"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
אלדד יניב: משיח ילדותי עם קהל אינפנטילי

אלדד יניב: משיח ילדותי עם קהל אינפנטילי

,עודכן

כיצד הגיעו הדברים לידי כך שהאלרגיה לשחיתות מתבטאת דווקא ברחבת בית כנסת כשאדם רוצה לומר קדיש על אימו ולא מאפשרים לו?

נדמה שהתשובה נמצאת ברכיב הילדותי. כאילו ישב אדם בביתו והחליט שאם רק יעצום עיניו בחוזקה, יאגרף בנחישות את כפות ידיו וירצה בכל הכוח ־ יצליח להפיל ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי.

התופעה הזאת מרתקת - קם לו משיח דה לה שמאטע שמוריד בנון שלאנט את חליפת המושחת, חובש במקומה כובע מפגינים, ומצהיר די מוקדם שגם אם לא תהיה שחיתות הוא ידאג להמציא אחת. הוא מבהיר לתומכיו בכל עצרת אפשרית שיש לו קשרים בתוך המשטרה שיעזרו לו בכך, מבהיר מראש שהחוליה החלשה כנראה תהיה היועץ המשפטי - שעליו יש להפעיל לחץ מראש, ללא קשר לאופן ההתנהלות שלו - ובעצם מעודד אנרכיה עם קורטוב של מאפיה סיציליאנית כמעט באין מפריע.

לזכותו של אלדד יניב יש לומר שהוא מעולם לא הסתיר את כוונותיו - בהקלטות רבות של אירועים פומביים הוא נשמע היטב כמי שמתכנן בגלוי את השוד. מסביר ומפרט לפרטי פרטים כיצד לחדור לכספת שבה שמורה הדמוקרטיה, ואגב כך לגנוב גם את הדבר הזניח שנקרא רצון הבוחר.

יניב אדם מחושב; הוא לא היה מסתכן לשווא. הוא ידע שהוא יכול, כי הוא קרא היטב את המפה שעליה כתובה המילה "רעב". רעב של תקשורת, של דרג פקידותי, רעב שיאתרג אותו בכל מצב, שימחל על עברו המושחת, על כך שהוא חובר לאדם שעד לפני זמן קצר היה חשוד בהטרדה מינית ומעשים מגונים, ובעיקר רעב שמוכן לאפשר את חורבן הדמוקרטיה ולו רק כדי לזכות בטעימה מנזיד העדשים שיפיל את נתניהו.

והיה רעב אחר, גדול מכולם, הרעב המכונן שאיפשר את המהלך הילדותי והנכלולי מלכתחילה - הרעב של האישה המבוגרת שניצבה מול בית הכנסת ולא נתנה ליועץ המשפטי להתאבל על אימו ולומר עליה קדיש. גם היא התאבלה, קוננה וחזרה על משפט אחד מול עיניהם המשתוממות של המתפללים - "גנבו לי את המדינה! גנבו לי את המדינה!"

יש משהו לא נעים בלצפות באנשים מדושנים ושבעים, המתלוננים שלקחו להם את משחק המונופול (או את המונופול על המשחק); אבל יש משהו מבחיל בעובדה שמדובר באוכלוסיה בוגרת יחסית, שלא מאפשרת לאדם להתייחד באבלו כי היא נמצאת בעיצומו של התקף כעס מפונק.

מבחינה זאת קיימת התאמה כמעט מושלמת בין המשיח הילדותי לבין הקהל האינפנטילי, שהולך שבי אחריו ושמחמיר את מעשיו, ככל ש"הררי השחיתות" של נתניהו גוועים בקול ענות חלושה. העובדה שאלדד יניב חשב שהוא יכול לשדוד את הדמוקרטיה הישראלית מעידה עליו. העובדה שזה כמעט הצליח לו מעידה רבות עלינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו