. מרחף מעל האבק, שמתי את צעדיי באוויר ובאתי אל שער הבסיס, אשר מעבר לו חיכתה תחילת הדרך הכמהה אליה, באוטובוס אגד אדום ולוהט.
השומר בדק את הפס, הסתכל עלי, שוב על הפס, ואמר בתחושת ניצחון - "חבוב, אתה לא יוצא לשום מקום, אתה שומר השבת בנשקייה".
ליבי קפא, שער הבסיס חרק בלעג הרוח האיטית, הכל היה ידוע, תוכנן ואושר. מה פתאום שומר בנשקייה?
צילום: מיכל פרז נוי
"חשבת שתוכל להימלט?" גיחך השומר ברשעות, "חוצפן, לך תריח שמן בנשקייה כל השבת". בן רגע הבנתי מה קרה. החיוך הדק ששלח אלי בעת עזב את הבסיס ונפרד לשלום, ככה זה כשיש עוד חייל בבסיס תחת אותו שם, המפקדים כבר מזמן נסעו, טלפון נייד היה קיים רק בעתיד, ושום שכנוע או תחנון שמדובר בטרגדיה של טעויות לא עזר. "אתה דויד פרץ, ואתה שומר השבת בנשקייה, לך תשמור!"
אבל וחפוי ראש עשיתי את הוויה דולורוזה אל הנשקייה; גם בלי לדעת את פרטי הפרטים, מש"קית החינוך הבינה מה קרה - חכה, אמרה, קח איתך כמה ספרים לשמירה. פתחה ארון צבאי מאחוריה, בתוכו שכנו הרבה ספרונים בעטיפות מאוירות, שלפה קבוצה אקראית, שמה בידיי ושילחה אותי אל המשך ייסורי סוף השבוע, בסוף העולם, שאולה.
"אליך אני מדבר, היי, האביר! - התעקש קארל הגדול - איך זה שאינך מראה את פניך למלכך?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה - כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
כזאת טרם שמעתי! - קרא הקיסר - עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא הראה לי קצת.
אג'ילולפו נראה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
צילום: מיכל פרז נוי
ראו ראו פלא פלאים - הפליט קארל הגדול - ואיך אתה משרת בצבא, אם אינך קיים?
בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! - אמר אג'ילולפו.
נכון, נכון, יפה אמרת, בדיוק ברוח זו צריך אדם למלא חובתו. ובכן, לגבי ברנש שאיננו קיים, אתה בחור כארז!"
גם בקצה ייאושי באותה שמירה נידחת בעת שירותי הצבאי, לא יכולתי שלא להתמלא צחוק גדול על אותו "אביר שלא היה ולא נברא", שכתב הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו. מי מאיתנו ששירת בצבא העם לא הכיר כאלו "אבירים" בכל בסיס ובסיס? ספרון זה היה אחד מאותם ספרי תרמיל שנתנה לי מש"קית החינוך. לכל הספרונים היה מכנה משותף מרתק, הם התאימו בול לכיס של המדים הצבאיים, וכולם היו נהדרים לאין שיעור. יותר משהעבירו לי את הזמן, העבירו אותי הספרונים מצה"ל של מטה, אל צהלה של מעלה. הופכים את הנשקייה המבודדת להיכל פלאות ותהיות על האדם שבתוך החייל. כך נחשפתי לספריית תרמיל.
בין 1964 ל־1991 יצאו כ־200 ספרונים בספריית תרמיל, את כולם ערך ישראל הר. בראיון משנת 1975 למשוררת ש. שפרה, בעיתון "דבר", אמר הר: "אני עובד במפקדת קצין חינוך, אבל דיבורים על ספרות מחנכת גורמים לי כאב בטן. חסיד צעיר שאל פעם את הרבי מגור: מאימתי מתחילים לחנך, והוא השיב: עשרים שנה לפני שנולד הילד. אני לא יכול. וגם לא מתכוון לחנך אדם בן שמונה עשרה. אבל אם הנער רוצה לדעת אני מספק לו אפשרות".
צילום: מיכל פרז נוי
ישראל הר נולד ב־1932, בעיר ה"חכמים" חלם שבפולין, בינקותו עלה לארץ, כשבגר יצא בשאלה מחצרו של החזון אי"ש והפך לחבר ב"ההגנה" ובאצ"ל. לפי מכריו, הר, היה מאותם אנשים שלגביהם מתקיימת דרך קבע התהייה מה יעשו עם חייהם "לכשיגדלו".
לאחר שהיה ימאי ומשורר, ערך הר במשך כ־30 שנה את מפעל חייו - ספריית תרמיל. כך חשף הר את מיטב הספרות העולמית והמקומית - מבודלר, טולסטוי ופלובר הידועים ועד לסופרים ששמם מוכר רק למיטיבי קרוא כתורנטון ויילדר, גבריאֶלאֶ ד'אנוציו ואיטלו קאלווינו. הר הקפיד לפרסם ספרים על השואה, ומספרות היידיש הנשכחת. כמו סופרים ישראלים בתחילת דרכם, הספרים יצאו בכריכה רכה עם ציור מקורי ונמכרו לחיילים במחיר זול במיוחד.
למרות שספריית תרמיל נסגרה לפני שנים, רבים זכרו לה חסד חיילים. לאחרונה נפתחה קבוצת "פרויקט תרמיל" בפייסבוק, אשר מוקדשת לקריאה ולסקירת כל 200 כותריה של הספרייה. מקימת הקבוצה, מיכל פרז נוי, מספרת: "גיליתי בחירות ספרותיות מדהימות, חדשניות, וכשחקרתי - גיליתי שישראל הר עמד בראש המפעל הזה. ככל שהתעמקתי גיליתי משורר מוקצה ונידח ששירתו נפלאה. הוא לא זכה להכרה ממסדית על היותו משורר גדול, וזה מדהים אותי. החלטתי לעשות חסד וצדק פואטי עם האיש ומפעלו, ויש בכוונתי לעשות גם עם שירתו. לא ייתכן שהוא יישכח בצורה הזאת. ב־25 ביוני אערוך ב'צימר' שבתל אביב ערב 'מחזירים את תרמיל לתחייה', ערב תרמילים להראות שהעבר הוא רלוונטי להווה שלנו, ויש לשמור על המורשת הספרותית שלנו".
בשנת 2006 הוענק להר "פרס טבע" לשירה במסגרת פסטיבל המשוררים במטולה. בנימוקים כתבו השופטים על יצירתו: "'הישראלי שבמשוררים' - הישראליות של ישראל הר קשה בהדרה: יסודה באיזו מזיגה אמיצה בין נוף הארץ והיישוב ובין רבדים ארכאיים, בעיקר מקראיים, של העברית. השורות קטועות, התחביר שבור ועם זאת הם נושמים עבריות עמוקה, שקועים בדפוסי העברית לדורותיה, ובאותה שעה עושים בה כבתוך שלהם, בחופש סוברני של משורר מודרניסטי".
הר הלך לעולמו השבוע, והוא בן 87 שנה. אינני יודע בוודאות מוחלטת, אבל סביר להניח שהשורה שכתב נמרוד גאון ז"ל לחברתו והתפרסמה בהלחנתו של שלמה ארצי, על אותם "רגעי זיכרונות וגעגועים טרופים. על השולחן סיפורים של צ'כוב" מתייחסת לספרון - "כרכרנית / הנזיר השחור" שיצא בספריית תרמיל ב־1964.
אף על פי שהר לא האמין ב"לחנך" חיילים, אין בי ספק ששירותי הצבאי ושל אלפי אחרים הועשר רבות בזכות הימצאותם של ספרי תרמיל כמעט בכל מקום שבו היו חיילים ויתרה מזו, בזכות מיזמים כשל הר, יש לנו צבא שלא רק צועד על קיבתו אלא גם חושב ומרגיש, מספרייתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו