רצח נשים: הכאב אמיתי, המאבק מזויף

סולידריות נשית היא דבר מרגש ומבורך, וודאי כשמדובר בהזדהות עם קורבנות אלימות ורצח. מעבר לאמפתיה המגדרית, זהו ביטוי לרגש אנושי מרומם ומחמם לב: אנשים יוצאים לרחוב כדי לזעוק את כאבן של אלה שגורלן לא שפר עליהן, ולמנוע טרגדיות נוספות. 24 נשים נרצחו מתחילת השנה. קשה עד בלתי אפשרי לדבר על המספר הזה במונחים סטטיסטיים; כל אישה היא עולם, כל סיפור קורע לב וכל הבעת הזדהות מבורכת.

אלא שלשביתת הנשים השבוע, הוגנבו מסרים זרים הגורמים לנשים רבות לחוש' שאינן יכולות להזדהות עם המאבק. זו לא הפעם הראשונה שגורמים פוליטיים מבצעים מחטף לאידיאל אנושי ואוניברסלי, והופכים מאבק מוצדק לסוגיה פוליטית ושנויה במחלוקת.

המסר הזר הראשון חבוי בכותרת המאבק, "מצב חירום", שנועדה להבהיר שחיי האישה הישראלית הם הפקר. מסר סמוי נוסף מתכתב עם הנרטיב, שלפיו האישה הישראלית היא קורבן מתמשך של מציאות בלתי אפשרית. "מצב חרום" שהגיע מיד אחרי "לא התלוננתי" שהופיע אחרי "me too".

דומה שמתקיימת מגמה נסתרת לפיה "קורבנות האישה" חייבת להישאר בכותרות. קמפיין רודף קמפיין, הנושא לא יורד מסדר היום, והזעם והזעזוע מובעים בדציבלים גבוהים. בדרך זו הופכים ארגוני הנשים, בעלי האינטרס הכלכלי והפוליטי, לנחוצים עד מאוד.

ספק אם הנצחת דימוי "האישה המוחלשת", שאיננה עומדת עוד בעולם התוקפני בו היא חיה, הוא חיובי עבור הנשים, בפרט אם רוצים אותן בחוד החנית הכלכלית, האקדמית או החברתית. אבל מעבר לכך, המציאות העובדתית מוכיחה שהאישה הישראלית היא בין הנשים המוגנות ביותר בעולם.

ישראל היא מקום בטוח לנשים גם יחסית למדינות מערביות מתקדמות. במדדים מסוימים היא אף עוקפת מדינות כמו גרמניה, צ'כיה וסקוטלנד. מדד רצח הנשים בישראל עומד על 0.35 נשים למאה אלף; זהו רף שמדינות מתקדמות רבות יכולות להתקנא בו. אז מדוע מיצג השווא של "מצב חירום"? כיצד קורה שנתונים חשובים אלה נעלמו מסדר היום הציבורי בשבוע החולף?

ועוד שאלה: ישראל היא אמנם מדינה בטוחה לנשים, אבל קיימים בה שני "מוקדי חירום" מובהקים - האחד ממוקם בחברה הערבית והשני באזור התחנה המרכזית בתל אביב. אם מבודדים את נתוני רצח הנשים בשני מוקדי חירום אלה, ישראל נכנסת הישר לסטטיסטיקה של מדינות עולם שלישי. למרבה הפלא, מארגנות המאבק סרבו בנימוס לפנייתה של נציגת השכונות היהודייה, והעלו במקומה לבימת הנאומים נציגה אריתראית. איזו אירוניה. אולימפיה חביב, יהודייה שהוכתה בלבנה על ידי אריתראי והפכה לצמח, נעלמה מהכותרות. לעומת זאת, שמה של סילבנה צנגאיי, הנערה האריתראית שנרצחה, פתח מהדורות במשך שלושה ימים.

הכל פוליטי במאבק הזה, כולל סירובן של דוברות המאבק להתייחס לעובדה שהחברה הערבית, המהווה 20 אחוז מאוכלוסיית המדינה, מייצרת כ־50 אחוז ממקרי רצח הנשים. זהו לא מאבק תמים ואוניברסלי; זהו מחטף פוליטי "שהתלבש" על אמפתיה מוצדקת ועושה פעם נוספת שימוש ציני בכאב אמיתי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו