אלדד יניב: משיח ילדותי עם קהל אינפנטילי

כיצד הגיעו הדברים לידי כך שהאלרגיה לשחיתות מתבטאת דווקא ברחבת בית כנסת כשאדם רוצה לומר קדיש על אימו ולא מאפשרים לו?

נדמה שהתשובה נמצאת ברכיב הילדותי. כאילו ישב אדם בביתו והחליט שאם רק יעצום עיניו בחוזקה, יאגרף בנחישות את כפות ידיו וירצה בכל הכוח ־ יצליח להפיל ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי.

התופעה הזאת מרתקת - קם לו משיח דה לה שמאטע שמוריד בנון שלאנט את חליפת המושחת, חובש במקומה כובע מפגינים, ומצהיר די מוקדם שגם אם לא תהיה שחיתות הוא ידאג להמציא אחת. הוא מבהיר לתומכיו בכל עצרת אפשרית שיש לו קשרים בתוך המשטרה שיעזרו לו בכך, מבהיר מראש שהחוליה החלשה כנראה תהיה היועץ המשפטי - שעליו יש להפעיל לחץ מראש, ללא קשר לאופן ההתנהלות שלו - ובעצם מעודד אנרכיה עם קורטוב של מאפיה סיציליאנית כמעט באין מפריע.

לזכותו של אלדד יניב יש לומר שהוא מעולם לא הסתיר את כוונותיו - בהקלטות רבות של אירועים פומביים הוא נשמע היטב כמי שמתכנן בגלוי את השוד. מסביר ומפרט לפרטי פרטים כיצד לחדור לכספת שבה שמורה הדמוקרטיה, ואגב כך לגנוב גם את הדבר הזניח שנקרא רצון הבוחר.

יניב אדם מחושב; הוא לא היה מסתכן לשווא. הוא ידע שהוא יכול, כי הוא קרא היטב את המפה שעליה כתובה המילה "רעב". רעב של תקשורת, של דרג פקידותי, רעב שיאתרג אותו בכל מצב, שימחל על עברו המושחת, על כך שהוא חובר לאדם שעד לפני זמן קצר היה חשוד בהטרדה מינית ומעשים מגונים, ובעיקר רעב שמוכן לאפשר את חורבן הדמוקרטיה ולו רק כדי לזכות בטעימה מנזיד העדשים שיפיל את נתניהו.

והיה רעב אחר, גדול מכולם, הרעב המכונן שאיפשר את המהלך הילדותי והנכלולי מלכתחילה - הרעב של האישה המבוגרת שניצבה מול בית הכנסת ולא נתנה ליועץ המשפטי להתאבל על אימו ולומר עליה קדיש. גם היא התאבלה, קוננה וחזרה על משפט אחד מול עיניהם המשתוממות של המתפללים - "גנבו לי את המדינה! גנבו לי את המדינה!"

יש משהו לא נעים בלצפות באנשים מדושנים ושבעים, המתלוננים שלקחו להם את משחק המונופול (או את המונופול על המשחק); אבל יש משהו מבחיל בעובדה שמדובר באוכלוסיה בוגרת יחסית, שלא מאפשרת לאדם להתייחד באבלו כי היא נמצאת בעיצומו של התקף כעס מפונק.

מבחינה זאת קיימת התאמה כמעט מושלמת בין המשיח הילדותי לבין הקהל האינפנטילי, שהולך שבי אחריו ושמחמיר את מעשיו, ככל ש"הררי השחיתות" של נתניהו גוועים בקול ענות חלושה. העובדה שאלדד יניב חשב שהוא יכול לשדוד את הדמוקרטיה הישראלית מעידה עליו. העובדה שזה כמעט הצליח לו מעידה רבות עלינו.