כשהתרבות מתפוררת, היהודים נפגעים

מייד אחרי שנודע על טבח ה־11 בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, החלו פרשנים ופוליטיקאים בתקשורת לערוך את החשבון הפוליטי של הפשע האנטישמי. על מי אפשר לגלגל את האשמה? מי ירוויח מהרצח ההמוני בבחירות הקרובות?

כדי להתמודד ברצינות עם פשע מהסוג הזה נגד הקהילה היהודית, נחוץ קודם כל יושר אינטלקטואלי ורצון לאומי לתת מענה לתופעה. וזו תופעה. הטבח בוצע אמנם על ידי אדם מהשוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני, אנטישמי שעדיין משתמש בכינוי המבזה ליהודים "קייקס"; אבל זהו גם חלק מתמונה רחבה יותר בתרבות האמריקנית, שבתוכה, אחת לחודש או חודשיים, נכנס רוצח לבית ספר או למקום ציבורי כלשהו וטובח באזרחים ללא הבחנה. 

האנטישמיות בארה"ב אינה בשיאה כיום. היא אמנם הולכת וגוברת, כמו באנגליה, כמו בצרפת וגרמניה. אך בשנות ה־30, בזמן מלחמת העולם השנייה ובשנות ה־50 של המאה שעברה, היתה רמת האנטישמיות גבוהה הרבה יותר. מדוע אז לא אירע טבח המוני בסדר גודל כזה בקהילה היהודית? הסיבה נעוצה במעמדם של הסדר הציבורי וסמכות המדינה. 

אופנת הרציחות ההמוניות החלה בטבח משפחת קלאטר בקנזס, שהונצח על ידי טרומן קפוטה בספרו "בדם קר". מעשי טבח קודמים חלפו מתחת לרדאר, אך הם כוונו נגד השחורים בדרום הגזעני, שהיו מחוץ לחוק מבחינת זכותם להגנה. החברה האמריקנית לא הזדעזעה, כפי שהעולם לא הזדעזע כשנרצחו היהודים בשואה, משום שהגרמנים הצליחו לשכנע את העולם שהיהודים מחוץ לחוק, וכל מי שיכול - רשאי להרוג אותם. המצב הבסיסי הזה השתנה אך במעט, בעיקר ביחס ליהודים במדינת ישראל.

אין סיבה להיגרר אחרי הדיון הציבורי בארה"ב לנוכח מעשי הטבח. הדמוקרטים גולשים תמיד לנושא הפיקוח על מכירת נשק, ומתנגדים לנוכחות שומרים חמושים במקומות ציבוריים. לישראלים ברור שבמציאות חולה ואלימה כמו זו השוררת כעת באמריקה, מוטב להציב שמירה בקו ההגנה האחרון - דלת בית הכנסת או שער הבניין. 

הרוצח אמנם יחיד, ואשם בלעדי בטבח; אבל קיים איזה מצב מטאורולוגי שמאפשר התרחשות מטורפת שכזו. קשה לדעת ממה מורכב האקלים הזה. ברור, עם זאת, שאפשר לסכם זאת בשורה בוטה: דם יהודי זול וזמין, בשמאל ובימין, מֵערב עד מַערב. 

יום לאחר הטבח קבע המשפטן אלן דרשוביץ כי ה־BDS היא תנועת שנאה אנטישמית לכל דבר. בהאנטר קולג' שבניו יורק תובעים סטודנטים מהתנועה את פיטורי "הנשיא הציוני" של הקולג'. בתקשורת ובפוליטיקה האמריקנית נפרצו כל המחסומים במסע נגד הנשיא טראמפ ואפשר לספור עשרות אמנים ידועים שהצהירו בגלוי על תשוקת הרצח שלהם. 

המערכה המקטבת על מינויו של ברט קבאנו יצרה תחושה שאמריקה מתפצלת, והיא במסלול של מלחמת אזרחים. תרומתו של הנשיא טראמפ עצמו לאקלים המסוכן היא, שאישיותו והפרובוקציות התקשורתיות שלו, אינן מעודדות תהליך של ריפוי. כשחישוקי החברה מתפרקים וערכי תרבות מתפוררים, מתרחש תהליך נוסח רפובליקת ויימאר, והראשונים להיפגע הם היהודים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו